כשהאחר מפסיק להיות בחוץ

התגובות להחלטתו של יואב סגלוביץ' לרוץ ברשימת רע"ם היו צפויות למדי. "השתגע", "נפל על הראש", "איבד את זה". אפשר כמובן להתווכח על התבונה האלקטורלית של המהלך, על רע"ם ועל מנסור עבאס. אבל נדמה לי שהתגובות החריפות מחמיצות את משמעותו העמוקה יותר של המעשה.

סגלוביץ' עשה דבר שהפוליטיקה היהודית בישראל מטיפה לו כבר עשרות שנים, אבל אינה עושה זאת בעצמה.

במשך שנים קולות רבים בציבוריות ובהנהגה הישראלית מצהירים שיהודים וערבים צריכים ללמוד לחיות יחד. מדברים על שוויון, סובלנות, דו-קיום, שילוב ושותפות. אלא שבמקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר על חיינו, בכנסת ובמערכת המפלגתית, נשמרה במידה רבה ההפרדה הישנה.

סגלוביץ' עשה דבר שהפוליטיקה היהודית בישראל מטיפה לו כבר עשרות שנים, אבל אינה עושה זאת בעצמה. במשך שנים קולות רבים בציבוריות ובהנהגה הישראלית מצהירים שיהודים וערבים צריכים ללמוד לחיות יחד

יש מפלגות יהודיות ויש מפלגות ערביות. אפשר להיפגש, אפשר לנהל משא ומתן, לעיתים אפילו להקים יחד קואליציה, אבל הגבול נשאר ברור. אנחנו כאן ואתם שם.

סגלוביץ' לקח ברצינות את רעיון החיים המשותפים, מה שמעניין הרבה מעבר לאיש עצמו. לראשונה בתולדות רע"ם יוצב יהודי ברשימתה לכנסת, ועוד במקום השני. סגלוביץ', ניצב בדימוס במשטרה, סגן שר לשעבר ואדם שמגדיר את עצמו יהודי וציוני, אינו מצטרף משום שהפך למוסלמי, לערבי או ללא ציוני. להפך. הוא ועבאס מדגישים שאינם מתכוונים לשנות זה את זה וכי שיתוף הפעולה ביניהם מבוסס על הכרה בשונות.

וזה אולי לב העניין. דו-קיום אינו מצב שבו האחר חדל להיות אחר. דו-קיום מתחיל כאשר האחר נשאר אחר, אבל חדל להיות בחוץ. מבחינה זו, המהלך של סגלוביץ' אינו רק מהלך פוליטי. הוא ניסוי חברתי קטן. הוא שואל אם אפשר לעבור מפוליטיקה שמדברת על שותפות לפוליטיקה שמקיימת אותה.

קשה לבנות חברה משותפת באמצעות פוליטיקה נפרדת, וקשה לדבר על דמוקרטיה אמיתית, משתפת, באמצעות הנהגה נפרדת. אם אנחנו באמת מאמינים שאזרח ערבי הוא אזרח שווה, מדוע עצם האפשרות שיהודי וערבי יהיו חברים באותה רשימה לכנסת עדיין נתפסת אצל רבים כאירוע כמעט בלתי נתפס?

דו-קיום אינו מצב שבו האחר חדל להיות אחר, אלא כשהוא נשאר אחר אך חדל להיות בחוץ. המהלך של סגלוביץ' אינו רק מהלך פוליטי. הוא ניסוי חברתי, המנסה לעבור מפוליטיקה שמדברת על שותפות לכזו שמקיימת אותה

לפוליטיקה יש כאן תפקיד גדול יותר מאשר חלוקת מושבים בכנסת. היא גם בית ספר לדמיון חברתי. היא מלמדת אותנו מדי יום מי זה "אנחנו" ומי זה "הם". כאשר המערכת הפוליטית מחולקת למפלגות יהודיות ולמפלגות ערביות, החלוקה הזאת אינה נשארת במשכן הכנסת. היא מחלחלת לתודעה. יהודים מכאן, ערבים משם. אנחנו והם. נאמנות וחשד. שותפים ואויבים.

אבל המערכת הפוליטית יכולה להעמיד אופק דמוקרטי רחב יותר שיעצב דמיון חברתי הפוך. דמיון שמשמעותו האפשרית אינה מסתיימת ביחסים בין יהודים לערבים אזרחי ישראל.

