ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי ישראל תשקיע 350 מיליארד שקל בעשור בבניית עצמאות חימושית, כולל ייצור עצמי של כלי טיס ישראליים, כפי שדווח ב-TheMarker. בהמשך אף דרש נתניהו להגדיל את התוכנית לכ-400 מיליארד שקל ולהאריך אותה מעבר לעשור.
אלא שכאן נמצאת הנקודה המרכזית: 350 מיליארד השקלים אינם סעיף תקציבי מאושר, אינם תוכנית שאושרה בממשלה ואינם תוצאה של עבודת מטה שהציגה לממשלה את העלות, המקורות והמטרות. מדובר בהכרזה של ראש הממשלה על יעד תקציבי עצום, שבשלב זה עדיין דורש הליך ממשלתי ותקציבי כדי להפוך להתחייבות מדינתית.
נכון לאישור תקציב הביטחון ל-2026, הממשלה והכנסת עסקו במקביל בגיבוש תוכנית רב-שנתית לבניין הכוח בהיקף של 350 מיליארד שקל, אך הדיון בתוכנית עדיין לא הפך אותה לסעיף תקציבי רב-שנתי מאושר.
הפער בין ההכרזה לבין העבודה המקצועית
הפער בולט במיוחד משום שהוועדה שהממשלה עצמה מינתה לבחון את תקציב הביטחון, בראשות פרופ' יעקב נגל, המליצה על תוספת ייעודית של 133.3 מיליארד שקל לעשור.
כלומר, לפני שמתווכחים אם ישראל צריכה להוציא יותר על ביטחון, צריך לשאול שאלה בסיסית יותר: מאין הגיע המספר 350 מיליארד? מי חישב אותו? מה המקורות התקציביים? נכון לעכשיו, הסכום שהציג נתניהו גדול בהרבה מהסכום עליו המליצה הוועדה המקצועית, והוא לא הוצג כתוצאה של עבודת מטה ממשלתית מקבילה שיש בה כדי להסביר את הפער.
מה בדיוק המליצה ועדת נגל, ועל כמה הכריז נתניהו?
הוועדה לבחינת תקציב מערכת הביטחון ובניין הכוח (ועדת נגל) הגישה את מסקנותיה בתחילת 2025. הוועדה הגישה את המלצותיה לנתניהו, לשר הביטחון ישראל כ"ץ ולשר האוצר בצלאל סמוטריץ', והמליצה להגדיל את תקציב הביטחון בסכום שבין 9 ל-15 מיליארד שקל לשנה – וסך הכול 133 מיליארד שקל לעשור, לפי דיווח ynet. זהו הסכום שעליו המליצה הוועדה המקצועית של הגוף שמונה לצורך זה בדיוק.
ההכרזה של נתניהו נוקבת במספר גבוה פי שניים וחצי. נתניהו הכריז בסרטון כי "בעשור הקרוב יתווספו לתקציב הביטחון 350 מיליארד שקל, כדי לייצר את החימושים הללו בארץ ולא להיות תלויים בחוץ לארץ", כפי שצוטט ב-TheMarker. ההפרש בין שני המספרים – 217 מיליארד שקלים – נובע מהחלטת מדיניות, לא מטעות חישוב.
הסכום שעליו הכריז ראש הממשלה גדל מאז אף מעבר לכך: נתניהו הודיע למשרד האוצר על הגדלת הדרישה מ-350 מיליארד ל-400 מיליארד שקל ב-13 השנים הקרובות, כפי שדווח ב-TheMarker.
האם ההחלטה על 350 מיליארד שקלים נדונה בפורום ממשלתי?
לא. וזו הסוגיה המרכזית בפרשה. נתניהו חוזר על המסרים שעוררו סערה בנאום "סופר-ספרטה" בספטמבר 2025. בלי שנערך דיון מקצועי בממשלה ובלי המלצה מקצועית התומכת בסכום, הוא הכריז שוב כי ישראל תשקיע 350 מיליארד שקל בעשור בעצמאות חימושית, כפי שדווח ב-TheMarker. ההכרזה קדמה להליך ולא נבעה ממנו.
היעדר ההליך אינו סוגיה עקרונית בלבד; הוא גם מוקד מחלוקת מיידית בממשלה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מתנגד לדרישות החריגות של מערכת הביטחון, ומעדיף שההחלטות הגדולות על תקציב זה לעשור הקרוב יתקבלו בממשלה הבאה, למעט דברים דחופים, כפי שדווח ב-TheMarker.
