היסטורית רובנו שמאלנים, אבל הציבור זז ימינה

ברשומה שפורסמה לאחרונה בזירת הבלוגים של זמן ישראל הציע דמיטרי רוטשטיין למפות את הפתרונות השונים לסכסוך הישראלי־פלסטיני על פי מידת השליטה הישראלית שהם מבקשים לקיים בין הירדן לים. אני מבקש להניח על אותה מפת פתרונות משקפיים אחרים: לא של שליטה, אלא של ערך – הכרה והכרה הדדית.

הבחירה בהכרה אינה מקרית. למעשה, על כך נאבקה הציונות מראשיתה: הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. גם לאחר הקמת המדינה, המאבק לא הסתיים. אויביה של ישראל עדיין שוללים את זכותה להתקיים, ומאז 7 באוקטובר שאלת ההכרה הפכה מוחשית עוד יותר, הן במלחמה באלה המבקשים להשמיד אותנו והן במאבק על הלגיטימציה של ישראל בעולם.

אלא שהכרה היא הדדית מטבעה. אם אני דורש מן האחר להכיר בי, אני מחויב גם להכיר בו. לאור זאת, אפשר להתבונן מחדש במפת הפתרונות ולשאול: איזו תפיסה של הכרה עומדת בבסיס כל פתרון?

הכרה היא הדדית מטבעה. אם אני דורש מן האחר להכיר בי, אני מחויב גם להכיר בו. לאור זאת, אפשר להתבונן מחדש במפת הפתרונות ולשאול: איזו תפיסה של הכרה עומדת בבסיס כל פתרון?

שלוש תפיסות של הכרה

השמאל הציוני הקלאסי מציע הכרה הדדית בין שני קולקטיבים לאומיים. ישראל תכיר בקיום הלאומי הפלסטיני והפלסטינים יכירו במדינת ישראל ובקיום הלאומי היהודי. מכאן נגזר הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, וגם תפיסת הביטחון שלו: חלוקה והכרה הדדית יביאו לסיום הסכסוך וממילא לסיום המלחמה.

הימין הקיצוני מציע תפיסה הפוכה. הוא דורש הכרה מלאה במדינת ישראל ובתביעה הלאומית היהודית על הארץ, אך אינו מוכן להכיר באופן מקביל בקולקטיב הלאומי הפלסטיני. מכאן נגזרת השאיפה לשליטה יהודית בארץ כולה. זו אינה רק עמדה ביטחונית החוששת ממדינה פלסטינית, אלא תפיסה אידיאולוגית המעדיפה את שלמות הארץ גם במחיר של עימות מתמשך.

גם בשמאל הקיצוני קיימת עמדה השוללת את ההדדיות הלאומית, אך מהכיוון ההפוך. לפי תפיסה זו, אין צורך בשתי מסגרות לאומיות המכירות זו בזו, אלא במדינה אחת שבה יהודים ופלסטינים חיים כאזרחים שווי זכויות. לעמדה הזאת כמעט אין אחיזה בציבור היהודי בישראל, משום שהזהות הלאומית היהודית והגדרתה של ישראל כמדינה יהודית מושרשות עמוק גם בשמאל הישראלי.

בין שלוש התפיסות הללו נמצאות הצעות ביניים – אוטונומיה, תושבות, זיקה לירדן, הסדרים אזוריים ואחרות. את כולן אפשר לבחון באותם משקפיים: איזו תפיסה של הכרה עומדת בבסיסן ומהם ההסדרים ותפיסת הבטחון הנגזרים ממנה.

האנומליה הישראלית

נקודת המבט של הכרה הדדית מעלה תובנה מפתיעה – במובן מסוים, כמעט כולנו שמאלנים. אוסלו, ולאחר מכן ההתנתקות, המחישו שהחברה הישראלית מוכנה להכיר בקיום הפלסטיני ואף לוותר על שליטה בחלקים מארץ ישראל.

