כיצד השתנו גבולות השיח הלגיטימי בישראל

מה מלמדת אותנו המהירות שבה מנהיגי המרכז מתנערים מן הרעיון של מדינה פלסטינית? כאשר מנסור עבאס קרא להכיר במדינה פלסטינית, מיהר גדי איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר ואיש המרכז הפוליטי, להצהיר כי "בממשלה שנקים לא תקום מדינה פלסטינית". עצם הצורך בהצהרה מעיד על שינוי בגבולות הלגיטימיות של השיח הישראלי.

מבין מנהיגי המחנה הדמוקרטי–ציוני, נדמה כי יאיר גולן הוא היחיד המנסה לשנות את גבולות השיח ולא רק להסתגל אליהם.

בעוד מנהיגי מרכז ואפילו אנשי שמאל נזהרים מן המילה "שמאל", נמנעים מלדבר על מדינה פלסטינית וממהרים להצהיר עם מי לא יקימו ממשלה, גולן מבקש להשיב לשיח עמדות שנדחקו ממנו: חתירה להסדר מדיני, שוויון אזרחי, שותפות יהודית–ערבית והתנגדות לכיבוש.

איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר ואיש המרכז הפוליטי, הצהיר כי "בממשלה שנקים לא תקום מדינה פלסטינית". מבין מנהיגי המחנה הדמוקרטי־ציוני, נדמה שגולן היחיד המנסה לשנות את גבולות השיח ולא רק להסתגל אליהם

מרבית המנהיגים האחרים אינם מנסים לשנות את השיח, אלא מתאימים את עצמם אליו. הם חוששים שאמירה ברורה בזכות השלום, פתרון מדיני או שותפות עם מפלגות ערביות – תביא לאובדן קולות. כך הם מקבלים למעשה את הנחות היסוד שקבע הימין: שהמילה "שמאל" היא אות קלון, שחתירה לשלום מעידה על חולשה וששותפות פוליטית עם ערבים דורשת התנצלות. הפחד מפני אובדן אלקטורט מנציח את השיח הקיים. כשמנהיגים מפחדים לומר את מה שהם מאמינים בו, הציבור לומד שהעמדות הללו אכן אינן לגיטימיות.

מנקודת מבט פוקויאנית, זהו ביטוי מובהק להפנמתו של הכוח. אין צורך לאסור על פוליטיקאים לדבר על שלום או על שוויון, הם מצנזרים את עצמם. הם מאמצים את המילים, ההבחנות והפחדים של יריביהם, ובכך מאפשרים לשיח הקיים להמשיך לשלוט גם בלי כפייה ישירה. במקום לערער על גבולות הלגיטימיות, הם מצטופפים בתוכה.

מישל פוקו ראה את האדם כסובייקט היסטורי וחברתי המתהווה בתוך שפה, מוסדות, נורמות ויחסי כוח. האדם אינו רק משתמש בשיח כדי לבטא מחשבות שכבר נוצרו בתוכו, השיח עצמו מעצב את המושגים שבאמצעותם הוא מבין את המציאות ואת זהותו. הדיבור נעשה בגבולות השיח הנחשב ללגיטימי.

כדי להבין תופעה, על פי פוקו, אין די לבחון אותה בפני עצמה. יש למקם אותה בתוך מערכת של יחסים והבדלים. המושג "פטריוט" מקבל את משמעותו באמצעות הניגוד ל"בוגד", "המרכז המתון" נוצר באמצעות סימונו של "השמאל הקיצוני".

מנהיגים חוששים שאמירה ברורה בזכות שלום, פתרון מדיני או שותפות עם מפלגות ערביות – תביא לאובדן קולות, ובכך מקבלים את הנחות היסוד של הימין: המילה "שמאל" היא אות קלון, חתירה לשלום מעידה על חולשה

השיח קובע גם מי מוסמך לדבר, אילו טענות יתקבלו כאמת, מי ייחשב חלק מן הציבור הלגיטימי ומי יוצב מעבר לגבול. אילו פוקו חי בישראל כיום, ייתכן שהיה שואל: כיצד נוצר שיח השנאה. כיצד מושגים כמו זכות למדינה פלסטינית כחלק מהסדר מדיני או שיתוף חברי כנסת ערבים בקואליציה הפכו ללא לגיטימיים בשיח של רוב הציבור. 

