סגלוביץ ורע"ם - סיפור של החמצה היסטורית

הצטרפותו של יואב סגלוביץ לרע"ם של מנסור עבאס יכולה הייתה להיות רגע מכונן בפוליטיקה הישראלית. הנה ניצב בדימוס, לשעבר סגן השר לביטחון הפנים ומי שהיה מזוהה במשך שנים עם מערכות הביטחון, מצטרף למפלגה ערבית ויוצר מודל חדש של שותפות יהודית-ערבית.

מהלך כזה יכול היה לשאת לא רק משמעות פוליטית אלא גם משמעות היסטורית: האפשרות שישראלי-יהודי יראה בפוליטיקה הערבית לא זירה שיש לפקח עליה, לא מאגר קולות שיש לנסות לגייס את תמיכתו, אלא שותף פוליטי לגיטימי.

דווקא משום כך קשה להתעלם מתחושת החמיצות. לא מפני שהחיבור אינו חשוב, ולא משום שאין בו פוטנציאל, אלא משום שהשפה שבה הוצג אינה משקפת את גודל האירוע.

המהלך יכול היה לשאת לא רק משמעות פוליטית אלא גם משמעות היסטורית: האפשרות שישראלי-יהודי יראה בפוליטיקה הערבית לא זירה שיש לפקח עליה, לא מאגר קולות פוטנציאלי, אלא שותף פוליטי לגיטימי

במקום הצהרה היסטורית על שינוי היחסים בין יהודים לערבים קיבלנו הצהרות על מיגור הפשיעה ועל חובת השתתפותה של החברה הערבית ב"נטל"; במקום חזון של שותפות מלאה שמענו רמזים על היותו של סגלוביץ "שחקן עצמאי"; במקום דרישה לניסוח מחדש של מושג האזרחות שמענו הצהרות חלולות ובלתי מחייבות. אירוע שהיה יכול לפתוח פרק חדש בפוליטיקה הישראלית נותר לכוד בשפה ישנה ומאכזבת.

הסיבה לכך שהאירוע לא עורר את ההתלהבות הראויה אינה קשורה לעצם העיסוק בפשיעה או בשירות לאומי, החשובים כשלעצמם, אלא לכך שהעיסוק בהם מעיד על מבט צר וחד-ממדי של סגלוביץ על החברה שמטעמה הוא מבקש להיבחר.

שתי השאלות הללו נגזרות משאלה פוליטית רחבה בהרבה: האם אזרחי ישראל הערבים מוכרים כאזרחים שווים במדינה שבה הם חיים? האם הם שותפים לא רק בחובות אלא גם בזכויות? האם מפלגה ערבית היא שותפה לגיטימית לשלטון, או שלעולם היא בחזקת שותפה על תנאי, תומכת מבחוץ, שגם אם תצהיר על נאמנותה ועל הכרתה באופייה היהודי של המדינה עדיין תזכה ליחס חשדני, ונציגיה ייתפסו כמי שאינם כשרים לשבת סביב שולחן הממשלה? מי שאינו מעמיד את השאלות האלה במרכז השיח הפוליטי מחמיץ את משמעות המהלך שהוא עצמו בחר לעשות.

גישתו הצרה והחד-ממדית של סגלוביץ בולטת גם בשני התחומים שאותם הוא מדגיש כל כך. הפשיעה בחברה הערבית אינה בעיה שאפשר לפתור באמצעות גישה משטרתית בלבד. היא התפתחה בתוך מציאות של חולשה מוסדית, של הזנחה ממושכת ולעיתים אף מכוונת, ובתוך פערים עמוקים בחינוך, בתשתיות, בתכנון ובבנייה, בתחבורה, בתעסוקה, בפיתוח הכלכלי ובתפקודן של הרשויות הערביות. המשטרה צריכה להילחם בעבריינים, אבל איש חזון צריך לתת את הדעת למציאות הרחבה שמתוכה התפתחה הפשיעה.

