נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא מסתפק בטענה שארה"ב פתחה מחדש את מצר הורמוז. לדבריו, ארה"ב "שולטת במצר ב־100%", למעשה "מחזיקה בו", ומחליטה אילו אוניות רשאיות לעבור. בסוף אוגוסט כבר הכריז הבית הלבן רשמית: "הנשיא טראמפ צדק – אמריקה שולטת במצר הורמוז".
שר האנרגיה כריס רייט הוסיף בשבוע שעבר נתון שנשמע כמו הוכחה לניצחון המוחלט: 17 מיליון חביות נפט עברו במצר ביום אחד – הכמות הגדולה ביותר מאז תחילת המלחמה, וכמעט כמו ביום שגרתי בהורמוז לפני פרוץ המלחמה. טראמפ עצמו טען כי המצר פתוח ומתפקד וכי "הרבה נפט זורם החוצה".
לכאורה, אפשר היה לחזור לנשום. מחירי הנפט היו צריכים לרדת, המלאים היו אמורים להתייצב בהדרגה וחברות הספנות היו צריכות לחזור לשגרה. אבל קורה בדיוק ההפך.
מחירה של חבית ברנט (נפט גולמי) עלה בשבוע האחרון ביותר מ־7%, לכ־96 דולר. הנפט האמריקאי עלה בכמעט 10%. מחיר הדיזל נמצא בשיא של כל הזמנים. מאגר החירום של ארה"ב ירד לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1982
מחירה של חבית ברנט (נפט גולמי) עלה בשבוע האחרון ביותר מ־7%, לכ־96 דולר. הנפט האמריקאי עלה בכמעט 10%. מחיר הדיזל נמצא בשיא של כל הזמנים. מאגר החירום של ארה"ב ירד לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1982. בעולם כולו נמשכת שחיקה מהירה במלאים.
לשלוט במצר בלי לפתוח אותו
ארה"ב כנראה שולטת במרחב הצבאי סביב הורמוז. הצי האמריקאי יכול ללוות אוניות, לחסום משלוחים איראניים ולהרתיע מפני תקיפות. אבל מכלית נפט אינה נושאת מטוסים, היא נכס מסחרי בשווי מאות מיליוני דולרים, שמופעל בידי חברה פרטית, מבוטח בידי גורם אחר ומוביל מטען השייך לעיתים לצד שלישי.
כדי שהורמוז יהיה פתוח, לא מספיק שאונייה תצליח לעבור. בעלי האוניות צריכים להשתכנע שהמעבר יהיה בטוח גם מחר, חברות הביטוח צריכות להסכים לכסות אותו במחיר סביר, והלקוחות צריכים להאמין שהמשלוח יגיע בזמן. זה עדיין לא קורה.
ביום חמישי זיהתה חברת המעקב Kpler רק ארבע אוניות משא שעברו במצר. Kpler היא אחת מחברות המעקב המרכזיות בעולם אחר הסחר הימי והנפט. לפי נתוניה, הממוצע בעשרת הימים האחרונים עמד על כ־15 אוניות ביום שחצו את המצר, לעומת כ־125 לפני המלחמה.
חלק מהמכליות מכבות את מערכות הזיהוי שלהן ולכן אינן נקלטות במערכות המעקב. לפי הערכה של "גולדמן זקס", מדובר בכ־8–10 מיליון חביות ביום שעוברות כיום במצר הורמוז. זוהי התאוששות משמעותית, אבל גם בתרחיש האופטימי הזה מדובר בערך במחצית מהזרימה לפני המלחמה.
גם הנתון של 17 מיליון חביות ביום אחד שפרסם רייט אינו בהכרח שקרי. ייתכן שבאותו יום יצא לדרך ריכוז גדול של מכליות שהמתינו קודם לכן. אלא שיום מוצלח אחד אינו מגמה
גם הנתון של 17 מיליון חביות ביום אחד שפרסם רייט אינו בהכרח שקרי. ייתכן שבאותו יום יצא לדרך ריכוז גדול של מכליות שהמתינו קודם לכן. אלא שיום מוצלח אחד אינו מגמה. כשפקק תנועה משתחרר לרבע שעה, אפשר לספור הרבה מכוניות שחולפות בנקודה מסוימת – אבל זה עדיין לא אומר שהכביש חזר לתפקד.
וזו תמצית הפער בין טראמפ לבין השוק. טראמפ עוסק בפסיכולוגיה בניסיון להוריד את מחירי הנפט בעולם, בעוד שוק הנפט פוגש מציאות ורודה פחות.
העולם אוכל מהמזווה
העובדה שמחירי הנפט לא נשארו ברמות השיא שאליהן הגיעו בתחילת המלחמה יצרה תחושה שהמשבר נבלם. אלא שהעולם לא באמת החליף את כל הנפט שאבד בהורמוז. הוא בעיקר שלף חביות מהמחסנים.
מאז תחילת המלחמה ועד סוף יולי ירדו מלאי הנפט הנצפים בעולם בכ־410 מיליון חביות. במילים פשוטות: בכל יום שבו הצריכה הייתה גבוהה מהאספקה השוטפת, ההפרש הגיע מנפט שנאגר בעבר.