כשהשלום נעשה חשוד

בעבר הייתה התמיכה במשא ומתן ובהקמת מדינה פלסטינית עמדה לגיטימית ומרכזית בשיח הישראלי. היא עמדה בבסיס הסכמי אוסלו, אך לא הייתה נחלתו של השמאל בלבד. אהוד אולמרט ניהל משא ומתן על חלוקת הארץ, וב־2009 הצהיר בנימין נתניהו בנאום בר־אילן על הסכמתו העקרונית למדינה פלסטינית מפורזת.

אולם השאלה הפוקויאנית אינה רק מדוע ישראלים רבים חדלו לתמוך בפתרון זה, אלא כיצד השתנו התנאים שבתוכם אפשר לדבר עליו. המושגים השולטים כיום הם "ביטחון", "הרתעה", "הכרעה", "ריבונות" ו"ניצחון מוחלט". לעומתם, המילים "שלום", "פיוס" ו"פשרה" מזוהות יותר ויותר עם תמימות וחולשה, או כעמדה המסכנת את ישראל.

הדגש בחברה הישראלית הוא על השיח הביטחוני, המעניק עדיפות לאנשי צבא ולפרשנים ביטחוניים, בעוד שפעילי שלום ואנשי זכויות אדם מוצגים לעיתים כבעלי עמדה מוסרית מנותקת. כך מצמצמים את גבולות השיח.

הדגש בחברה הישראלית הוא על השיח הביטחוני, המעניק עדיפות לאנשי צבא ולפרשנים ביטחוניים, בעוד שפעילי שלום ואנשי זכויות אדם מוצגים כבעלי עמדה מוסרית מנותקת. כך מצמצמים את גבולות השיח

כיצד נוצר "השמאלן"

תהליך דומה עבר על המילה "שמאלן". במקום שתציין השקפת עולם פוליטית היא נעשתה בעיני חלק מהציבור כינוי לאדם תלוש, פריווילגי, מתנשא ולעיתים אף בוגד.

רגע סמלי בתהליך היה המפגש בשנת 1997 שבו לחש בנימין נתניהו באוזני הרב יצחק כדורי כי "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". מבחינה פוקויאנית, חשיבותה של האמירה אינה רק בתוכנה, אלא בדרך שבה היא משוכפלת ומקבלת תוקף.

כך השיח מייצר סובייקטים. "השמאלן" אינו אדם המציע מדיניות אחרת, אלא טיפוס שמייחסים לו זהות מוסרית פגומה. הוא אינו מבקר את הממשלה אלא פועל נגד המדינה.

האזרח הערבי כאיום

דוגמה בולטת לכך היא הסרטון שפרסם בנימין נתניהו ביום הבחירות בשנת 2015, שבו התריע כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". האזרח הערבי לא הוצג כאזרח המממש זכות דמוקרטית, אלא כחלק מתנועה מאיימת המחייבת את מצביעי הימין להתגייס. ההצבעה בבחירות מקבלת משמעות שונה בהתאם לזהותו של המבצע אותה.

אותו דפוס ניכר ביחס לשותפות עם מפלגות ערביות. נפתלי בנט ואביגדור ליברמן מצהירים שלא יקימו ממשלה הנשענת על קולותיהן, אף שקולות בוחריהן כשרים מבחינה דמוקרטית ככל קול אחר. האזרח הערבי נעשה חשוד בנאמנותו.

במקום שהמילה "שמאלן" תציין השקפת עולם פוליטית היא נעשתה בעיני חלק מהציבור כינוי לאדם תלוש, פריווילגי, מתנשא ולעיתים אף בוגד. "השמאלן" אינו מבקר את הממשלה אלא פועל נגד המדינה

נרמול השנאה

עירן הלפרין בספרו "אזהרת שוליים" מציין, כי השנאה הבין־קבוצתית אינה תופעה חדשה בישראל. אירועי ואדי סאליב, מערכת הבחירות האלימה של 1981, רצח אמיל גרינצווייג וההסתה שקדמה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין מעידים כי היא ליוותה את החברה הישראלית שנים רבות.