במקום הצהרה היסטורית על שינוי היחסים בין יהודים לערבים קיבלנו הצהרות על מיגור הפשיעה וחובת השתתפות החברה הערבית ב"נטל". אירוע שהיה יכול לפתוח פרק חדש בפוליטיקה כאן נותר לכוד בשפה מאכזבת

תוכנית בעלת חזון צריכה לשאול לא רק כמה עבריינים נעצרו, אלא איזה עתיד היא מציעה לצעיר הערבי, אילו מוסדות עומדים לרשותו, איזה חינוך יקבל, מה יהיו אפשרויות התעסוקה שלו בעתיד ומה תהיה מידת נוכחותה של המדינה במרחב שבו הוא חי. לכן ראוי היה לסגלוביץ להדגיש שמיגור הפשיעה חייב להיות חלק מתיקון אזרחי רחב. דווקא ברגע כזה היה עליו להשיל, ולו לרגע, את מדי השוטר ולהשמיע חזון חברתי ופוליטי ברור.

אותה גישה משתקפת גם בשאלת השתתפות החברה הערבית בשירות לאומי. יש כמובן מקום לוויכוח ציבורי על חובותיהם של אזרחי המדינה, אבל אי אפשר להפוך את השירות הלאומי לתנאי מקדים לשוויון. במדינה דמוקרטית, השוויון אינו פרס שניתן למי שמילא את חובותיו; להפך – השוויון הוא שהופך את החובה ללגיטימית.

הדרישה מהאזרח להוכיח את נאמנותו, בעוד שהמדינה אינה נדרשת תחילה להוכיח שהיא ראויה לה, מבטאת היפוך של סדר הדברים הנכון. לפני שמדברים על השתתפות ב"נטל" יש לדבר על שוויון אזרחי; לפני שמבקשים הקרבה יש להבטיח שותפות; לפני שמבקשים חובות יש להבטיח שוויון זכויות. וזו בדיוק השאלה שסגלוביץ כמעט שאינו מתייחס אליה – שאלת השוויון וההשתייכות.

השאיפה של אזרחי ישראל הערבים לשותפות שוויונית ולהשתלבות בחברה הישראלית אינה חדשה ולא התחילה עם מנסור עבאס. בשנת 1963, בתוך תקופת הממשל הצבאי, כינסו נציגי הכפרים הערביים בגליל מסיבת עיתונאים וביטאו את הפער שבין תקווה למציאות: "נשארנו כאן בגלל אהבתנו לאדמותינו, ומתוך תקווה ליחס ידידותי מצד השלטונות, והנה גילינו את ההפך הגמור". חשיבותה של ההצהרה אינה בתלונה המובעת בה אלא בתקווה המשתקפת ממנה. האכזבה נולדת משום שההבטחה להשתייכות ולשוויון לא התממשה כפי שהוכרזה במגילת העצמאות.

הדרישה מהאזרח להוכיח את נאמנותו, בעוד שהמדינה אינה נדרשת תחילה להוכיח שהיא ראויה לה, מבטאת היפוך של סדר הדברים הנכון. לפני שמדברים על השתתפות ב"נטל" יש לדבר על שוויון אזרחי

הספרות הערבית בישראל ביטאה את הכאב הזה יותר מכל הצהרה פוליטית. בשיר "תעודת זהות" של המשורר מחמוד דרוויש, הקריאה "רשום: אני ערבי. אני ללא שם, ללא תואר כבוד", אינה רק הצהרה לאומית. היא תביעה של אדם המבקש שהמדינה תראה בו לא רק נתון דמוגרפי או בעיה ביטחונית, אלא תכיר בו כאדם בעל שם, מקום, זיכרון והיסטוריה.

בסיפור של אמיל חביבי מתנסחת התחושה הזאת באופן כמעט פרדוקסלי: אדם יכול להיות יליד הארץ ואזרח המדינה ועדיין לחוש עצמו כזר: "ארצי? אני חש עצמי פליט בארץ זרה". מכאן צמחו גם הביטויים "זרים במולדת" ו"פליטים במולדת", ששיקפו ועדיין משקפים את תחושתם של רבים מאזרחי ישראל הערבים.

זהו הדבר שסגלוביץ מפספס: המצוקה של החברה הערבית אינה מצטמצמת לשאלת הפשיעה, הגבלות הבנייה, הכפרים הלא מוכרים, וגם לא לשאלות של זהות לאומית, אלא נגזרת בראש ובראשונה משאיפה עיקשת להיות חלק מן המדינה מבלי לוותר על הזהות, התרבות והזיכרון ההיסטורי.

העיוורון של סגלוביץ למשמעות האירוע שהוא עצמו חולל מתברר מהצהרתו כי אף שהצטרף לרע"ם, "הוא נשאר הוא", ושהחיבור עם מפלגה ערבית לא ישנה את דעותיו וכי הוא שומר על עצמאותו.

