שני אירועים קרו בחודש שעבר. תא"ל צורי שגיא, שנפטר בגיל 92, היה מן הדמויות המזוהות ביותר של דור הצנחנים הראשון, החל מיחידה 101 האגדית וכלה בגדוד 890, שנותרו בחיים. באותם ימים התפרסם בעולם הצילום של חבר הכנסת צבי סוכות, כשהוא מנסה לנתץ אנדרטה פלסטינית בכפר מאדמא מדרום לשכם. ויש קשר ישיר בין שני האירועים.
איך אפשר, כך בוודאי אשאל, להשוות בין הלוחמים שהצילו את ישראל בשנים לאחר הקמתה, לבין חבר הכנסת, גם אם הוא נער גבעות קיצוני שהביא לכנסת את התרבות הלאומנית הרדיקלית והפרובוקטיבית?
ואכן, אנשי הקומנדו של אז לחמו נגד ערבים אשר לא השלימו עם הקמת מדינת ישראל שזה עתה נולדה וביקשו להשמייד אותה, וצה"ל לא הצליח להתמודד נגדם. הם הפגינו אומץ, נחושות, ובעיקר יכולת אישית, שהפכו אותם לדמויות מופת בעיני כל הישראלים, גם בעיניי.
איך אפשר, כך בוודאי אשאל, להשוות בין הלוחמים שהצילו את ישראל בשנים לאחר הקמתה, לבין חבר הכנסת, גם אם הוא נער גבעות קיצוני שהביא לכנסת את התרבות הלאומנית הרדיקלית והפרובוקטיבית?
כשירמי ברדנוב רחב הכתפיים ועטור הזקן השחור שהשתייך אליהם היה עובר ברחוב שבו גרתי בשכונת רחביה בירושלים, הסתכלנו עליו כאילו היה זה הרקולס. העובדה שהתגורר במנזר בעמק המצלבה הוסיפה לקדושה שלו.
לא פלא שמקבוצה מובחרת זו צמחו ראש ממשלה (אריאל שרון), סגן ראש ממשלה (רפאל איתן), שר ביטחון וחוץ (משה דיין), ועוד. אבל מי שהיה נערץ יותר מכולם היה דווקא סגן צעיר שכונה על ידי דיין, ובצדק, "החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל", הלוחם האמיץ ביותר שקם לעם היהודי מאז בר כוכבא – מאיר הר-ציון.
כעבור מספר שנים, כשתיאוריית "קיר הברזל" הוכיחה את עצמה, וישראל נעשתה בטוחה יותר, החל המיתוס של ה-101 להתערער. בהדרגה נחשף גם צידו האחר של המיתוס: פעולות שבהן נהרגו אזרחים חפים מפשע, ובראשן פעולת התגמול בקיביה, שבה מוטטו עשרות בתים על עשרות אזרחים פלסטינים שהיו בהם; טשטוש הגבול בין פעולה צבאית לנקמה; ותרבות של העלמת מידע, חיפוי ושקרים, שנועדו להגן על המבצעים של פעולות התגמול.
אבל היה גם מי שכבר בימים ההם הביע דאגה מטיפוח המיתוס של ה-101. היה זה השר החכם, השקול והאנושי, איש המוסר והמצפון, המדינאי המפוכח שהאמין בכוחה של הדיפלומטיה ובצורך להבין גם את עולמו של היריב – משה שרת, שנדחק בסופו של דבר לשולי הפוליטיקה הישראלית. והרקע היה פעולת הנקם של מאיר הר-ציון, במרץ 1955, על רצח אחותו וחברה.
השניים יצאו לטיול ב־23 בדצמבר 1954 במדבר יהודה, שטח שהיה אז בשליטת ירדן. הם נרצחו שם וגופותיהם נמצאו רק כעבור כשישה שבועות, בפברואר 1955. בעקבות זאת יצאו בלילה שבין 4 ל-5 במרץ מאיר הר-ציון ושלושה חבריו לפעולת נקם. הם חצו את הגבול, תפסו צעירים בדואים בזה אחר זה, הובילו אותם לוואדי, ניסו לחקור אותם אף שלא ידעו ערבית, ורצחו אותם בדקירות סכין.
