שיטור חסר מול הפשע, שיטור יתר מול האזרח

יש משהו מטריד מאוד ביחסים המתפתחים בין משטרת ישראל לבין האזרחים הערבים. מצד אחד, אזרחים ערבים חיים כבר שנים בתחושה שהמשטרה אינה מצליחה לספק להם את השירות הבסיסי ביותר שלשמו היא קיימת: ביטחון אישי. מצד אחר, כאשר המדינה כבר פוגשת את האזרח הערבי באמצעות המשטרה, המפגש הופך לעיתים קרובות מדי למפגן של כוח, הרתעה ולעיתים גם השפלה.

זהו הפרדוקס של שיטור חסר ושיטור יתר בעת ובעונה אחת.

שיטור חסר כאשר ארגוני הפשיעה מתחזקים, נשק בלתי חוקי ממשיך להסתובב ברחובות, משפחות חיות בפחד ויותר מדי מקרי רצח נותרים ללא פענוח. ושיטור יתר כאשר כוחות גדולים מופעלים מול אזרחים, כאשר הריסת בית הופכת למבצע כוחני, כאשר מחאה אזרחית נתקלת ביד קשה וכאשר אירוע שאפשר היה לנהל בשיקול דעת ובמידתיות הופך להפגנת כוח.

המשטרה לא מספקת לערבים ביטחון אישי. כשהמדינה כבר פוגשת את האזרח הערבי דרך המשטרה, המפגש הופך לעיתים קרובות למפגן כוח, הרתעה ולעיתים השפלה. זהו פרדוקס השיטור החסר ושיטור היתר בו זמנית

האירועים האחרונים צריכים להדליק נורה אדומה. כניסה משטרתית לחתונה והפיכת ערב שאמור להיות אחד הרגעים המאושרים בחיי משפחה לאירוע של פחד והשפלה, הובלת חתן וכלה לתחנת משטרה, ובעיקר הפיכת האירוע לאחר מכן לחומר לתצוגה פוליטית ברשתות, מחייבות אותנו לשאול לא רק אם הייתה עילה להתערבות, אלא איזו תפיסת שיטור הולכת ומתעצבת כאן.

המשטרה רשאית וחייבת לאכוף את החוק. חתונה אינה שטח חסין מאכיפה, הפגנה אינה היתר להפרת חוק וגם עבירות בנייה אינן מתבטלות משום שמדובר בחברה הערבית, גם אם קיימת אפליה מתמשכת בתחומי התכנון והבנייה. השאלה איננה אם לאכוף, אלא איך אוכפים, באיזו מידתיות ובאיזו תפיסה של האזרח העומד מולך.

משטרה במדינה דמוקרטית אינה אמורה לחנך ציבור באמצעות כוח, להשפיל כדי לייצר הרתעה או להפוך אזרחים לתפאורה בסרטוני ניצחון של פוליטיקאים.

כשהרוח הפוליטית מחלחלת אל המשטרה

אי אפשר לנתק את המתרחש מן הרוח הפוליטית המגיעה מלמעלה. כאשר השיח הפוליטי מהלל כוח, "משילות", הריסות ויד קשה; כאשר הפעלת כוח נגד אזרחים מוצגת כהישג; וכאשר פעולות משטרתיות הופכות לחלק ממסר פוליטי, קיים חשש שהגבול בין אכיפת חוק מקצועית לבין הפגנת שליטה הולך ומיטשטש.

שר רשאי לקבוע מדיניות במסגרת סמכותו, אבל משטרה במדינה דמוקרטית חייבת להישאר גוף מקצועי וממלכתי. השוטר בשטח צריך לשאול מה נדרש כדי להגן על הציבור ולא מה ייראה טוב בסרטון הבא ברשתות.

