קשת אחים איך מעפילים להר - פרשת ניצבים-וילך

בס"ד

לפני כמה שנים התחלתי לכתוב מחזה על סיפור ששמעתי מסבי אריה לייב לויט ז"ל. זה קרה בספטמבר 1942. סבא היה אז בן 15, אח בכור לארבעה קטנים. הוא שמע את נאומו של חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', שבו קרא להורים למסור את ילדיהם שמתחת לגיל 10. 

הגרמנים דרשו להוציאם מחוץ לגטו. איש לא ידע לאן. הילדים הם מטען עודף שהספינה חייבת לשחרר כדי שלא תטבע, אמר רומקובסקי, איבר שצריך לקטוע.

הסיפור טלטל את נפשי. שקעתי בתחקיר ואז כתבתי. בהתחלה זו הייתה כנרת שמגיעה לנגן בטקס בפולין לזכר הגירוש, ואז עולות בה תמונות העבר. ואז גיליתי שבגטו הייתה מקהלת ילדים שביצעה את האורטוריה "אליהו" של פליקס מנדלסון, המלחין הגאון היהודי המומר, והכנרת הפכה למנצחת, שקולות הילדים מחזירים אליה את הסיפור.

ראש היודנראט בגטו לודז' קרא להורים למסור את ילדיהם שמתחת לגיל 10. הגרמנים דרשו להוציאם מחוץ לגטו. איש לא ידע לאן. הילדים הם מטען עודף שהספינה חייבת לשחרר כדי שלא תטבע, אמר, איבר שצריך לקטוע

לא מזמן פגשתי סטודנטים למשחק מ"ניסן נתיב" ירושלים, והם הזכירו לי את החזרות עם הטקסטים מהאופרה. המשכתי והמנצחת נעלמה ונשאר סיפור העבר ועלייתו של רומקובסקי. שוטטתי בזמני המחזה, המשכתי למחזות אחרים, אבל הוא נכח והמתין. כשהעזתי לתת אותו לקריאה, קיבלתי תשובה אחת שהוא רחב יריעה ולא ניתן להפיקו. חשבתי לצמצם ואז הגיעה תשובה אחרת – היום אין עניין בסיפורי שואה. זה שבר את ליבי.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר־לָנוּ אֶל־עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (פרשת ניצבים, דברים ל, יא–יד).

מדרש דברים רבה מספר על אדם שנכנס לבית הכנסת ושואל איך לומדים תורה. עונים לו:

"תחילה קורא במגילה ואחר כך בספר ואחר כך בנביאים ואחר כך בכתובים. משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואחר כך בהלכות ואחר כך באגדות. כיוון ששומע כך אומר בליבו: אימתי אני למד כל זאת? וחוזר מן השער".

איך אפשר להקיף את הכול, שואל האדם את עצמו ונסוג.

תיכף יהיה ראש השנה. בכיתה ג' 3, אצל המחנכת רבקה ירושלמי שתמיד חיזקה אותנו במילים טובות, היא ביקשה שנכתוב באגרת לשנה החדשה מה אנחנו מאחלים לעצמנו.

בשבוע שעבר כתבתי על תחושת הזמן שהתחדדה אחרי ה-7 באוקטובר, וזה נכון גם ביחס לרצון להגשים שאיפות. אבל לפעמים יש מרחק לגמוע בין המציאות לשאיפות. אז איך לא מאבדים ביטחון? איך מממשים רצונות ומאיפה מגבשים כוחות להתניע קדימה?

והמדרש עונה את תשובת רבי ינאי: 

"למה הדבר דומה? לכיכר שהיה תלוי באוויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופיקח אומר: לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. … טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה".

בשלבים תוכל להקיף הכול, אומר רבי ינאי במדרש. לפני שנה פנו אליי להקים שיעור 929 בגבעת שמואל שמלמד את התנ"ך כולו. בכל יום לומדים פרק והקבוצה נפגשת אחת לשבועיים ויחד לומדים 10 פרקים. אחרי ארבע שנים נקיף הכול. "את קראת פעם הכול?" שאל אותי הבן. אמרתי לו שלא. אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, כמו שאומר הרב ג'ונתן זקס. צודק. בעזרת השם אחרי החגים נתחיל את שמואל.

צעד אחרי צעד מציעה פרשת ניצבים, כי קרוב אליך הדבר מאוד כשהוא בלבבך. כשהוא השליחות, טביעת האצבע שלך. 

המשכתי למחזות אחרים, אבל רומקובסקי נכח והמתין. כשהעזתי לתת אותו לקריאה, קיבלתי תשובה שהוא רחב יריעה ולא ניתן להפיקו. חשבתי לצמצם ואז הגיעה תשובה אחרת – היום אין עניין בסיפורי שואה. זה שבר את ליבי

לפני שבע שנים שלחתי את המחזה לאבישי מילשטיין, דרמטורג תאטרון בית לסין. הוא אהב אותו. התחלנו והייתה קורונה. אני לא הרפיתי. וגם הוא לא. אבל הייתה גם מציאות ולוחות זמנים משתנים. אחרי ה-7 באוקטובר, הדילמות מההיסטוריה הדהדו בשיח על החטופים. מחיר החיים. ומי יכריע. לפני חודשיים, אחרי בכורה בפסטיבל הקריאה בבית לסין, בישרה במסיבת עיתונאים חגיגית מנהלת התאטרון ציפי פינס שהמחזה יועלה בפתח עונה 2027. "בשם הילדים".

סיפרתי עליו בשולחן בשבת. אם זו השליחות שלך, היא לא רחוקה ממך גם אם ייקח זמן להגיע אליה.

