בדרך למצדה - האם עוד ניתן לעצור?

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר הגיעה בהפתעה וטלטלה את עולמם של הישראלים, שעד 6 באוקטובר חיו בשאננות ובהדחקת הבעיות. מאז 7 באוקטובר, נעשו רבים ניציים יותר, ושיח על שלום ועל הסדרים הפך לכמעט בלתי לגיטימי.

הסכנה היא שמדיניות ישראל, המונחית כיום משיקולים אמוציונליים ואף בלתי רציונליים – יותר כוח, דחיקת האוכלוסייה, גירוש והכנעה – היא המובילה להפתעה ולקטסטרופה הבאה.

ב-7 באוקטובר הכשילה אותנו קונספציה שהביאה לסינון מידע וכך נמנעה הערכה נכונה של המצב. עכשיו המלכוד כפול, נגררים בידי קבוצה פנאטית, משיחית, מנותקת מראיית המציאות ומחשיבה רציונלית.

ב-7 באוקטובר הכשילה אותנו קונספציה שהביאה לסינון מידע וכך נמנעה הערכה נכונה של המצב. עכשיו המלכוד כפול, נגררים בידי קבוצה פנאטית, משיחית, מנותקת מראיית המציאות ומחשיבה רציונלית

הקונספציה המשיחית מסוכנת יותר, אי אפשר להפריכה בהצגת עובדות. כל כישלון יוכל להתפרש כ"מבחן", וכל התפשרות כ"חוסר אמונה". במעגל סגור, התוצאות אינן נבחנות כהווייתן, בכל שלב האמונה והמיסטיקה מפרשות את המציאות מחדש, ומונעות התנהלות לפי העובדות.

מול הטיעון הנפוץ "אי אפשר להאמין לערבים", השאלה אינה אם מאמינים, אלא איך מתנהלים מול הנסיבות. גם מי שטוען בניתוח תבוני לכאורה, כי המפתח הוא בהפעלת כוח, חייב להביא בחשבון כי פעילות צבאית אינה בלתי מוגבלת.

מולנו עומדים כוחות חזקים ויש גבול ליכולותינו. כיום, צה"ל שחוק ומתוח עד לקצה. האם הדרך היחידה היא הפעלת כוח ומלחמה תמידית, או בחינת היתכנות להסדרים והרגעה בחזיתות השונות שבהן מתנהלים עימותים?

הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, אשר שורדים ומתפקדים עשרות שנים, לא מבוססים על אמון עיוור במצרים ובירדנים. הם צמחו מזיהוי אינטרסים הדדיים להפסקת העימות האלים, אשר משרתים את שני הצדדים ואפשרו את שינוי הדינמיקה.

ממשלת ישראל מאפשרת לבצלאל סמוטריץ' להבעיר את השטח ולסבך את צה"ל. סמוטריץ' וקהליו מברכים על נס ומונים הישגים: דיכוי הפלסטינים, חבלות ברכוש, פגיעות באזרחים והברחתם, והשתלטות על שטחים גדולים. שאיפותיהם הקיצוניות אף גולשות לכיבוש קבוע של שטחים בכל רחבי האזור.

הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, השורדים ומתפקדים עשרות שנים, לא מבוססים על אמון עיוור במצרים ובירדנים. הם צמחו מזיהוי אינטרסים הדדיים להפסקת העימות האלים, שמשרתים את שני הצדדים ואפשרו את השינוי

כמו ב-6 באוקטובר, בינתיים השטח לא מתפוצץ. אין לדעת מתי תתרחש התפרצות, אבל הסיכון גבוה והתהליך עלול להיות פתאומי ומהיר. כשזה יקרה, תגידו שוב "איך לא ידענו, למה הופתענו". אל תופתעו, הכתובת על הקיר, ובאותיות קידוש לבנה.

הפעם, לא מובטח שתהיה בעולם אהדה לישראל ויהיו מי שיתגייסו לסייע. ממשלת ישראל, בגיבוי רחב בציבור "הימנים החדשים", הקצינה מול הפלסטינים, מתעמתת מול העולם הערבי כולו והפנתה עורף לכל איתות מרגיע. כך היא הפכה את רוב עמי המערב וממשלותיהם למבקרים ולעוינים, ובארה"ב, שהייתה בת ברית יציבה, היא בזבזה את האשראי הציבורי והפוליטי. מבקרינו מוגדרים אוטומטית כאנטישמים, ואצלנו, מי שקורא לבחינת המדיניות מתויג כ"תומך טרור".