שר רשאי לקבוע מדיניות במסגרת סמכותו, אבל משטרה במדינה דמוקרטית חייבת להישאר גוף מקצועי וממלכתי. השוטר בשטח צריך לשאול מה נדרש כדי להגן על הציבור ולא מה ייראה טוב בסרטון הבא ברשתות

עבור החברה הערבית הסוגיה חמורה במיוחד, משום שהיא פוגשת משבר אמון עמוק שקיים ממילא. במשך שנים המדינה אומרת לאזרחים הערבים: שתפו פעולה עם המשטרה, דווחו, תנו אמון במערכת. אלא שאמון אינו נבנה בקמפיינים. הוא נבנה במפגש היומיומי בין האזרח למדינה.

כיצד ניתן לדרוש מאזרח לתת אמון במשטרה כאשר הוא מרגיש שהיא אינה מצליחה להגן עליו מפני ארגוני הפשיעה, אבל יודעת להגיע במהירות ובעוצמה כאשר מדובר בהריסה, במחאה או באירוע אזרחי?

הפרה של האמנה החברתית

הדיון עמוק יותר משאלת התנהלות המשטרה. הוא נוגע בבסיס היחסים שבין אזרח למדינה.

רעיון האמנה החברתית, ובמיוחד תפיסתו של ג'ון לוק, מבוסס על כך שבני האדם מפקידים בידי המדינה סמכויות וכוח, משום שהיא מתחייבת בתמורה להגן על חייהם, חירותם וקניינם.

המשטרה היא אחד הביטויים המובהקים ביותר של האמנה הזאת. אנחנו מעניקים לה סמכות לשאת נשק, לעצור ואף להפעיל כוח לא כדי שתשלוט בנו, אלא כדי שתגן עלינו.

כיצד ניתן לדרוש מאזרח לתת אמון במשטרה כאשר הוא מרגיש שהיא אינה מצליחה להגן עליו מפני ארגוני הפשיעה, אבל יודעת להגיע במהירות ובעוצמה כאשר מדובר בהריסה, במחאה או באירוע אזרחי?

כאשר אותו גוף אינו מצליח להגן על אזרח מפני רצח, סחיטה, ירי וארגוני פשיעה, אך מופיע במלוא עוצמתו כאשר צריך להפעיל כוח נגד אותו אזרח – משהו יסודי באמנה נשבר.

מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות חלשה בהגנה על אזרחיה וחזקה בהפעלת כוח נגדם.

לא רק משטרה – גם הזדמנות ושייכות

כאן נמצאת גם הטעות בדיון על הפשיעה בחברה הערבית. אי אפשר לבנות מדיניות שלמה סביב עוד שוטרים, עוד ניידות ועוד כוח.

צריך משטרה חזקה ואפקטיבית מול ארגוני הפשיעה. אבל לצד האכיפה נדרשת מדיניות שמציעה לצעיר הערבי דבר בסיסי לא פחות: עתיד.

עבודה איכותית, השכלה גבוהה, הכשרה מקצועית ומוביליות חברתית אינן רק כלים כלכליים. הן כלים לבניית שייכות, מסוגלות ואזרחות שווה.

המדינה עצמה הכירה בכך בהחלטת ממשלה 550, שהציבה את הגברת השתלבותם של צעירים ערבים בכלכלה, באקדמיה ובתעסוקה כיעד בעל חשיבות לאומית. גם מבקר המדינה הצביע על החשיבות של שילוב צעירים ערבים שאינם עובדים ואינם לומדים, הן לצמצום פערים והן להתמודדות עם תופעות חברתיות ובהן הפשיעה.

אי אפשר לבנות מדיניות שלמה סביב עוד שוטרים, עוד ניידות ועוד כוח. צריך משטרה חזקה ואפקטיבית מול ארגוני הפשיעה. אבל לצד האכיפה נדרשת מדיניות שמציעה לצעיר הערבי דבר בסיסי לא פחות: עתיד

לכן תעסוקה איננה רק תלוש שכר, ואקדמיה איננה רק תואר. צעיר ערבי שנכנס לאוניברסיטה, לחברת הייטק, לבית חולים, למשרד ממשלתי או למרחב מקצועי משותף בונה רשתות חברתיות, מפתח תחושת מסוגלות והופך לחלק פעיל יותר במרחב האזרחי.