אחותו של מאיר הר-ציון וחברה נרצחו בטיול במדבר יהודה, אז בשליטת ירדן. הר-ציון וחבריו יצאו לפעולת נקם. חצו את הגבול, תפסו צעירים בדואים, הובילו אותם לוואדי ורצחו אותם בדקירות סכין
שר הביטחון דוד בן-גוריון סיפר על כך בישיבת הממשלה וראש הממשלה משה שרת רשם את דבריו ביומנו. שרת דרש להעמיד את הר-ציון וחבריו לדין, אך הצבא נמנע מלשתף פעולה באופן שיאפשר חקירה והעמדה לדין. מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר הודיע, כי החשודים מסרבים לשתף פעולה, וכי הרמטכ"ל משה דיין לא איפשר כלל למשטרה לחקור את לובשי המדים. כך נסגרה הפרשה למעשה ללא משפט.
שרת תיאר זאת כחיפוי של הצבא על החשודים, פעולה שזכתה בסופו של דבר גם לתמיכת שר הביטחון בן-גוריון. זו לא הייתה הפעם היחידה שבן-גוריון הגן על פעולות לא חוקיות של הצבא, לא נמנע מלהסתיר עובדות ואף לשקר, כפי שהודה באוזני מי שהיה אז שגריר ישראל באו"ם אבא אבן.
שלושה ימים לאחר פעולת הנקם, ב-8 במרץ 1955 כתב שרת ביומנו את הדברים הבאים:
"הרדיו לא חדל לפלוט שירים ומנגינות של פורים וניגוני ריקודים מרנינים. בקעה ממנו שמחה עממית כנה ונשמעו מפיו כמה עיבודי שירים וחרוזי בידוח שהבהיקו מהם כישרון רב, חן רוחני וכיסופים ליופי מקורי. תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל – ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש, בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?"(המקור: משה שרת, יומן אישי, כרך ג, רישום מ־8 במרס 1955, עמ' 823).
כעבור כחודש, ב-17 באפריל, כשהוא מתייחס לאלה שהיו מעורבים במעשה הנקם, חברי קיבוצים שנחשבו מטובי הנוער העברי, חזר שרת לאותו דימוי בניסוח חריף עוד יותר:
"יצר הנקם שנתעלה לדרגת עיקרון מוסרי עליון. נשמתו האפלה של התנ"ך שבה לתחייה בקרב בני נהלל ועין חרוד והיא מאיימת להכריע את נשמתו הנאצלת".
לימים צוטט שרת לא כמי שאמר "נשמתו האפלה של התנ"ך" אלא "איזו משתי הנשמות המתרוצצות בנפש האומה", וזה המשפט שנחרט בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
שרת דרש להעמיד את הר-ציון וחבריו לדין, אך הצבא נמנע מלשתף פעולה. מפכ"ל המשטרה הודיע, כי החשודים מסרבים לשתף פעולה, וכי הרמטכ"ל דיין לא איפשר למשטרה לחקור אותם. כך נסגרה הפרשה ללא משפט
שרת לא הסתפק בגינוי מוסרי. הוא תבע משפט, משום שהבין כי השאלה אינה רק מה עשו ארבעה אנשים בלילה אחד, אלא מה המדינה תעשה עם המעשה – האם תתייחס אליו כפשע, או תהפוך אותו לסמל של גבורה. ביומנו הוא תיאר את אי-שיתוף הפעולה של הצבא עם החקירה המשטרתית כמצב שבו "הצבא מחפה על האנשים", והזהיר מפני "אוזלת יד השלטון המשפטי מול הצבא" ומפני הפיכת מעשה הנקמה למופת של גבורה.
שרת חזר אל הפרשה פעם נוספת שש שנים מאוחר יותר, בישיבת מזכירות מפא"י (11 בינואר 1961) שדנה ברצח האזרחים הערבים בכפר קאסם. שם אמר בין השאר:
"היה פעם מעשה, שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים מתוך נקמה עיוורת… לא הוסקה מזה שום מסקנה… המסקנה הייתה כי דם ערבי הפקר".
מה שהדאיג אותו הייתה ההבנה, כי מדינת ישראל שקמה בהחלטת או"ם חייבת להיות לא רק חזקה, אלא גם צודקת. מעשים פליליים, לא מוסריים, המנוגדים לחוק הבינלאומי – לא רק ינציחו את הסכסוך עם הערבים אלא גם יפגעו בלגיטימיות המפעל הציוני.
מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת היו עוד מעשים שהעמידו את ישראל בפני הדילמה שניסח שרת כה יפה. במדינה דמוקרטית שנמצאת מרגע היוולדה במלחמה מתמדת, המתח שבין השימוש בכוח צבאי לבין הרגישות לערכי מוסר וטוהר הנשק, אינו נפסק, והוא עולה מפעם לפעם באופן דרמטי.
כך קרה לדוגמה בפרשת סברה ושתילה. ראש הממשלה מנחם בגין הבין את חומרת המעשה, קיבל את המלצות ועדת החקירה (ועדת כהן) והממשלה הדיחה את אריק שרון מכהונת שר הביטחון.
שרת לא הסתפק בגינוי מוסרי. הוא תבע משפט, משום שהבין כי השאלה אינה רק מה עשו ארבעה אנשים בלילה אחד, אלא מה המדינה תעשה עם המעשה – האם תתייחס אליו כפשע, או תהפוך אותו לסמל של גבורה
כך קרה גם בפרשת אלאור אזריה במרץ 2016. שר הביטחון משה בוגי יעלון הסיק מייד את המסקנה המתבקשת, בניגוד לראש הממשלה בנימין נתניהו שתחילה חשב כמוהו, אך בין לילה שינה את עמדתו והחניף לדעת הקהל שתמכה ברוצח.
יעלון הגדיר את אזריה "חייל שסרח" והתנהגות נתניהו גרמה לו להתפטר מהממשלה. כמו יעלון, כך סברה צמרת הצבא, כולל הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ושניהם הזהירו פן צה"ל "יאמץ אתוס של כנופיות".
וכך הגענו גם לאוגוסט 2026 ולחבר הכנסת סוכות. המבקרים אותו לא טענו כי עשה מעשה רע, אלא כי "לקח את החוק לידיים". כלומר, עצם המעשה היה נכון ומוצדק, אבל הוא צריך להיעשות על ידי הצבא. ואכן ביום ו' האחרון 28 באוגוסט הודיע מפקד ההנדסה של פיקוד המרכז "החודש הורדנו עשרות אנדרטות של מחבלים", והסביר שהפעילות נעשית "באופן מסודר ובתזמון מבצעי".
הנימוק שניתן היה שהן מטפחות את הצעירים הפלסטינים להיות מחבלים. נימוק לא חכם במיוחד. האם הרס סמלים בתוך כפר פלסטיני מחליש הזדהות עם אלימות, או מעמיק דווקא את תחושת ההשפלה, ומגביר את הרצון והמוטיבציה לנקמה? הרי הריסת מצבות כאלה רק מעודדת צעירים פלסטינים לשנוא אותנו עשרת מונים ולהתנדב ל"צבא השחרור" שלהם. וכי אנו היינו נוהגים אחרת?
הוויכוח על הרס מצבות מזכיר את המאבק המגוחך שניהל צה"ל בשנות ה-90 כשניסה להסיר את דגלי אש"ף מעל עמודי החשמל בשטחים ולימים נעשה הדגל הרשמי של הרשות הפלסטינית והתנוסס בכבוד במפגשי ישראל והרשות. מה שצריך להעסיק אותנו היום אינו ניתוץ המצבה, אלא עצם השאלה ששאל משה שרת לפני שבעים שנה: איזו משתי הנשמות המתרוצצות בקרב האומה תנצח?
יעלון הגדיר את אזריה "חייל שסרח" והתנהגות נתניהו גרמה לו להתפטר מהממשלה. כמו יעלון, כך סברה צמרת הצבא, כולל הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ושניהם הזהירו פן צה"ל "יאמץ אתוס של כנופיות"
מאז פרשת מאיר הר-ציון המשיכו שתי הנשמות להיאבק ביניהן, ראו לדוגמה את "יורים ובוכים" או את "שיח לוחמים". אם לא יחול מפנה של ממש בבחירות הקרובות – אפשר יהיה לקבוע באופן חד משמעי ואולי סופי איזו נשמה ניצחה. זוהי נשמה שאני, כמו רבים אחרים, אינני מסוגל להשלים עימה.
יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו