הסכם מכה - ארגון מחדש של מערך הכוח במזרח התיכון

ב־7 באוגוסט חתמו ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן בעיר מכה על הסכם הגנה משותף. ההסכם קושר בין שלוש מדינות שונות מאוד זו מזו: ערב הסעודית היא מעצמת האנרגיה וההון המרכזית בעולם הערבי; טורקיה היא מעצמה צבאית ותעשייתית, חברה בנאט"ו ובעלת נוכחות הולכת וגוברת בסוריה ובמזרח הים התיכון; ופקיסטן היא מעצמה צבאית וגרעינית, שמרכז הכובד האסטרטגי שלה מצוי בכלל בדרום אסיה.

עצם החיבור ביניהן אינו מובן מאליו, והוא משקף תהליך רחב יותר של ארגון מחדש של מערכי הכוח באזור, ובא בהמשך להסכם ההגנה שכבר חתמה ערב הסעודית עם פקיסטן בספטמבר שעבר.

בחודשים שקדמו לחתימה התקיימו מגעים אינטנסיביים בין ערב הסעודית, טורקיה, פקיסטן ומצרים, שכללו דיונים בסוגיות של ביטחון אזורי, הגנה ותיאום מדיני. עוד ביולי הצביע טל שוורץ מהפורום לחשיבה אזורית על ארבע המדינות האלה כעל קבוצה שמתחילה להתבלט בתוך המערכת האזורית החדשה. הוא תיאר התקרבות בין ריאד, אנקרה, אסלאמאבאד וקהיר כחלק משינוי רחב יותר במפת הבריתות במזרח התיכון. הסכם מכה מעניק לראשונה ביטוי מוסדי מובהק לתהליך ששרטט, גם אם מצרים עצמה נותרה בשלב זה מחוץ להסכם.

עצם החיבור בין טורקיה, ערב הסעודית ופקיסטן אינו מובן מאליו, והוא משקף תהליך רחב יותר של ארגון מחדש של מערכי הכוח באזור, ובא בהמשך להסכם ההגנה שכבר חתמה ערב הסעודית עם פקיסטן בספטמבר שעבר.

את היווצרות המסגרת הזאת יש להבין בעיקר על רקע השחיקה המצטברת באמון של מדינות האזור בהישענות בלעדית על ארצות הברית. סטיבן קוק, ​​מומחה ליחסים בינלאומיים ולמזרח התיכון, מצביע על המתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים באבקייק ובח'ורייס ב־2019 כנקודת מפנה משמעותית: הפגיעה בלב תעשיית הנפט הסעודית לא הובילה לתגובה צבאית אמריקאית ישירה, ובמפרץ התחזקה התחושה שוושינגטון אינה מוכנה בהכרח לשלם את המחיר הכרוך בהגנה על שותפותיה. מאז נוספו לכך שינויים במדיניות האמריקאית, ההסלמה האזורית והמלחמה האחרונה עם איראן.

התהליך הזה קיבל דחיפה משמעותית גם ב־7 באוקטובר 2023. ערב מתקפת חמאס נראה היה שערב הסעודית מתקרבת לנורמליזציה עם ישראל במסגרת עסקה רחבה יותר עם וושינגטון. מוחמד בן סלמאן אמר אז כי הצדדים "מתקרבים מדי יום" להסכם. לאחר המתקפה כתב ברנרד הייקל, מומחה לערב הסעודית מאוניברסיטת פרינסטון, כי חמאס השיג את אחד מיעדיו המרכזיים בכך שעיכב, ואולי אף קטע, את מסלול הנורמליזציה הסעודי-ישראלי.