הסיפור השבוע הוא סיפור מכתב התשובה שקיבלה העלמה דבורה, אז מוסינזון, כששלחה את כתב ידה הראשון "דפי תמר" להוצאת מ. ניומן. מכתב הדמעה קוראים לו בארכיון הספרייה הלאומית.

*  *  *

עצב הוא כמו ריפוד כזה שמהדקים למושב עם סיכות כסופות מעוגלות בנעיצת אקדח. מתחת יכולה להיות נפש שפעם שמחה ועלצה והייתה משוחררת וברגל קלה, אבל מרגע שהעצב עטף אותה, נותרו האיברים מקופלים תחתיה ואולי כבר לא תזכור איך להניע אותם.

מאז מות האם חבק אותה העצב במלתעות. הכתיבה רופפה את הכאב ההוא אבל עכשיו מונח מולה המכתב והמילים הספורות כבר חרטו בה צלקות: "גמרתי לקרוא את ספרך", ומייד נזף בה ששלחה בשגיאות דפוס. אבל היא הרי עברה שוב ושוב על הדפים ותיקנה והדפיסה מחדש אבל גם לא רצתה לבזבז את דפי המכונה בקיבוץ ולכן הניחה לטעויות שנשתרבבו.

"ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת", כתב, כאילו לא די בהודאה שצליפת המילים תכאיב אלא שהוא מפיק ממנה אפילו עונג. "יהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ". ניתוח פלסטי. עקירה, קריעה. לרקוע את המילים שלה מחדש. "יומן צריך שיהיה בו עניין", דקר, אבל "איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי… למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" וחתם בהמלצה שתיתן לאביה לקרוא ולתקן. הכלימה האדימה בה מבפנים. כבר הצטערה שאגדה את הדפים ושלחה אותם וגמרה בלבה שלא תכתוב עוד לעולם אף פעם לעולם וגם את מה שכתבה תשמיד.

"יומן צריך שיהיה בו עניין", דקר, אבל "איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי… למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" וחתם בהמלצה שתיתן לאביה לקרוא ולתקן. הכלימה האדימה בה מבפנים. כבר הצטערה ששלחה את הדפים

שמואל הביט בדף המכתב, הפך את המעטפה, בחן את האותיות "מ. ניומן הוצאה לאור" ואז נשא מבטו לדבורה שפרמה חוטים בלתי נראים משולי השעוונית הצהובה שכיסתה את שולחן המטבח. "נו, אז הוא אמר", הפטיר לבסוף.

"התלמידים שלך אהבו מאוד את הסיפורים. הקשיבו מרותקים בכל פעם. ביקשו שתמשיכי". אבל היא משכה בכתפיה ולא ענתה. רצה לעטוף ולחבק אבל נזהר. כשהעמיקו להכיר סיפרה לו על אמה שהתאבדה כשהייתה בת 10.

כמו מביטה בעצמה ממרחק הוסיפה שלא הבינה איך ככה עזבה אמא והלכה, יודעת שתיוותר מאחור ילדתה בודדה כי האב כבר הקים משפחה חדשה ובעצמו יצא להילחם בבריגדה. "אבל כנראה לא הייתה לה ברירה", השלימה כמו לעצמה ונשכה בשפתיה ודקות ארוכות אחר כך שתקה.

את נשיכת השפתיים ראה גם כעת ונזהר. בעדינות ניסה: "והרי כבר פרסמו סיפורים שלך בעיתון", והיא נשאה עיניים מרירות. "אבא ערך את העיתון". ובשתי אצבעות הסיטה את המכתב ממנה כאילו עצם מראהו צורב בה. "לא נורא. כבר יש לי מקצוע. אני מורה", ובהחלטיות קמה.

מתחת עוד פיכו המים אבל בחוץ כבר נקרשה הדופן. "דבורה…" הושיט ידו אליה. "דבורה… אולי בכל זאת תשלחי לעוד מישהו? זו רק דעה של אדם אחד". בינו לבינו גמר אומר שאם תפסוק לא, ילך הוא וישלח.

במרכז המכתב בער כתם גדול. דמעותיה יצרו שולי מלח זעירים סביב לעיגול. פתאום הבחינה שהעיגול הקיף את הטעות שלו. "ניתוח פלאסטי להקובץ". פלשה לו ה' הידיעה. אולי היא אות נשלחת לה? ברהב שלו יש טעות ואולי גם בפסילתו אותה הוא טועה? אבל הרי החליטה שלא לכתוב עוד. לעולם לא לעמוד יותר ביד מושטת לחיפוש קרבה ולהידחות. כמו החיפוש אחר אמא. אלא שהשתוקקה לכתוב. בסוף הנידה בראשה. "תשלח". נדרה. אם לא יקבלו אותה כעת, באמת לא תכתוב עוד. תישאר לעצמה בעולמה.

במרכז המכתב בער כתם. דמעותיה יצרו שולי מלח זעירים סביבו. פתאום הבחינה שהעיגול הקיף את הטעות שלו. "ניתוח פלאסטי להקובץ". פלשה לו ה' הידיעה. ברהב שלו יש טעות ואולי גם בפסילתו אותה הוא טועה?

*  *  *

רק לימים, כשהיא כבר אם בעצמה, התחוור לדבורה שאמה לא התאבדה. היא נהרגה מפליטת כדור של אחרת באימוני ההגנה, וסיפור ההתאבדות היה סיפור כיסוי מול הבריטים.

מכתב הדמעה, מכתב הדחייה של "דפי תמר" של דבורה עומר

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)