לא מספיק להחליף שלטון. צריך לדעת לאן

אחת השאלות הקשות ביותר שאנחנו מציבים למנהיגים היא: מה אתם מתכוונים לעשות? אבל אולי יש שאלה שצריכה לבוא עוד לפניה: איזו מדינה אתם מבקשים לבנות?

תוכניות אפשר לשנות, קואליציות אפשר להרכיב ולפרק, וגם סדרי עדיפויות משתנים מול המציאות. אבל מאחורי כל החלטה פוליטית מסתתרת, במודע או שלא במודע, תפיסה של המדינה הרצויה: אילו ערכים צריכים להנחות אותה, אילו כללים צריכים לחול בה על כולנו, ואיזו חברה אנחנו מבקשים להיות.

ולכן השאלה מי ראוי להנהיג אותנו היא רק מחצית מהדיון. בפוסט הקודם שלי שאלתי האם כל מי שיודע להוביל ראוי שנלך אחריו. התשובה שלי הייתה ברורה: לא.

תוכניות אפשר לשנות, קואליציות אפשר להרכיב ולפרק, וגם סדרי עדיפויות משתנים מול המציאות. אבל מאחורי כל החלטה פוליטית מסתתרת, במודע או שלא במודע, תפיסה של המדינה הרצויה

יכולת להוביל, לסחוף, לשכנע ולגייס אנשים היא יכולת חשובה, אבל היא אינה הופכת אדם למנהיג שראוי ללכת אחריו. לפני חזון, לפני כריזמה ולפני כישרון פוליטי, יש תנאי סף: יושרה, אמינות ודוגמה אישית. אבל אחרי שהצבנו את תנאי הסף האלה, נשארה שאלה חשובה לא פחות.

לאן?

גם מנהיג ישר, אמין וראוי צריך לדעת לאן הוא מבקש להוביל. וגם אנחנו, האזרחים, צריכים לדעת לא רק אחרי מי אנחנו מוכנים ללכת – אלא לאיזו מדינה אנחנו רוצים להגיע.

בין המצוי לרצוי

בפוסט שכתבה תחת הכותרת "מי הוא מנהיג?" פרופ' רחל אליאור מציעה נקודת מוצא שאני חוזר אליה לא מעט. מנהיג, היא כותבת, צריך להיות מסוגל לעמוד בבהירות על הפער בין הרצוי למצוי, להגדיר סדרי עדיפויות מתוך עולם ערכים המכוון לטובת הכלל, ולפעול עם ציבור רחב כדי לשנות את המציאות ולצמצם את הפער הזה.

אני אוהב את התפיסה הזאת מפני שהיא מחזירה למנהיגות דבר שלעיתים הולך לאיבוד בתוך הדיון על אישיותם של מנהיגים: כיוון.

מנהיגות איננה רק השאלה אם אנשים הולכים אחריך. השאלה החשובה יותר היא לאן אתה מוביל אותם.

וה"רצוי" אינו נתון אובייקטיבי. הוא נגזר מערכים. מנהיג יכול להיות נחוש, כריזמטי, מוכשר ואפילו ישר – ועדיין להוביל לחברה שאיננו רוצים לחיות בה. לכן יושרה היא תנאי הכרחי למנהיגות ראויה, אבל היא אינה תנאי מספיק.

צריך גם מצפן.

יכולת להוביל, לסחוף, לשכנע ולגייס אנשים לא הופכת אדם למנהיג שראוי ללכת אחריו. לפני כריזמה וכישרון פוליטי, יש תנאי סף: יושרה, אמינות ודוגמה אישית. אבל אחריהם נשארה שאלה חשובה לא פחות: לאן?

הבחירות יכריעו מי. הן חייבות להכריע גם לאן.

ככל שאנחנו מתקרבים לבחירות, השיח הציבורי מתמלא בשאלות המוכרות: מי יתחבר למי, מי יעבור את אחוז החסימה, כמה מנדטים יקבל כל גוש, מי יהיה ראש הממשלה ומי יוכל להרכיב קואליציה. אלה שאלות חשובות. אבל בתוך כל הרעש הזה אנחנו עלולים להחמיץ את השאלה הגדולה באמת:

איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים שתהיה כאן ביום שאחרי הבחירות?