בארה"ב הקו האדום כבר נראה היטב. המאגר האסטרטגי ירד ל־286.6 מיליון חביות – כ־118 מיליון פחות מאשר לפני שנה, והרמה הנמוכה ביותר מאז נובמבר 1982. אם יתרת השחרור שכבר אושרה תבוצע במלואה, המאגר עלול להתקרב ל־243 מיליון חביות. משם כבר יהיה בעייתי הרבה יותר לשאוב נפט.
המחירים עולים לא בהכרח מפני שהמחסור גדל, אלא מפני שיכולתו של העולם להסתיר אותו באמצעות המלאים הולכת ונחלשת
לכן המחירים עולים עכשיו. לא בהכרח מפני שהמחסור גדל, אלא מפני שיכולתו של העולם להסתיר אותו באמצעות המלאים הולכת ונחלשת. בתחילת המשבר הייתה כרית עבה בין הפגיעה באספקה לבין תחנות הדלק. עכשיו הכרית דקה הרבה יותר.
ואז הגיעו 65 מיליארד החביות של ונצואלה
טראמפ נתון ללחץ גדול מבית על כך שהוא מכלה בקצב מהיר את רזרבות הנפט האמריקאיות ומשאיר את ארה"ב חשופה למשברי אנרגיה ללא כריות ביטחון.
כאן נכנסה לתמונה ההכרזה השנייה שלו: "עסקת הנפט הגדולה בהיסטוריה", שבמסגרתה השיגה לכאורה ארה"ב שליטה ביותר מ־65 מיליארד חביות נפט מוכחות בוונצואלה. טראמפ טען שהעסקה תכפיל ביותר מפי שניים את עתודות הנפט האמריקאיות, תגדיל את ההיצע ותוריד את מחירי הדלק.
העניין הוא שטראמפ לוקח חצי אמת ובונה ממנה סיפור, שהדבר הנכון בו הוא בעיקר הגאולוגיה. הנפט אכן קיים. גם העסקה אינה חסרת משמעות: חברה פרטית בשם NABEP קיבלה זיכיונות ל־100 שנה ב־17 שדות נפט. הממשל האמריקאי קיבל זכויות להחזיק ב־35% מחברת האם, לרכוש 20% מהתפוקה במחיר עלות ולקבל זכות סירוב ראשונה על שאר הנפט.
אבל עתודות הן לא אספקה. עתודה היא הערכה לכמות הנפט. הבעיה היא שצריך גם להפיק ולהוביל אותו, וזה כבר תלוי בהשקעות, בטכנולוגיה, במחיר הנפט וביציבות הפוליטית.
טראמפ לקח נתון שנועד לתאר 100 שנה של הפקה עתידית והציג אותו כאילו מדובר במשלוח שעומד להגיע לחופי ארה"ב ולמלא את המאגרים המתרוקנים שלה
ונצואלה מפיקה כיום כ־1.25 מיליון חביות ביום – כ־1% בלבד מכלל התפוקה העולמית. שר האנרגיה האמריקאי מעריך שהיא תגיע לשני מיליון חביות ביום עד סוף העשור. זהו שיפור ניכר, אבל עדיין טיפה בים הנפט העולמי.
חישוב קצר מגלה שאפילו אם כל היעד יושג מייד – והוא לא – הפקת 65 מיליארד חביות בקצב הזה תימשך קרוב ל־100 שנה. כלומר, טראמפ לקח נתון שנועד לתאר 100 שנה של הפקה עתידית והציג אותו כאילו מדובר במשלוח שעומד להגיע לחופי ארה"ב ולמלא את המאגרים המתרוקנים שלה.
גם סוג הנפט של ונצואלה בעייתי. חלק גדול מהעתודות במדינה הוא נפט כבד או כבד במיוחד, סמיך ועשיר בגופרית. כדי להזרים אותו צריך לעיתים לדלל אותו, וכדי לזקק ממנו דלקים איכותיים נדרשים בתי זיקוק מיוחדים. רובו אפילו אינו מתאים לאחסון ישיר במאגר החירום האמריקאי.
לכן הממשל כבר מדבר על עסקת החלפה: הנפט הכבד יימכר לבתי זיקוק המסוגלים לטפל בו, ובתמורה יירכש נפט אמריקאי קל או בינוני עבור המאגר. זה אפשרי, אבל מורכב הרבה יותר מהתמונה שטראמפ מצייר – צינור דמיוני שמוביל 65 מיליארד חביות מוונצואלה היישר למערות המלח בטקסס.
נכון לעכשיו, הורמוז פתוח חלקית, ונצואלה היא הבטחה ארוכת טווח ומאגרי החירום ממשיכים למלא את הפער. לכן הנפט עולה למרות ההכרזות – בעיקר מפני שהזמן שההכרזות קנו הולך ואוזל
נכון לעכשיו, הורמוז פתוח חלקית, ונצואלה היא הבטחה ארוכת טווח ומאגרי החירום ממשיכים למלא את הפער. לכן הנפט עולה למרות ההכרזות – בעיקר מפני שהזמן שההכרזות קנו הולך ואוזל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו