חוף הסליחה

"בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים", "סליחות, סליחות", כך היה קורא גבאי בית הכנסת באישון לילה כשהיה עובר ברחובות המושב שבו גדלתי בגליל, ומעיר את התושבים להצטרף לאמירת הסליחות.

אני זוכרת את הרוח הקרירה שנשבה מבעד לחלון ובישרה את סוף הקיץ, את השקט המיוחד של השעות הקטנות, ואת אבי מתארגן חרש ויוצא אל החשכה בדרכו לבית הכנסת. כך, ערב אחר ערב, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, חזר הטקס כחלק מההתכוננות לימים הנוראים.

נדמה לי שאין מסורת הפורטת על נימי הנשמה היהודית כפי שעושה מנהג הסליחות: המילים העתיקות, הניגונים, קולו של החזן, הרחובות החשוכים, בית הכנסת המתמלא לאיטו – והקריאה החוזרת: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים".

נדמה לי שאין מסורת הפורטת על נימי הנשמה היהודית כמנהג הסליחות: המילים העתיקות, הניגונים, קול החזן, הרחובות החשוכים, בית הכנסת המתמלא לאיטו, והקריאה החוזרת: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים"

עם השנים קיבלה הקריאה הזאת עבורי משמעות נוספת. היא אינה מופנית רק אל מי שישן במיטתו. היא קוראת לנו להתעורר אל מה שכואב, להכיר במה שנשבר, לבקש סליחה ממי שפגענו בו, ולקחת אחריות על מה שעוד אפשר לתקן..

אבל לצד השאלה ממי עלינו לבקש סליחה, קיימת שאלה אחרת, שקטה ומורכבת יותר: מה אנחנו עושים עם העלבונות שאנחנו עצמנו נושאים?

לעלבון יש כוח עצום. לפעמים די במשפט אחד שנאמר ברגע של כעס כדי שילווה את האדם שנים. מי שאמר אותו אולי כבר שכח, אך אצל מי ששמע הוא ממשיך להדהד. העלבון הופך לסיפור ולכאב שאנחנו נושאים בתוכנו, לעיתים במשך שנים ואף דורות.

אולי משום כך עסקו חכמינו לא רק בחובה לבקש סליחה, אלא גם במורכבות הפיוס, כפי שמביאה לנו מסכת יומא סיפורים על ניסיונות פיוס של תלמידי חכמים שאינם צולחים ואף מסתיימים באופן טרגי.

ומה בעצם מבקש אדם שנפגע?

בעולם המשפט ובתחום הצדק המאחה מוכר המהלך Naming, Blaming, Claiming: לתת שם לפגיעה, לזהות מי אחראי לה, ואז לתבוע הכרה או תיקון. עוד לפני השאלה כיצד מפצים על עוול, האדם צריך להיות מסוגל לומר: זה מה שקרה לי. נפגעתי. מישהו אחראי לכך.

עם השנים קיבלה קריאה זו עבורי משמעות נוספת. היא לא מופנית רק למי שישן במיטתו. היא קוראת לנו להתעורר אל מה שכואב, להכיר במה שנשבר, לבקש סליחה ממי שפגענו בו, ולקחת אחריות למה שעוד אפשר לתקן

ובתוך כל אלה מסתתר צורך אנושי עמוק: הצורך בהכרה.

לא תמיד די בפיצוי, ולעיתים גם המילה "סליחה" אינה מספיקה. האדם שנפגע מבקש מן האחר דבר בסיסי: שיראה את הפגיעה. שיאמר: אני מבין מה עשיתי לך. אני מכיר בכך שכאב לך. אני מקבל אחריות לחלקי במה שקרה.

יש הבדל עצום בין לומר "אני מצטער שנעלבת" לבין לומר "אני מצטער שפגעתי בך". הראשון משאיר את העלבון אצל הנפגע; השני מקבל עליו אחריות.

הכרה אינה מוחקת את המעשה ואינה מחייבת את הנפגע לסלוח, אבל היא נותנת תוקף לחווייתו. אולי משום כך יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו. אנחנו נדרשים ללכת אל האדם עצמו – לראות אותו, להכיר בפגיעה ולבקש מחילה.

אבל גם אחרי שהפוגע הכיר, התנצל וניסה לתקן, נשארת שאלה שרק הנפגע יכול להשיב עליה: מה אני עושה עכשיו עם הפגיעה הזאת?

סליחה אינה הצדקה, ומחילה אינה שכחה. אפשר לזכור שנעשה לנו עוול ובכל זאת להחליט שאיננו רוצים שהעוול ימשיך לנהל את חיינו.

אולי זו העבודה הקשה ביותר של הסליחה: לא למחוק את הפגיעה, אלא להשתחרר מאחיזתה. להכיר בכאב בלי להפוך אותו לזהות, ולוותר על הכוח שיש לעלבון עלינו בלי לוותר על האמת של מה שקרה.

והדברים נכונים לאדם הפרטי, אך גם לחברה. חברה אינה יכולה לתקן את מה שאינה מוכנה לראות; אינה יכולה להתפייס עם מה שלא נתנה לו שם, ואינה יכולה לרפא פצע שלא הכירה בו.

שלוש שנים לאחר השבעה באוקטובר, "בן אדם, מה לך נרדם?" היא גם קריאה ציבורית: לא להירדם מול מה שקרה, מול הכשלים שעדיין דורשים בירור ואחריות, ומול הכאב שעדיין דורש הכרה.

שלוש שנים לאחר השבעה באוקטובר, "בן אדם, מה לך נרדם?" היא גם קריאה ציבורית: לא להירדם מול מה שקרה, מול הכשלים שעדיין דורשים בירור ואחריות, ומול הכאב שעדיין דורש הכרה

שתהיה זו שנה של התעוררות וחשבון נפש, של הכרה ואחריות, ושל צעדים קטנים בדרך – בתקווה שנגיע יחדיו אל חוף הסליחה.

אורלי דבוש ניצן, עו״ד ומומחית לתהליכי בינוי קהילה, עוסקת בחיבורים שבין גוף, נפש וקהילה, ובין זהות יהודית־ישראלית, מנהיגות וחברה. כיום סמנכ״לית פיתוח ואסטרטגיה בבינ״ה – הבית של היהדות הישראלית.