לא רק מי יחליף את מי. לא רק איזו קואליציה תחליף את הקואליציה הנוכחית. לא רק מי יישב באיזה משרד. איזו ישראל.

בשנים האחרונות נאבק ציבור עצום כדי לבלום מהלכים שנתפסו בעיניו כאיום על הדמוקרטיה הישראלית. מאות אלפים יצאו לרחובות. אנשים שלא ראו בעצמם קודם לכן פעילים פוליטיים הפכו לאזרחים מעורבים. הם נאבקו על עצמאות מערכת המשפט, על שלטון החוק, על שומרי הסף ועל אופייה הדמוקרטי של המדינה.

אבל בלימה איננה יעד.

ביום שבו יתחלף השלטון – אם וכאשר – לא נוכל פשוט לקפל את הדגלים, לחזור הביתה ולהכריז שהמשימה הושלמה. כי ניצחון בבחירות יכול לעצור כיוון אחד. הוא עדיין לא אומר שבחרנו כיוון אחר.

שיקום איננו שחזור.

יש פיתוי אנושי מובן לחשוב על היום שאחרי כעל חזרה לנורמליות. להחזיר את מה שנהרס. לתקן את מה שנשבר. לשקם את המוסדות שנפגעו. להחזיר את המדינה למסלול. כל אלה יהיו הכרחיים. אבל הם לא יספיקו.

בתוך הרעש אפשר להחמיץ את השאלה הגדולה באמת: איזו ישראל נרצה כאן ביום שאחרי הבחירות? לא רק מי יחליף את מי, או איזו קואליציה תחליף את הנוכחית, או מי יישב באיזה משרד. איזו ישראל

ישראל שלפני המשבר לא הייתה מדינה מושלמת שנקטעה לפתע באמצע תהליך מופלא. חלק מן הכשלים שאנחנו מתמודדים איתם היום לא נולדו בשנים האחרונות. הם הצטברו במשך שנים, נדחו מממשלה לממשלה, או הוסתרו מאחורי הסדרים זמניים שהפכו לקבועים.

לכן הממשלה הבאה לא תוכל להסתפק בשימור או בשחזור. היא תצטרך לשפר. החלפת השלטון היא תנאי הכרחי לשינוי. היא אינה השינוי עצמו.

הממשלה שתקום אחריו תצטרך לשאול שאלות שממשלות ישראל העדיפו שוב ושוב לדחות: איך מבצרים את הדמוקרטיה כך שלא תהיה תלויה ברצונו הטוב של שלטון כזה או אחר? איך מעגנים שוויון וזכויות יסוד? איך משקמים את השירות הציבורי ואת אמון הציבור במוסדותיו? ואיך בונים מחדש תחושת אחריות משותפת בחברה שנקרעה למחנות?

אלה אינן שאלות של תיקון נזקים בלבד. אלה שאלות על הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת.

לא מספיק להחליף שלטון. צריך להחליף כיוון

קל יחסית להבטיח לבטל את מה שעשה קודמך. קשה הרבה יותר להתמודד עם הבעיות שגם קודמיך למדו לחיות איתן. שם ייבחן השינוי האמיתי. האם הממשלה הבאה תסתפק בהחזרת המצב לקדמותו, או שתעז לטפל בהסדרים שכבר מזמן אינם מתאימים לחברה שאנחנו רוצים להיות?

האם היא תהיה מוכנה לבצר את כללי המשחק הדמוקרטיים גם כשהם מגבילים את כוחה שלה?

האם היא תדע לומר שלצד זכויות יש גם חובות משותפות, ושאי אפשר לבנות חברה שבה קבוצות שונות חיות לאורך זמן תחת מערכות שונות של כללים?

האם היא תגן על חירויות הפרט ועל השוויון לא רק כשהדבר נוח פוליטית?

והאם היא תצליח להחזיר למושגים כמו ממלכתיות, שירות ציבורי ואחריות משותפת משמעות שאינה רק סיסמה?

הממשלה הבאה לא תוכל להסתפק בשימור או בשחזור. היא תצטרך לשפר. החלפת השלטון היא תנאי הכרחי לשינוי. היא אינה השינוי עצמו. לא נדרשות שאלות על תיקון נזקים בלבד אלא על הכיוון שאליו אנו רוצים ללכת

זה ידרוש יותר מהחלפת אנשים. זה ידרוש שינוי כיוון. ובעיקר, זה ידרוש מנהיגות שמוכנה לומר לציבור אמת פשוטה: שיקום איננו שחזור. אנחנו לא צריכים לשאוף רק להחזיר את ישראל למה שהייתה. אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים שהיא תהיה.

איזו מדינה אנחנו רוצים?

בעיניי התשובה מתחילה במדינה יהודית ודמוקרטית, שמחויבותה לדמוקרטיה אינה משתנה לפי תוצאות הבחירות; מדינה שבה כל אדם שווה בפני החוק; שבה זכויות וחובות אינן נקבעות לפי כוחו הפוליטי של המגזר שאליו נולד; ושבה השירות הציבורי משרת את הציבור ולא את השלטון. מדינה שבה אפשר לחלוק עמוקות על זהותה ועל עתידה בלי להפוך את היריב לאויב.

ובעיקר, מדינה שמבינה שחוסן לאומי אינו נמדד רק במספר הטנקים, המטוסים והטילים שלה. הוא נמדד גם באמון. בסולידריות. במוסדות שאנשים מאמינים בהם. בתחושה שיש כאן כללים משותפים ושכולנו כפופים להם. ובידיעה שהמדינה רואה את אזרחיה – ושאזרחיה עדיין מסוגלים לראות אלה את אלה.

מהמאבק נגד – למאבק בעד

אולי זה המעבר הגדול שעוד מחכה לציבור הדמוקרטי בישראל. בשנים האחרונות למדנו היטב על מה אנחנו מוכנים להיאבק כדי לעצור. ביום שאחרי נצטרך להוכיח שאנחנו יודעים גם על מה אנחנו מוכנים להיאבק כדי לבנות.

זה יהיה מאבק מסוג אחר. פחות מאבק בלימה ויותר מלאכת בנייה. פחות שאלה מה אסור שיקרה כאן – ויותר שאלה מה אנחנו רוצים שיקרה. והוא ידרוש לא רק מנהיגים, אלא גם אזרחים שמסרבים למסור להם את האחריות כולה.

זה יהיה מאבק מסוג אחר. פחות מאבק בלימה ויותר מלאכת בנייה. פחות שאלה מה אסור שיקרה כאן – ויותר מה אנו רוצים שיקרה. והוא ידרוש לא רק מנהיגים, אלא גם אזרחים שמסרבים למסור להם את האחריות כולה

אולי כאן נמצאת גם סיבה לתקווה: עצם העובדה שכל כך הרבה ישראלים גילו בשנים האחרונות מחדש שהם אינם רק מצביעים אחת לכמה שנים, אלא אזרחים שיש להם אחריות על דמותה של המדינה שבה הם חיים.

לא עוד מושיע שיבטיח להציל אותנו. לא מנהיג כריזמטי שנלך אחריו רק מפני שהוא יודע להוביל. אלא מנהיגות ישרה, אמיצה ומפוכחת, שתדע לומר לנו לא רק ממה עלינו להיחלץ – אלא לאן אנחנו רוצים להגיע.

החלפת השלטון יכולה להיות סופו של מאבק אחד. אבל אם אנחנו רוצים שהשנים הקשות שעברנו יולידו כאן משהו טוב יותר, היא חייבת להיות גם תחילתו של מאבק אחר: המאבק על דמותה של ישראל שאנחנו רוצים לבנות.

כי בבחירות הקרובות נצטרך להחליט אחרי מי אנחנו מוכנים ללכת. אבל הגיע הזמן שנדרוש מכל מי שמבקש להנהיג אותנו תשובה גם לשאלה החשובה יותר: לאן?

אייל רוטפלד הוא יזם חברתי, אקטיביסט וכותב עצמאי העוסק בשאלות של דמוקרטיה, מנהיגות ועתיד החברה הישראלית. מייסד “הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי” - קהילה ציבורית הולכת וגדלה בפייסבוק. כותב על פוליטיקה, שיח ציבורי והצורך בבנייתה של תקווה ישראלית חדשה.