אין לצפות להתערבות בינלאומית שתכפה על הצדדים פתרון זה או אחר, אך גם בלי התערבות, במציאות הטכנולוגית, הכלכלית והמדינית של היום, די בהפסקת התמיכה ושיתוף הפעולה, שלא לומר הגבלת אספקה ביטחונית, להחלשת ישראל בעימות צבאי ולפגיעה ביכולותיה להשפיע על מתווה הסדר שיתאים לצרכיה. השאלה היא אם תהיה לישראל מנהיגות שתקרא את המציאות, תקבל החלטות אסטרטגיות אמיצות, ותוכל לבנות קונצנזוס רחב לתמיכה במהלכיה.

הגורמים המשיחיים בממשלה ומחוצה לה מחממים את החזיתות מתוך שאיפות אפוקליפטיות – לגרש, להכניע ולהרוג. הם חושבים שזה שער לגאולה ומתעלמים מהחשש למלחמה קשה ובלתי אפשרית, ממגבלות כוחה של ישראל, ומהסיכוי שאם נסתבך, לא יהיו מי שייחלצו לעזרתנו. לשיטתם, התערבות שמימית היא שתביא לניצחון הנצחי, אל תבלבלו אותם עם ריאליזם. הבעיה אינה האמונה הדתית, היא אינה קשורה למדיניות, ואסור שתחליף את ראיית המציאות.

הגורמים המשיחיים מחממים את החזיתות מתוך שאיפות אפוקליפטיות – לגרש, להכניע ולהרוג. הם מתעלמים מהחשש למלחמה בלתי אפשרית, ממגבלות כוחה של ישראל, ומהסיכוי שאם נסתבך, לא יהיו מי שייחלצו לעזרתנו

לא ניתן להוביל מדינה בטיעונים דתיים לכאורה ובמיסטיקה, במקום באסטרטגיה, ובלי התייחסות למגבלות המשאבים. הם לא מוטרדים ממחסור בחיילים ובאמצעי לחימה ומדילול יכולות כלכליות, הם אפילו תומכים בהשתמטות החרדים, ובהמשך השירות המקוצר של בני ישיבות ההסדר ומתנגדים לשירות נשים. הסכנה להחלשת המדינה אם יהגרו לחו"ל מאות אלפי ליברלים בעלי השכלה ומקצועות חיוניים, כלל לא מעסיקה אותם.

החשיבה המשיחית מתעלמת מהעובדות ומבטיחה תוצאות שאין דרך לממש. אין דרך רציונלית להסביר התנהלות המדרדרת את כולנו למלחמה שבה אנו עלולים לספוג מכה אנושה, אל מצדה.

מצדה הוצגה בנרטיב הישראלי כסמל של גבורה, כשאין ברירה ומוכנים להיאבק עד הסוף. אך זו לא אופציה כאסטרטגיה לאומית. תפקיד המנהיגות להוביל כדי שלא נגיע לדרך ללא מוצא. הידרדרות למלחמה בתנאים נחותים, שיאפשרו פגיעה קשה, היא התאבדות לאומית.

הגיעה העת לחזור לשפיות, לדרכו של דוד בן-גוריון. בן-גוריון הוביל חזון, זה ההפך ממשיחיות. חזון הוא בסיס לאסטרטגיה, להגדרת יעדים ולהתוויית דרך להשגתם. משיחיות, לעומת זאת, מצפה כי המציאות תתיישר לפי הפנטזיה. בן-גוריון ידע להבחין בין השאיפות והתקוות לבין מה שניתן להשיג בתנאים קיימים, ולקבל את האפשרי.

ישראל עומדת היום על סף גלישה לאובדן. נדרשת בלימת חירום, נדרש שינוי דרסטי במסלול ובהתנהלות. רק כך נוכל לעבור לדרך ההתאוששות, לקרוא נכוחה את המציאות ולנהוג בהתאם. 

מצדה הוצגה בנרטיב הישראלי כסמל גבורה ומאבק עד הסוף. אך זו לא אסטרטגיה לאומית. תפקיד המנהיגות למנוע הגעה לדרך ללא מוצא. הידרדרות למלחמה בתנאים נחותים, שיאפשרו פגיעה קשה, היא התאבדות לאומית

מה שנדרש לשם כך: 

• קבלת החלטות על בסיס המציאות, ולא על פי אמונה, נבואה או חזון גאולה.
• הבחנה בין יעד לאומי לבין היכולת להשיגו – לא תמיד יושג ניצחון מוחלט.
• גיבוש המדיניות בהתאם לתוצאותיה הצפויות ולא על פי פנטזיה משיחית.

זו אזעקת אמת. חייבים לעצור את הדהירה למצדה.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.