סיפור לשבת שערי הגיהינום

השבוע החלה שנת הלימודים החדשה.

זה הזכיר לי שלפני שנים, כשנכדי הצעיר החל ללמוד בכיתה א', לא נדרשו לו יותר מחודשיים כדי לקרוא לבית הספר "שערי הגיהינום".

זה הפך אותי לסב גאה מאוד – התגאיתי בתפיסת המציאות הזריזה של הנכד שלי, כמו גם ביצירתיות שלו.

אני עצמי ידעתי כמה וכמה מדורי גיהינום כשבאתי בשערי הגיהינום הללו. הזכור לי במיוחד מביניהם היה זה שנפתח כשהתחלתי ללמוד בבית הספר התיכון "בליך", ששמו נעשה מוכר וידוע בעשרים השנים האחרונות או אף יותר.

הוא נעשה מוכר וידוע כי מדי מערכת בחירות נערכות בו בחירות זוטא, זמן מה לפני הבחירות האמיתיות, והתוצאות בבחירות הזוטא נחשבות למנבאות את התוצאות האמיתיות שמתקבלות בעת הבחירות עצמן.

לפני שנים, כשנכדי הצעיר החל ללמוד בכיתה א', לא נדרשו לו יותר מחודשיים כדי לקרוא לבית הספר "שערי הגיהינום". זה עשה אותי לסב גאה מאוד – אני עצמי ידעתי כמה וכמה מדורי גיהינום כשבאתי בשערי הגיהינום הללו

אבל ב-1968, כשהתחלתי ללמוד שם, הוא היה מוכר רק כתיכון קפדן, שמרן מאוד ובעל משמעת קשוחה, והגם שיש אומרים שרמת הלימוד בו הייתה גבוהה, איש מהתלמידים לא באמת היה פנוי לשפוט עניין כזה.

בשל הסיבות שציינתי לעיל, וגם משום שהוא ניצב במרחק הליכה מבית הוריי, החליטו הוריי שארשם ללמוד בו ולא בפנימייה הצבאית שעליה חלמתי אז.

"אתה תסיים את הלימודים ב'בליך'", אמר אבי. "ואז תעשה מה שתרצה. בינתיים אני משלם עבור הלימודים ועבור האוכל והמגורים שלך, ואתה תלך ל'בליך' – כי ככה החלטנו".

ההסדר הזה עבד ברגיעה יחסית עד שבסביבות שנת 1970 רוחות מוזיקליות חדשות של עולם הרוק נשבו באוויר, להקות פרועות של מגודלי שיער הופיעו על עטיפות התקליטים, ורוחות התנועה ההיפית שכבר החלה לגסוס בארצות הברית הגיעו לישראל.

ואני התחלתי לגדל את שיערי.

*  *  *

בבית הספר התיכון "בליך" של אותן שנים הייתה מורה שבנוסף לשאר תפקידיה הייתה הממונה הרשמית על המשמעת – שמה היה גברת בלום.

היא עמדה בפתח הבניין וסקרה במבט בולש את התלמידים הנכנסים אליו – בין שבהגיעם לבית הספר בבוקר, ובין שבחזרתם לכיתות מההפסקה. אם גילתה לבוש מרושל, שיער פרוע ולא מסופר קצוץ באורח צבאי או הופעה שלא נראתה לה, הייתה שולחת את התלמיד "להירשם אצל המזכירה", ומורה לו לבוא למוחרת ולהראות לה שיפור בהופעה.

הממונה הרשמית על המשמעת עמדה בפתח הבניין וסקרה במבט בולש את התלמידים שנכנסו אליו. אם גילתה לבוש מרושל, שיער פרוע ולא קצוץ באורח צבאי, הייתה שולחת את התלמיד "להירשם אצל המזכירה"

וכך התחלנו להתנגש זה בזו – הגברת בלום ואני, והשיער המתארך שלי.
"אתה לא תגדל שיער אצלי בבית הספר!" אמרה הגברת בלום בפסקנות.
"אבל למה?"
"כי זה לא נקי ולא מסודר".
"אבל לכל הבנות בבית הספר יש שיער ארוך".
"אתה לא בת. ואצלן זה נקי ומסודר".
"אז למה אתם מענישים אותי שאני לא בת? אני מתחייב לחפוף אותו כל יום. הוא יהיה נקי ומסודר".
"אין סיכוי".
"אבל למה?"
"כי אני אומרת ככה".
"את פוגעת בחופש האישי שלי. בזכות הבסיסית שלי כאזרח – להחליט מה אני רוצה לעשות בשיער שלי. אתם מדכאים את זכויות האזרח שלי".

ב-1970 לומר דבר כזה למורה נחשב חוצפה, ומהר מאוד מצאתי עצמי מובל על ידי הגברת בלום לחדר המנהל, מר הרצל למדן.

בניגוד לגברת בלום, הרצל למדן היה איש קטן, רתחן, עם פתיל קצר, שפניו האדימו כעגבנייה כשהתרתח.

וזה קרה מייד: "אתה תלך הביתה ולא תחזור לכאן עד שהשיער שלך יהיה מסופר ומסודר. אנחנו אלו שמחליטים פה ולא מעניין אותי מה יש לך לומר. הבנת?"

*  *  *

בחופשת סוכות באותה שנה היה כנס ראשי מועצות תלמידים מבתי ספר תיכוניים מכל הארץ בירושלים. כיו"ר מועצת התלמידים של תיכון "בליך" נשלחתי לכנס. נקודת השיא של הכנס הייתה פגישה עם שר החינוך דאז, יגאל אלון.

באולם המרכזי נשא השר אלון נאום קצר, אחר כך הקצה זמן לשאלות.