עצמאות היא זכות אישית מבורכת, אבל למי שנבחר במסגרת רשימה מפלגתית היא מעשה בלתי מוסרי. אם זהו רגע של שותפות, אין די בכך שהפוליטיקאי היהודי יישאר נאמן לעצמו. אם הוא מבקש להיבחר בקולות הערבים, מן הדין שיצהיר על נאמנותו לצורכי הציבור שבחר בו. אם "הוא נשאר הוא", החיבור כולו הופך לפרדוקס: הערבי נדרש להוכיח את נאמנותו למדינה, בעוד נציגו היהודי "נשאר הוא".

הקריאה של דרוויש "רשום: אני ערבי. אני ללא שם, ללא תואר כבוד", אינה רק הצהרה לאומית. היא תביעה של אדם המבקש שהמדינה תראה בו לא רק נתון דמוגרפי או בעיה ביטחונית, אלא תכיר בו כאדם בעל שם, מקום והיסטוריה

האם לא היה ראוי שסגלוביץ יצהיר על מחויבותו לסיעה שבמסגרתה הוא מבקש להיבחר? האם לא היה ראוי שידגיש את מחויבותו למאבק לשילוב ולשוויון? האם לא היה ראוי שידחה במפורש כל אפשרות לראות בו קול אפשרי לתמיכה ב"ממשלת השינוי", בעוד שיתר חבריו לסיעה נתפסים כפסולים בעיניה?

דווקא כאן היה טמון הפוטנציאל ההיסטורי של המהלך, שסגלוביץ לא השכיל להתעלות אליו. הוא יכול היה להפוך לא רק את הדרישה לשוויון לעיקרון המארגן של השותפות, אלא להצהיר שבכך הוא זה שמממש עקרון יסוד של התנועה הציונית.

עיקרון שנזכר עוד בשנות השלושים. על רקע הדיונים סביב תוכנית החלוקה הצהיר דוד בן-גוריון כי המדינה היהודית שעתידה לקום תצטרך להעניק לאזרחיה הערבים שוויון מלא בכל תחומי החיים, במוסדות המחוקקים, בפקידות, בשירות המדינה, במשק ובתרבות, ואף קבע לא רק שלא יעלה על הדעת קיומה של מדינה יהודית ללא שוויון גמור לכלל תושביה ואזרחיה, אלא ש"במדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה".

זה יכול היה להיות בדיוק החיבור שסגלוביץ היה צריך ליצור: לא להציב את השוויון מול הציונות, אלא להציג אותו כחלק מן החזון הציוני עצמו. לא לומר שהערבים צריכים להתאים את עצמם למדינה, אלא שהמדינה צריכה להיות נאמנה לעקרונות שעמדו ביסוד הקמתה.

מתוך נקודת מוצא כזאת גם מיגור הפשיעה ושאלת השירות הלאומי היו נראים אחרת. אם החברה הערבית היא חלק מהחברה הישראלית – המאבק בפשיעה הוא מאבק של המדינה על ביטחונם של אזרחיה, לא פרויקט שנועד "לתקן" מגזר בעייתי; אם האזרחים הערבים הם שותפים שווים, שאלת השירות יכולה להפוך לדיון אמיתי על אחריות אזרחית משותפת ולא מבחן נאמנות. רק מתוך שוויון אפשר לדבר ברצינות על חובות משותפות; רק מתוך שייכות אפשר לבקש השתתפות; ורק מתוך הכרה הדדית אפשר לבנות שותפות מלאה.

אם החברה הערבית היא חלק מהישראלית – המאבק בפשיעה הוא מאבק המדינה על ביטחון אזרחיה, לא פרויקט ל"תיקון" מגזר; אם האזרחים הערבים שותפים שווים, השירות הוא אחריות אזרחית משותפת ולא מבחן נאמנות

וזו הסיבה לתחושת ההחמצה. לא מפני שסגלוביץ הצטרף לרע"ם, אלא מפני שהוא הצטרף אליה בלי להבין את משמעות האירוע. הוא יכול היה ליצור היפוך: לא דרישה להצהרת נאמנות של החברה הערבית ונבחריה למדינה יהודית, אלא דרישה מהמדינה היהודית לנהוג שוויון כלפי אזרחיה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.