גם החוקרת יסמין פארוק, המתמחה בערב הסעודית ובמדינות המפרץ, מציעה להבין את ההתקרבות בין המדינות על רקע אובדן האמון ביכולת של ארה"ב להעניק לבנות בריתה במזרח התיכון הגנה מספקת. אולם פארוק מדגישה כי אין כיום מסגרת אזורית שמסוגלת להחליף את האמריקאים, וגם המדינות עצמן אינן מבקשות בהכרח לעשות זאת. לדבריה, יש להבין את המהלך כניסיון של ערב הסעודית להפחית תלות בלעדית בפטרון חיצוני אחד ולבנות במקביל יכולות הרתעה ושיתופי פעולה אזוריים. במובן הזה, הסכם מכה אינו מסמן מעבר ממחנה אמריקאי למחנה חלופי, אלא הרחבה של מרחב התמרון.

לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר כתב ברנרד הייקל, מומחה לערב הסעודית מאוניברסיטת פרינסטון, כי חמאס השיג את אחד מיעדיו המרכזיים בכך שעיכב, ואולי אף קטע, את מסלול הנורמליזציה הסעודי-ישראלי

על פי ההודעה המשותפת של שלוש המדינות, כלול בהסכם עיקרון שלפיו מתקפה חמושה על אחת המדינות תיחשב למתקפה על כולן. ההסכם נועד, לפי הצדדים, לחזק את "ההרתעה הקולקטיבית" ולהרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני.

בהקשר זה מדובר בשילוב יוצא דופן בין שלוש מעצמות ביניים: פקיסטן היא מעצמה גרעינית; טורקיה מחזיקה בצבא השני בגודלו בנאט"ו ובתעשייה ביטחונית מפותחת; וערב הסעודית היא מעצמת אנרגיה בעלת יכולת מימון ניכרת. השילוב הזה מעניק להסכם משקל גם בלי להניח שכל אחת מהמדינות תצא אוטומטית למלחמה להגנת האחרות.

אולם מכאן ועד ליישום מלא של ברית ההגנה הדרך ארוכה, ומכאן גם גבולות ההשוואה לנאט"ו, הברית הצפון־אטלנטית שהוקמה ב־1949 כברית הגנה בין מדינות אירופה, צפון אמריקה וטורקיה.

סעיף ההגנה ההדדית בהסכם מכה מזכיר את סעיף 5 באמנת נאט"ו, הקובע שמתקפה חמושה על אחת מחברות הברית תיחשב למתקפה על כולן, ושכל חברה תסייע למדינה שהותקפה באמצעים שתראה בהם נחוצים, לרבות שימוש בכוח צבאי. עם זאת, הסעיף אינו מחייב תגובה צבאית אוטומטית וזהה מצד כל החברות.

סעיף ההגנה ההדדית מזכיר סעיף באמנת נאט"ו, שלפיו מתקפה חמושה על אחת מחברות הברית תיחשב למתקפה על כולן, ושכל חברה תסייע למדינה שהותקפה. אך הסעיף לא מחייב תגובה צבאית אוטומטית וזהה מצד כולן

כמו כן, חשוב לציין כי מאחורי נאט"ו ניצבים מוסדות מבוססים, עשרות שנים של יחסים קרובים בין בעלי תפקידים בדרגות הגבוהות ביותר מהמדינות החברות בברית, ניסיון רב של תכנון משותף, תרגילים ויכולת פעולה משולבת.

אחמד עבודו מ־צ'טהאם האוס, אחד ממכוני המחקר הוותיקים העוסקים ביחסים בינלאומיים, מציע לכן לראות בהסכם מכה בשלב זה "ניסוי בהסתמכות אזורית עצמית" יותר מאשר ברית לוחמת. מבחינתו, המבחן האמיתי יגיע כאשר אחת החותמות תעמוד שוב בפני איום ממשי ותתברר מידת הנכונות של האחרות לפעול להגנתה.

מצרים היא אולי המקרה שממחיש יותר מכול את אופיו של המערך החדש. היא הייתה המדינה הרביעית במנגנון ההתייעצות שקדם להסכם, אותו מרובע שעליו הצביע גם שוורץ, ובמקביל הידקה בשנה האחרונה את יחסיה עם טורקיה.