התלמידים, כמקובל באירועים כאלו, שאלו שאלות חוכמולוגיות בענייני חינוך וציונות, שאלות שייעודן בדרך כלל להראות לשר ולנוכחים כמה השואל חכם, יותר מאשר לקבל תשובה כלשהי. על כן כשהגיע תורי ושאלתי את השאלה שלי, השתררה דממה של תדהמה.

בניגוד לגברת בלום, המנהל היה רתחן, שפניו האדימו כשהתרתח. וזה קרה מייד: "אתה תלך הביתה ולא תחזור לכאן עד שהשיער שלך יהיה מסופר ומסודר. אנחנו אלו שמחליטים פה ולא מעניין אותי מה יש לך לומר. הבנת?"

וזו הייתה השאלה:

"בכל המדינות הדמוקרטיות היום", אמרתי, "כולל אירופה וארצות הברית, ואפילו בחלק מהמדינות הטוטליטריות של מזרח אירופה, מותר לתלמידים הבנים לגדל שיער ארוך – למה לי אסור לעשות את זה בבית הספר שלי?"

אחרי דקה ארוכה של שקט, כשכולם הביטו בי וגיחכו, אמר השר אלון במבוכה: "לי אישית אין שום בעיה שתלמיד יגדל את שיערו ושיגיע לבית הספר בשיער ארוך, ובלבד שהשיער יהיה נקי ומסודר".

למחרת היום, בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", בכותרת השנייה, היה כתוב בגדול:

"שר החינוך אלון: 'אין לי בעיה שתלמיד יגדל את שיערו ויגיע כך לבית הספר, ובלבד שהשיער יהיה נקי ומסודר'".

*  *  *

חופשת הסוכות הסתיימה.

הגעתי לבית הספר וישבתי בכיתה. השיעור החל כשהדלת נפתחה והשָמָש של בית הספר, כך נקרא אז התפקיד הזה, עמד בפתח: "הדי בן-עמר למנהל".

ליד חדר המנהל נעלמו כיסאות ההמתנה. הנחתי שזה לא במקרה. עמדתי ליד דלת החדר קרוב לשעה. המנהל מר למדן נכנס ויצא מעת לעת ועשה ככל יכולתו להראות לי שהוא מתעלם ממני.

כעבור שעה באה המזכירה ואמרה: "תיכנס למנהל".

נכנסתי. לא צפיתי את מה שקרה אחר כך.

המנהל החל לצרוח. הוא נעשה אדום. הוא עמד מולי וצעק וצרח. חלק מדבריו כבר אינני זוכר. אני זוכר את המשפט שהדהים אותי יותר מכול: "זו לא הפעם הראשונה שיגאל אלון מדבר שטויות", צרח המנהל. "אני מכיר אותו הרבה שנים – חכם גדול הוא לא. ואם נדמה לך שהשגת משהו עם השטות המטופשת הזו שהוא זרק בכנס – תשכח מזה. אני זה שקובע איך ייראה בית הספר שלי ואני זה שקובע ששיער ארוך לא יהיה פה. ואם אתה לרגע דמיינת לעצמך שכן, אז תתעורר, ומהר. ואם השיער שלך יעבור במילימטר את האוזניים – אתה תעוף מפה, אתה שומע?"

אפשר היה שלא לשמוע אותו?

המנהל צרח ונעשה אדום: "אני זה שקובע איך ייראה בית הספר שלי ואני זה שקובע ששיער ארוך לא יהיה פה. אם השיער שלך יעבור במילימטר את האוזניים – אתה תעוף מפה, אתה שומע?" אפשר היה שלא לשמוע אותו?

ועדיין, מצבו של בית הספר "בליך" אז היה טוב לאין ערוך מהמצב שאליו הגיע לפני הבחירות הקודמות.

כי בשבועות שלפני הבחירות הקודמות, במסגרת ההכנות לבחירות, הזמינה מנהלת בית הספר את חבר הכנסת איתמר בן גביר, בוגר תנועת הנוער הכהניסטית כ"ך, תומך ברוצח ברוך גולדשטיין, האיש שרוצה לסלק בחוק אנשים כמוני מהמדינה ולשלול מאיתנו את האזרחות, בטענה של חוסר נאמנות.

הזמינה אותו להרצות את משנתו בפני תלמידי בית הספר.

"הוא חבר כנסת", צייצה המנהלת, הילה רומש, בתגובה לסערה שהתעוררה בתקשורת ובקרב בוגרי בית הספר כמותי. "ודעתו לגיטימית. זכותו להשמיע אותה".

ביום המפגש עמדו עשרות מתלמידי בית הספר ברחבת הכניסה ושרו: "נשרוף לכם את הכפר", ולמי שטען וטוען שהם התכוונו בשירתם למפגינים נגד בן גביר שעמדו מחוץ לבית הספר, אזכיר את הדבר הבא:

רק מגזר אוכלוסייה אחד בישראל מוכר כחי "בכפרים". ואת כפרם של אלה רצו ועדיין רוצים הנערים ששרו לשרוף.

בצילום פייסבוק של הגברת הילה רומש, בחדרה, על הקיר מאחוריה, ראיתי תלוי פוסטר עם ציטוטים מדברי מהטמה גנדי, ביניהן זו:

"שים לב למילותיך, הן הופכות למעשיך. שים לב ושפוט את מעשיך – הם הופכים להרגלים. היה מודע להרגליך – הם הופכים לערכים שלך".

אם רק הייתה המנהלת הילה רומש מביטה על הקיר מאחוריה.

לפני הבחירות הקודמות, בבית הספר התיכון "בליך", נפתחו שערי הגיהינום לרווחה, ודומה שאין עוד מי שיסגור אותם.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.