דעת מיעוט תקיעות שרה

אור יום מיוחד נמשך על רגעיה האחרונים של השנה היוצאת. עוד רגע תשקע החמה ולובן תכריכי התפילה יעטוף את הימים הבאים, יתקעו בשופר וקול דממה דקה אולי יישמע. ובין כל המילים המסורתיות והעתיקות, מסתתר משהו מאוד אקטואלי. כזה שמעט מאוד עוסקים בו בימים הנשגבים האלה.

הרבה כבר נאמר על היות החג אוניברסלי, יום הורתו של העולם ויום דינו. גם לא מעט נכתב על החרטה, ההשתנות וכפרת העבר. מעט מדובר על צדדיו המשפחתיים המפתיעים, למי שמבקש להבין את יחסי אדם וחברו כיחסים המתחילים בין הורים לילדים ונמשכים משם עד היחסים שבין האדם לאביו ולאימו שבשמיים.

הרבה ממוקדי החג פועמים סביב האג'נדה הנסתרת הזו של יחסי הורים וילדים. מקריאות התורה וההפטרה ועד לתקיעות השופר. קריאות החג סובבות סביב סיפור התעברותה של שרה אימנו ביום הראשון, ועקידת יצחק בידי אברהם ביום השני. מדוע נבחרו דווקא פרשות אלה, ומדוע נחתכו כך ולא אחרת מתוך ההקשר הסיפורי השלם?

הרבה ממוקדי החג פועמים סביב האג'נדה הנסתרת של יחסי הורים וילדים. מקריאות התורה וההפטרה ועד לתקיעות השופר. קריאות החג סובבות סביב סיפור התעברותה של שרה אימנו ועקידת יצחק בידי אברהם

היום הראשון הוא יומן של הנשים, שרה היולדת והגר המגורשת. שרה מטיחה בבעלה:

"גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

אברהם נבוך ופונה אל האלוהים, וגם משם לא בא עזרו. גם האל קצת חושש מרעייתו של המאמין הראשון ומצווה על אברהם:

"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

הגר וישמעאל מגורשים אל המדבר היבש בבכי תמרורים ועם מעט מאד מים.

קריאת היום השני נפתחת בהמשך הסיפור,

"ויהי אחר הדברים האלה".

הפעם אברהם כבר אינו מהסס, לא מתווכח כפי שהתמקח בסדום או ניסה בעניין ישמעאל. הוא נכנע מראש. סוף הסיפור ידוע. ברגע האחרון נשלחת יד המלאך ועוצרת את ידו הרוטטת-שוחטת. אברהם מקריב את האיל שהסתבך בקרניו בסבך, כחלופה קורבנית לבנו העקוד. מאז אנו תוקעים בשופר העשוי מקרני אותו איל. אך של מי היו התקיעות באמת, לאורך כל השנים האלה? של יצחק, כך לימדו אותנו תמיד.

תמיד? ואולי התקיעות שלנו היו תקיעות של מישהו אחר לגמרי. באירוע המקראי המקורי, זה שלא נקטע על ידי עורכי התפילות, הסיפור ממשיך. רק תמה הצלתו המופלאה של יצחק, וכבר שרה אימו הולכת לעולמה. לבדה, בלא איש מאוהביה סביב מיתתה.

"ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה".

אברהם, ככל הנראה, לא היה בסביבה, ולכן בא לבכות לשרה. הוא בא ממקום אחר. ומהיכן בא? מן העקדה.

המדרש חש בהיעדרות הרמוזה הזאת ומתפרץ אל התווך המתפנה. כך מציג רש"י את שאירע:

ונסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".

קורבן אחד היה בוודאות לעקדה. שרה.

כך מציג רש"י את שאירע: ונסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". קורבן אחד היה בוודאות לעקדה. שרה

מדוע נבחרה דווקא היא להיות הקורבן? מדרש חתרני אחר מספר כך:

"כיוון שחזר יצחק אצל אימו, אמרה לו: היכן היית בני? אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות. אמרה: ווי על בן השכורה. אלולי מלאך מן השמיים כבר היית שחוט. אמר לה: כן. באותה שעה צווחה שישה קולות ווי, כנגד שש תקיעות, ולא הספיקה לגמור את הדבר עד שמתה".

תקיעות השופר אינן תקיעות האיל הנשחט ולא אלה של יצחק הנעקד. אלא תקיעות קולה המייבב של שרה, הנופחת את נשמתה ומתה. תקיעות שרה תקיעות החוטאת ולא תקיעות הקורבן, תקיעות של הכרה בחטא ולא תחנוני החף מכל פשע. אבל מה היה חטאה?

פתאום היא הבינה כי עקדת יצחק הייתה מענה אלוהי בוטה לדרישתה לגרש את ישמעאל. כשאלוהים אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", הוא נתן אישור להפרדה בין הבנים. אך לא אישור לפסק דין מוות. הוא לא הורה לשלוח אותם למדבר כשבנה מוטל על שכמה בכבדות ליד נאד המים המתדלדל. הפרדה אנושית כן, עינויים ומוות כואבים ממש לא.

שנאת היתר ששנאה שרה העקרה את הגר היולדת, ומלכודת המוות שטמנה לה במדבר, היו חטאיה הכבדים מנשוא. כך לימד אותנו הרמב"ן, שדרש בנועזות את הפסוק:

"ותענה שרי ותברח מפניה".

"חטאה אמנו שרה בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עוניה של הגר ונתן לה בן שיהא פרא אדם. לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי". 

כל העינויים שלנו מיד זרעו של ישמעאל מגיעים לנו, לדעת הרמב"ן, בשל אותו חטא קדמון של שרה, שמתחה את אישור האלוהים מעבר לכל גבול.

כשהיא אומרת ווי לבן השכורה, כמוה כאומרת ווי לבני שזו אימו. אוי לי שכעסי סימא את עיניי ובלבל את דעתי, עד שהייתי מוכנה להקריב את בנה של צרתי. ועתה כמעט הוקרב בני על מזבח כעסי. ומתה.

פתאום הבינה שרה שעקדת יצחק הייתה מענה אלוהי בוטה לדרישתה לגרש את ישמעאל. כשאלוהים אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", הוא נתן אישור להפרדה בין הבנים – אך לא לפסק דין מוות

אז התקיעות האלה, למה הן נועדו? לעורר אותנו מן הכעס ולהרחיק משיכרון הדעת, מהשנאה ומהתעללות יתר. אלה תקיעות שרה, תקיעות ההכרה המאוחרת והחרטה. שלא יהיה כעסנו ככעסה, ושחלילה לא יהיה סופנו כסופה.

תקיעות שרה כואבות, כי הן תקיעותיו של האומר: אני אחראי. אפילו ביום האחרון ממש. וזו המהות האמיתית והסגולית של ראש השנה. והשנה יותר מתמיד אנחנו אחראים לחטאי האכזריות, הכעס והאומללות. אך אף פעם לא מאוחר להכיר בחטא, להתחרט ולתקן.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.