אבל גם כאן לא די ב"השתלבות" טכנית. צעירים ערבים אינם צריכים להשתלב בחברה הישראלית במחיר ויתור על זהותם. המטרה צריכה להיות הכלה ושייכות מתוך שוויון: היכולת לשמור על הזהות האישית והלאומית, ובאותה נשימה להיות אזרח שווה, בעל זכויות מלאות ונוכחות במוקדי התעסוקה, האקדמיה, הכלכלה וקבלת ההחלטות.

זה קשור ישירות גם ליחסים עם המשטרה. ככל שהצעיר הערבי חווה את המדינה דרך אוניברסיטה, תעסוקה, שירותים ציבוריים איכותיים, הזדמנות ושוויון ולא בעיקר דרך שוטר, מחסום, הריסה או עימות, משתנה גם מערכת היחסים בינו לבין המדינה.

לכן נדרשות שתי זרועות של אותה מדיניות: משטרה שוויונית ומקצועית מצד אחד, ומדינה שמייצרת הזדמנויות ושייכות מצד אחר.

משילות אמיתית אינה הפגנת כוח

יש מי שמכנים את היד הקשה "משילות". בעיניי זו תפיסה מצומצמת ומסוכנת.

משילות איננה כמה שוטרים אפשר לשלוח לחתונה, כמה אזרחים אפשר להשכיב על הרצפה או כמה סרטוני מעצר אפשר לפרסם ברשתות.

משילות אמיתית היא היכולת של המדינה לגרום לאזרח להרגיש שהיא נמצאת שם בשבילו.

משילות איננה כמה שוטרים אפשר לשלוח לחתונה, כמה אזרחים אפשר להשכיב על הרצפה או כמה סרטוני מעצר אפשר לפרסם ברשתות. משילות היא יכולת המדינה לגרום לאזרח להרגיש שהיא נמצאת שם בשבילו

משילות היא צעיר שיודע שיש לו מסלול מהתיכון לאקדמיה ולעבודה איכותית. היא משפחה שיודעת שאם יאיימו עליה, המשטרה תגן עליה. היא אזרח שמתקשר למשטרה מתוך אמון ולא מתוך חשש. היא שוטר שנכנס ליישוב ערבי ורואה מולו אזרחים שהוא מחויב להגן עליהם, לא ציבור שצריך להוכיח מולו מי בעל הבית.

ומעל הכול, משילות במדינה דמוקרטית היא הפעלת סמכות מתוך ריסון, שוויון וכבוד האדם.

החברה הערבית אינה זקוקה לפחות משטרה, היא זקוקה למשטרה אחרת ולמדינה אחרת ביחסה אליה: יותר הגנה ופחות הפגנת כוח, יותר פענוח רציחות ופחות השפלה, יותר מאבק בארגוני הפשיעה ופחות התייחסות לאזרח הערבי כאל איום פוטנציאלי.

ובמקביל, יותר תעסוקה, יותר השכלה, יותר הזדמנויות, יותר מרחבים משותפים ויותר צעירים ערבים שמרגישים שהם אינם אורחים במדינתם אלא אזרחים שווים בה.

כי הדרך להתמודד עם ניכור אינה להעמיק אותו, והדרך להתמודד עם חוסר אמון אינה בעוד כוח.

החברה הערבית לא זקוקה לפחות משטרה. אלא למשטרה אחרת ביחסה אליה: יותר הגנה ופחות הפגנת כוח, יותר פענוח רציחות ופחות השפלה, יותר מאבק בארגוני הפשיעה ופחות התייחסות לאזרח הערבי כאל איום פוטנציאלי

המדינה צריכה לחזור למשמעות הבסיסית של האמנה החברתית: להיות חזקה מספיק כדי להגן על האזרח, כל אזרח, מרוסנת מספיק כדי לא לפגוע בזכויותיו ושוויונית מספיק כדי שכל אזרח, יהודי או ערבי, יידע שהכוח של המדינה מופעל למענו ולא נגדו.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.