נקודת המבט של הכרה הדדית מעלה תובנה מפתיעה – כמעט כולנו שמאלנים. אוסלו, ולאחר מכן ההתנתקות, המחישו שהחברה הישראלית מוכנה להכיר בקיום הפלסטיני ואף לוותר על שליטה בחלקים מארץ ישראל

עם זאת, דווקא ככל שהנכונות הישראלית להכרה בפלסטינים התרחבה, הציבור זז ימינה. האינתיפאדה השנייה, עליית חמאס לאחר ההתנתקות ובוודאי טבח 7 באוקטובר – חיזקו אצל ישראלים רבים את התחושה שהפלסטינים אינם מוכנים להכיר בישראל ובזכותה להתקיים.

זו אחת הסיבות שכמעט כל המערכת הפוליטית הישראלית מתרחקת כיום מדיון על פתרון לסכסוך, ואפילו על סיום המלחמה. כל פתרון מחייב בסופו של דבר מערכת יחסים עם הצד השני, וממילא מידה של הדדיות. אם אין אמון בכך שהפלסטינים מוכנים להכיר בנו, אין אמון באפשרות של הכרה הדדית; ובלי הדדיות, קשה לדמיין פתרון.

לתוך המלכוד הזה נכנסת אנומליה נוספת. מאז 7 באוקטובר הוכיחה ישראל את עוצמתה והשיגה הישגים צבאיים מרשימים. ובכל זאת, העוצמה הזאת (מלבד, אולי, בלבנון) לא מקדמת את הדבר שעליו אנחנו נאבקים – הכרה בישראל ובזכותה להתקיים.

כל אלה מובילים את ישראל לייאוש עמוק: אנחנו היינו מוכנים להכיר בהם, אנחנו חזקים מהם, ובכל זאת הם לא מכירים בנו. מה עוד נותר לנו לעשות?

מאז 7 באוקטובר נוסף לכך קושי רגשי עמוק יותר. לא רק שקשה להאמין שהפלסטינים מוכנים להכיר בנו, אלא שאחרי מה שנעשה לנו, קשה גם לרצות להכיר בהם. לא צריך להיות איש ימין קיצוני כדי להבין את התחושה הזאת.

מאז 7 באוקטובר נוסף קושי רגשי עמוק יותר. לא רק שקשה להאמין שהפלסטינים מוכנים להכיר בנו, אלא שאחרי מה שנעשה לנו, קשה גם לרצות להכיר בהם. לא צריך להיות איש ימין קיצוני כדי להבין את התחושה הזאת

אבל צריך להבחין בין שתי אמירות שונות. הטענה שאין כיום אפשרות להכרה הדדית עם הפלסטינים היא הערכת מציאות פסימית. אחרי 7 באוקטובר אפשר להבין היטב מדוע ישראלים רבים מחזיקים בה. לעומת זאת, הטענה שאם הם אינם מוכנים להכיר בנו גם אנחנו לא צריכים להכיר בהם, כבר משנה את הערכים ואת תמונת העתיד שלנו.

זהו המקור לכוח המשיכה של רעיונות הימין הקיצוני. "כיבוש, גירוש והתיישבות" היא יותר מסיסמה מדינית, היא מציעה מוצא מן הייאוש: אם אין הדדיות, נפסיק לחפש אותה. במקום להמתין להכרה פלסטינית שאולי לעולם לא תגיע, ישראל תעצב בכוחה מציאות חד־צדדית.

אלא שאנחנו כן זקוקים להכרה. אנחנו ממשיכים לדרוש אותה מן הפלסטינים, ממדינות האזור ומהעולם. המאבק על הלגיטימציה של ישראל הוא מאבק על הכרה. ויתור על ההדדיות לא רק שאינו פותר את האנומליה הישראלית, אלא גם מחליש את התביעה שלנו לקבל הכרה.

קיר הברזל – והיום שאחריו

כאשר מוותרים על ההכרה ההדדית, נשארת לכאורה תשובה אחת: כוח. אלא שגם כוח משרת תמיד תמונת עתיד, רחוקה ככל שתהיה. לכן, דווקא מצב של ייאוש מחייב אותנו להציב חזון, שגם אם קשה לממש אותו, הוא מבטא את העתיד אליו אנחנו שואפים. זהו העתיד שהכוח, בסופו של דבר, אמור לשרת.

בוויתור על ההכרה ההדדית נשארת לכאורה תשובה אחת: כוח. אלא שגם כוח משרת תמונת עתיד. לכן, דווקא ייאוש מחייב להציב חזון שמבטא את העתיד ששואפים אליו. העתיד שהכוח אמור לשרת

את השאלה הזו ניסח זאב ז'בוטינסקי לפני כמאה שנה ב"קיר הברזל". את המאמר הוא פותח ב"אני מאמין האומר כולו שלום". דחיקת הערבים מארץ ישראל היא "בלתי־אפשרית בהחלט", "בארץ־ישראל יהיו תמיד שני עמים", ומתחייב שהיהודים לא ינסו לדחוק את רגלי הערבים או לדכאם. רק לאחר מכן הוא שואל: "האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום"?

תשובתו פסימית. ז'בוטינסקי אינו מאמין שהערבים יסכימו מרצונם לציונות, כל עוד הם מאמינים שביכולתם להביס אותה. לכן דרוש "קיר ברזל": כוח שיבהיר שהציונות אינה ניתנת להכרעה.

אבל קיר הברזל אינו תכלית. אצל ז'בוטינסקי כוח נועד לאפשר הכרה. כאשר הערבים ישלימו עם העובדה שאי אפשר להיפטר מן הציונות, ייפתח פתח למשא ומתן ול"ויתורים הדדיים", שבסופם יוכלו שני העמים "לחיות זה לצד זה בשלום ובהגינות".

במצב הייאוש הנוכחי נדמה שאנו זקוקים לריאליזם האופטימי של ז'בוטינסקי. הכוח הישראלי אינו סותר את השאיפה להכרה הדדית. במציאות שבה אויבינו מסרבים להכיר בנו, הוא תנאי הכרחי להשגתה. דווקא כאשר ישראל, להבדיל מימיו של ז'בוטינסקי, נמצאת בשיא כוחה, עלינו להזכיר לעצמנו מה אנחנו מבקשים להשיג באמצעות הכוח.

המטרה הציונית של הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה עדיין לא הושלמה. היא מעניקה לכוח תכלית ברורה: מציאות שבה ישראל מתקבלת כחלק לגיטימי מן המזרח התיכון. הכרה הדדית אינה רק עמדה מוסרית. היא אינטרס ישראלי: היא מחזקת את ההצדקה למלחמה במי שמסרב להכיר בנו, ובה בעת מבהירה לפלסטינים, למדינות האזור ולעולם מה ישראל דורשת – הכרה בזכותה להתקיים – ומה היא מוכנה להציע בתמורה.

ז'בוטינסקי לא מאמין שהערבים יסכימו מרצונם לציונות, כל עוד הם מאמינים שביכולתם להביסה. לכן דרוש "קיר ברזל": כוח שיבהיר שהציונות לא ניתנת להכרעה. אך הקיר אינו תכלית. אצל ז'בוטינסקי כוח נועד לאפשר הכרה

אבל להכרה הדדית יש גם תפקיד פנימה. חברה אינה יכולה להחזיק לאורך זמן מצב של מלחמה רק מתוך פחד וכעס. היא זקוקה לאמונה שהכוח והמחיר משרתים עתיד טוב יותר. אחרי 7 באוקטובר קשה להאמין בעתיד כזה, ואינני טוען שהוא קרוב. דווקא משום כך האמונה בו חשובה: כדי שהייאוש של ההווה לא יהפוך לתמונת עתיד שלנו. אנחנו זקוקים לכוח של קיר הברזל כדי להבטיח את קיומנו; אנחנו זקוקים לחזון של הכרה הדדית כדי להעניק לנו תקווה.

עמיחי פישר הוא מחבר הספר "מוסר תחת אש: ערכים, כוח ומאבק על ההכרה ביום שאחרי ה-7 לאוקטובר", לשעבר סמנכ"ל מדיניות רגולציה במשרד ראש הממשלה, יועץ אסטרטגי ומומחה למדיניות ציבורית.