ארץ נושבת - על העיוורון הישראלי וההיסטוריה של הארץ

כשספינותיהם של מגלי הארצות האירופאים הופיעו לראשונה מול חופי יבשת אמריקה, ילידי המקום כלל לא הבחינו בהן. בתודעת הילידים לא הייתה קיימת תבנית קוגניטיבית ל"ספינת מפרשים ענקית" ולכן הם ראו מולם רק גלים. הסיפור הזה כנראה לא אמיתי, אבל הוא משמש כמשל אפיסטמולוגי לגבולות ההכרה וגם לעיוורון תפיסתי.

כשבוחנים את ההיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, מתגלה תמונה הפוכה מזו שמעלה המשל: מי שלקה בעיוורון היו דווקא החוקרים, הנוסעים, המתיישבים האירופאים והציונים, שהגיעו לארץ וציפו שתושביה יתאימו לתפיסות שהביאו עימם בנוגע לאופן שבו נראים פיתוח, חקלאות וקידמה.

מכיוון שהמציאות בה נתקלו לא תאמה את עולמם ואת תבניות המחשבה שלהם, הם פשוט לא הצליחו לראות אותה. החוסר ביכולת הזו התגלגל הלאה לכתביהם שבהם הציגו את המציאות כפי שתפסו אותה, וכך נולד מיתוס "הארץ השוממה".

בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל – החוקרים, הנוסעים, המתיישבים האירופאים והציונים שהגיעו לארץ נתקלו במציאות שלא תאמה את תבניות המחשבה שלהם, ולכן הם לא הצליחו לראות אותה. כך נולד מיתוס "הארץ השוממה"

ספרו החדש של ד"ר רועי מרום, "ארץ נושבת: המרחב הערבי הכפרי בישראל/פלסטין" בהוצאת למדא עיון – הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מוכיח כי לא רק שהארץ מעולם לא חיכתה ריקה ועזובה לכך שמישהו יבוא לגאול אותה, אלא שהתיאורים האירופאיים החמיצו חברה כפרית ודינמית, אשר פיתחה מנגנוני התיישבות וכלכלה מתוחכמים.

עטיפת ספרו של ד"ר רועי מרום "ארץ נושבת"

מרום פנה למקורות שהוזנחו עשרות שנים: מפקדי מס מהארכיון העות'מאני, רישומים מבתי הדין השרעיים שמעולם לא נחקרו לעומק להבנת המרחב הכפרי, ועדויות ומסורות בעל-פה של פליטים פלסטינים.

את כל אלה הוא הזין לתוך מערכות מידע גאוגרפיות (GIS) מודרניות ואת כולם עיבד בכלים חדשים. התוצאה היא מפות התיישבות חדשות שמנפצות את מוסכמות היסוד של המחקר הגיאוגרפי בישראל.

הנרטיב המוכר של תזת השקיעה היישובית, הציג את השרון כחבל ארץ ריק, ביצתי ושומם, שהמתיישבים היהודים הפכו מ"ביצת קדחת" ל"פרדסים" ושטחים פורחים. אלא שמרום מוכיח כי חבל הארץ הזה לא היה ריק כלל, אלא נוהל בשיטה של התיישבות מתוחכמת המתאימה לתנאי הסביבה.

בתקופה העות'מאנית הרחיבו תושבי ההר את התיישבותם למישור החוף. במקום כפרי קבע שיתקשו להתמודד עם תנאי הקרקע ומלריה עונתית, הם יצרו רשת צפופה של התיישבות חקלאית עונתית, והשתמשו בשרון לא רק לחקלאות ומרעה אלא גם לכריתת עץ וסחר – כמו יצוא אבטיחים.

הנרטיב המוכר עיצב את השרון כחבל ארץ ריק, ביצתי ושומם, שהמתיישבים היהודים הפכו מ"ביצת קדחת" ל"פרדסים" ושטחים פורחים. אלא שמרום מוכיח שחבל ארץ זה לא היה ריק כלל, אלא נוהל בשיטת התיישבות מתוחכמת 

הכלכלה החכמה הזו שהותאמה למרחב נעדרת דפוסי פיתוח הקבועים שהמערב השתמש בהם בתקופה זו, ולכן הם לא ראו אותה וראו את המרחב הזה שהיה מלא בפעילות אנושית כשממה.

ההבנה הזו חושפת גם מדוע התפיסות האלו הצליחו להכות שורש במיתוס הציוני, שהאדיר את התקופות היהודיות הקדומות, ונשען על המחיקה של כל מה שקרה כאן באמצע.

מחקרו של מרום חושף שהיקף האוכלוסייה בתקופות המוסלמיות היה דומה להיקפה בתקופות עתיקות רבות אחרות. יתרה מכך, דווקא התקופה העות'מאנית המאוחרת, ובמיוחד במישור החוף והשרון, היא התקופה שבה היקף השימוש בקרקע והפעילות האנושית במרחב – היה הנרחב ביותר, הרבה לפני הגעתן של ספינות המעפילים.

הקפיצה מהסיפור המקראי ישירות אל המפעל הציוני, תוך דילוג על מאות שנות רצף חיים ערבי ועות'מאני, נשענה על אותם ספרי מסעות מוטים ובהמשך על מחקרים.

כותבי אותם ספרי מסעות והחוקרים חיפשו סיפור מסוים ולכן לא הצליחו לראות את המציאות  על שלל מופעיה, סיפור שהפך בהמשך לבחירה פוליטית מתמשכת, אשר נועדה לנכס את המרחב ולשלול את העבר של הקהילות שחיו בו.

הקפיצה מהסיפור המקראי ישירות אל המפעל הציוני, תוך דילוג על מאות שנות רצף חיים ערבי ועות'מאני, נשענה על ספרי מסעות ומחקרים מוטים, שהפכו לבחירה פוליטית לנכס את המרחב ולשלול את עברו וקהילותיו

הספר "ארץ נושבת" מהווה תזכורת לכך שההיסטוריה של הארץ הזו אינה מספרת סיפור אחד וחד ממדי. רק פירוק העיוורון ההיסטוריוגרפי והכרה מלאה בעושר ובזיקה של שני העמים, יאפשרו להתבונן במציאות כפי שהיא ולעצב מציאות פוליטית שתאפשר לכל יושבי הארץ לחיות בה בשלום.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".