אנחנו חיים במרחב שבו במשך שנים השפה היא בינארית. מולנו נמצא "הצד השני". הוא מבין כוח, ולכן צריך להפעיל כוח. הוא מאיים, ולכן צריך להרתיע אותו. אנחנו מנצחים או מפסידים, מכים או מוכים, מחסלים או מחוסלים.

אחרי ה-7 באוקטובר השפה הזאת התחזקה עוד יותר. הטבח הנורא העניק לה, מסיבות מובנות, עוצמה עצומה. עצם הדיבור על הידברות עם מי שנמצא מעבר לגבול נשמע לרבים כחולשה, ולעיתים אפילו כבגידה.

אין כאן טענה נאיבית שכוח צבאי אינו נחוץ או שאפשר לדבר עם כל אדם ובכל מצב. יש אויבים, יש טרור ויש רגעים שבהם מדינה חייבת להגן על אזרחיה בכוח. אבל חברה שמכירה רק שפה אחת ביחס לאחר – אופק הציפיות שלה מעצמה הוא מצומצם והאפשרות לדמיין מציאות אחרת כמעט בלתי אפשרית. כאשר כל מי שנמצא בצד השני נתפס מראש כחלק מגוש עוין אחד, קשה אפילו לדמיין משא ומתן, אינטרסים משותפים או עתיד שאינו מבוסס על סבב האלימות הבא.

אנחנו חיים שנים במרחב עם שפה בינארית. מולנו "הצד השני". הוא מבין כוח, ולכן צריך להפעיל כוח. הוא מאיים, ולכן צריך להרתיע אותו. אנחנו מנצחים או מפסידים, מכים או מוכים, מחסלים או מחוסלים

הניסוי הקטן של סגלוביץ' ועבאס עשוי אפוא לקבל משמעות גדולה יותר. לא משום שמפלגה יהודית-ערבית תביא שלום למזרח התיכון. זו תהיה טענה מופרכת. אלא משום שהאופן שבו אנחנו מארגנים את היחסים בינינו בתוך הבית משפיע גם על האופן שבו אנחנו מסוגלים לדמיין יחסים עם מי שנמצא מחוצה לו.

אם יהודי ציוני ומוסלמי פלסטיני אזרח ישראל מסוגלים לשבת באותה רשימה, להישאר חלוקים בשאלות עמוקות ובכל זאת לפעול יחד נגד הפשיעה, למען ביטחון אישי ולמען אינטרסים אזרחיים משותפים, משהו בדיכוטומיה מתחיל להיסדק. סגלוביץ' עצמו הגדיר את מטרתו כניסיון לשבור את הפרדיגמה של האופן שבו נוצרת שותפות פוליטית.

אולי זה הדבר החשוב ביותר במהלך הזה. לא עוד דיבורים בטלים על הצורך בדו-קיום, אלא ניסיון לחיות אותו במקום שבו הדבר קשה באמת. לא למחוק מחלוקות ולא לטשטש זהויות, אלא ליצור מסגרת שבה אפשר לחלוק על כמעט הכול ועדיין לעשות דברים יחד.

ייתכן שהניסוי ייכשל. ייתכן שיישאר מהלך אישי וחד פעמי. וייתכן גם שהוא יהפוך לתחילתה של תנועה רחבה יותר, שבה מפלגות חדלות להיות "יהודיות" או "ערביות" והופכות למרחבים שבהם יהודים וערבים נאבקים יחד על דמותה של החברה שבה הם חיים, השינוי עשוי להיות עמוק בהרבה ממספר המנדטים שתקבל רע"ם בבחירות.

אם יהודי ציוני ומוסלמי פלסטיני אזרח ישראל מסוגלים לשבת באותה רשימה, להישאר חלוקים עמוקות ובכל זאת לפעול יחד נגד הפשיעה, למען ביטחון אישי ואינטרסים משותפים, משהו בדיכוטומיה נסדק

לפני שנוכל לדבר אחרת עם שכנינו, אולי עלינו ללמוד לדבר אחרת עם שכנינו שכבר חיים כאן. ואולי סגלוביץ' ועבאס, בהחלטה אחת שנראית לרבים כל כך משוגעת, פשוט החליטו להתחיל.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.