אולם בעבר נתפסו התפרצויות אלה בדרך כלל כחריגות המחייבות ריסון. בשנים האחרונות השינוי העיקרי אינו בעצם קיומה של השנאה, אלא בנרמול שלה. מפיצי השנאה מייצגים היום את המיינסטרים הפוליטי ולא את השוליים הקיצוניים.

נורמליזציה מתרחשת כאשר אמירה חוזרת שוב ושוב עד שהיא חדלה להישמע קיצונית. דברים שנאמרו בעבר בשולי הפוליטיקה עוברים אל אולפני הטלוויזיה, אל נאומי השרים ואל שולחן הממשלה. התקשורת מעניקה להם נראות, הרשתות החברתיות מתגמלות אותם בחשיפה, ופוליטיקאים מגלים שהם יעילים בגיוס תומכים.

השנאה שונה מכעס על מעשה מסוים. הכועס אומר: האחר עשה מעשה רע. השונא אומר: האחר רע במהותו. לכן אין טעם לשוחח עימו. פשרה עימו נעשית חולשה, הקשבה נעשית כניעה והכרה בזכויותיו נעשית סיוע לאויב.

השינוי העיקרי אינו בעצם קיומה של השנאה, אלא בנרמולה. מפיצי השנאה מייצגים היום את המיינסטרים הפוליטי ולא את השוליים הקיצוניים. נורמליזציה קורית כשאמירה חוזרת שוב ושוב עד שהיא חדלה להישמע קיצונית

נתניהו ורשתות הכוח

יש בסיס לייחס לנתניהו ולחלקים מרכזיים התומכים בו חלק מכריע בהחרפת השיח. נתניהו זיהה את כוחם הפוליטי של השסעים בחברה והפך אותם לשיטה של גיוס ושימור שלטון.

עם זאת, ניתוח פוקויאני אינו מאפשר להטיל את כל האחריות על מנהיג יחיד. הכוח פועל באמצעות רשת של פוליטיקאים, כלי תקשורת, פרשנים, פעילים ורשתות חברתיות. השיח נעשה רב־עוצמה משום שרבים חוזרים עליו ומפנימים את קטגוריות החשיבה שהוא מציע.

מאחר שגבולות השיח נוצרו בתהליך היסטורי, הם אינם הכרחיים או נצחיים. שיקום החברה הישראלית יחייב אפוא לא רק שינוי פוליטי, אלא גם מאבק על המילים ועל גבולות האפשר: יצירת שיח שבו פשרה אינה כניעה, ביקורת אינה בגידה, זהות מזרחית אינה מחייבת נאמנות לימין ואזרחות ערבית אינה אזרחות על תנאי. המאבק הפוליטי העמוק ביותר הוא גם המאבק על מה שנוכל לחשוב ועל אופי השיח בחברה.

לכן האתגר הגדול של המחנה הדמוקרטי-ליברלי אינו רק לנצח בבחירות, אלא לשנות את השיח. שינוי כזה מחייב אומץ לומר בגלוי: חתירה לשלום אינה תמימות ואינה בגידה, שוויון אזרחי אינו איום על המדינה, הידברות אינה כניעה, ושותפות יהודית־ערבית אינה פגם דמוקרטי, אלא אפשרות הנובעת מעקרון האזרחות המשותפת.

שיקום החברה הישראלית יחייב שינוי פוליטי, אך גם מאבק על המילים וגבולות האפשר: יצירת שיח שבו פשרה אינה כניעה, ביקורת אינה בגידה, זהות מזרחית לא מחייבת נאמנות לימין, ואזרחות ערבית אינה אזרחות על תנאי

אין צורך לגמגם, להצטדק או להתנצל. דווקא הניסיון להסתיר את הזהות הפוליטית מאשרר את כוחו של שיח הדה־לגיטימציה. הדרך לשינוי גבולות השיח מתחילה בנכונות לקרוא לעמדותינו בשמן, להגן עליהן בגלוי ולהיאבק על זכותן לשוב ולהיות חלק לגיטימי ומרכזי מן הדיון הישראלי.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.