בחודשים האחרונים קיימו צבאות טורקיה ומצרים תרגילים צבאיים משותפים לאחר שנים שבהן עמדו משני עבריהם של סכסוכים אזוריים. למרות זאת, בשלב זה מצרים אינה שותפה להסכם מכה. עבודו מסביר כי מצרים מבקשת להימנע ממצב שבו חברות בברית תגרור אותה לעימותים שאינם משרתים את האינטרסים שלה.

יריבותיהן האפשריות של שלוש החותמות כוללות בין היתר את איראן, הודו, ישראל, יוון וקפריסין; לקהיר אין עניין להפוך את כולן ליריבותיה. לכן היא מעדיפה, לפחות בינתיים, הסדרים חופפים ומוגבלים לפי נושא על פני התחייבות צבאית רחבה.

לפי עבודו הסכם מכה הוא בשלב זה "ניסוי בהסתמכות אזורית עצמית" יותר מאשר ברית לוחמת. מבחינתו, המבחן האמיתי יגיע כשאחת החותמות תעמוד שוב בפני איום ממשי ותתברר מידת נכונות האחרות לפעול להגנתה

במשך כחמישה עשורים עמדה ארצות הברית במרכז הסדר הביטחוני של המזרח התיכון: היא הגנה על זרימת הנפט מהמפרץ, סיפקה ערבויות ביטחוניות לשורה של מדינות ערביות, והייתה החוליה שקשרה ביניהן לבין ישראל. אירועי השנים האחרונות, ובראשם המלחמה עם איראן, דחפו את מדינות האזור לחפש חלופות להגמוניה האמריקאית.

תהליך דומה, אם כי בכיוון אחר, אפשר לראות גם בפרישת איחוד האמירויות מקרטל יצרניות הנפט אופ"ק. מהלך זה נבע, בין היתר, מרצונה של אבו דאבי להשתחרר ממגבלות שהוכתבו במשך שנים, במסגרת שבה נהנתה ערב הסעודית מעמדת בכורה. אבו דאבי רוצה גם להרחיב את מרחב התמרון שלה באופן שבו ייצור הנפט בשטחה לא יצטרך עוד להתחשב בצרכים של מדינות אחרות – ערב הסעודית, ארה"ב או גורמים אחרים במערב – שהאינטרסים שלהם קיבלו בכורה במשך עשורים במסגרת ההחלטות של אופ"ק.

ברקע זה יש להבין הן את פרישת איחוד האמירויות מאופ"ק והן את הסכם מכה, שדרכו ערב הסעודית מאותתת שהיא אינה מסתפקת עוד במסגרת שבה וושינגטון מעצבת את כללי המשחק, אלא מבקשת להשתתף בעצמה בעיצובו של סדר אזורי חדש.

זהו אולי תפקידו ההיסטורי החשוב ביותר של ההסכם. לאחר עשרות שנים שבהן נקבע הסדר האזורי במידה רבה דרך היחסים עם ארה"ב – מדינות המזרח התיכון וסביבתו בונות כיום קשרים ישירים, מוסדות והסדרים שנועדו להגדיל את יכולתן לקבוע בעצמן את גבולות פעולתן.

תפקידו ההיסטורי של ההסכם הוא שלאחר עשרות שנים שבהן נקבע הסדר האזורי בעיקר דרך היחסים עם ארה"ב – מדינות האזור בונות קשרים ישירים, מוסדות והסדרים להגדלת יכולתן לקבוע בעצמן את גבולות פעולתן

הסכם מכה הוא אפוא ביטוי נוסף למעבר של המזרח התיכון מסדר שהונהג מבחוץ לסדר רב־מוקדי, שבו מדינות האזור עצמן מבקשות להיות בין האדריכליות של המערכת החדשה.

אהרן פורת הוא עיתונאי וחוקר בתחומי כלכלה וטכנולוגיה, חבר בצוות המחקר של ארגון "בצלם" ומייעץ לפעילי זכויות אדם וארגונים בנושא מטבעות דיגיטליים. כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.