גם הדרג המקצועי באוצר התייצב נגד הקצב וההיקף. הדרג המקצועי באוצר סבור כי לא ניתן לבצע הגדלה כה דרמטית ללא העלאות מיסים, לפי דיווח TheMarker.
ההכרזה גם התנגשה בכללי המימון של המדינה. כשהוצג לנתניהו הצורך לעמוד בכללי הנומרטור, המחייבים הקצאת מקור מימון לכל שימוש, הוא דחה את המגבלה וביקש לשנות את הכללים, כפי שדווח ב-TheMarker. כלל הנומרטור נועד למנוע התחייבות תקציבית ללא מקור מימון – בדיוק כפי שקרה כאן.
ההגדלה מ-350 ל-400 מיליארד באה עוד לפני שנמצאו המקורות הכספיים למימון התוספת המקורית בסך 350 מיליארד שקל, לפי דיווח TheMarker.
בפועל, הרשאות ההתחייבות כבר החלו להינתן על בסיס ההכרזה. המל"ל ונתניהו הורו לאוצר לתת למשרד הביטחון הרשאה להתחייב על רכש ביטחוני עתידי בהיקף של כ-130 מיליארד שקל, בהתבסס על התוספת הרב-שנתית של 350 מיליארד שקל, החל משנת 2027. הרשאה זו טרם ניתנה, בשל הצורך של האוצר לשנות את הנומרטור ולקבל לשם כך את אישור הכנסת, כפי שדווח ב-ynet. כלומר: האוצר החל להעניק הרשאות התחייבות על סמך מספר שמעולם לא עבר דיון סדור.
מדוע היעדר עבודת המטה משמעותי כל כך?
הסוגיה אינה פרוצדורלית בלבד. כאשר מדובר במאות מיליארדי שקלים, המספר עצמו צריך להיות תוצאה של ניתוח – ולא נקודת הפתיחה שלו. עבודת מטה אמורה להתחיל מהשאלה מהם האיומים שישראל צפויה להתמודד עימם בעשור הקרוב, אילו יכולות נדרשות כדי להתמודד עימם, אילו יכולות צריך לייצר בישראל, אילו עדיף לרכוש בחו"ל, כמה עולה כל חלופה ומהי העלות האלטרנטיבית שלה. רק לאחר מכן אמורים להגיע לסכום.
כאן התהליך הפוך: נתניהו הכריז על סכום של 350 מיליארד שקל, אחר כך על 400 מיליארד, ורק לאחר מכן מתקיים הדיון הממשלתי על התוכנית ועל מקורותיה. זהו הבדל מהותי בין מדיניות תקציבית לבין הצהרה פוליטית.
גם נייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה שעסק בנטל הביטחוני על תקציב המדינה ציין כי באותה עת טרם התקבלה בממשלה החלטה על תפיסת הביטחון של ישראל ועל הוצאות הביטחון שייגזרו ממנה, והשווה בין תוואי ועדת נגל של 133 מיליארד שקל לבין תוכנית ראש הממשלה.
האם 350 מיליארד שקל הם החלטת תקציב?
לא. הכרזת נתניהו על 350 מיליארד שקל היא הצהרת מדיניות ויעד פוליטי, לא סעיף תקציבי שאושר לעשור הקרוב. תקציב הביטחון של 2026 אכן אושר בהיקף עצום: כ-143 מיליארד שקל מתקציב המדינה, לצד רכיבים נוספים בהיקף של כ-82.2 מיליארד שקל בהרשאה להתחייב לשנים עתידיות. אבל הנתון הזה אינו אישור להוצאת 350 מיליארד שקל נוספים בעשור.
הכנסת אף ציינה במפורש כי במקביל לאישור תקציב 2026 מתקיים שיח בין משרד האוצר, משרד הביטחון והמל"ל על תוכנית רב-שנתית לבניין הכוח בהיקף של 350 מיליארד שקל, החל מ-2027.
ההבדל בין "מתקיים שיח על תוכנית של 350 מיליארד" לבין "אושרה הוצאה של 350 מיליארד" הוא קריטי. כדי שהמספר יהפוך למדיניות תקציבית מחייבת, המדינה צריכה להחליט מה בדיוק יירכש, באיזה קצב, מאילו מקורות, מה יקוצץ או ימוסה כדי לממן זאת, ומה יהיו סדרי העדיפויות בתוך מערכת הביטחון ומחוצה לה. כל עוד התהליך הזה לא הושלם, 350 מיליארד שקל הם בעיקר מספר שהונח על השולחן על ידי ראש הממשלה.
וזו בדיוק הבעיה: ככל שהמספר גדול יותר, כך פחות ניתן להסתפק בהכרזה. נדרשת עבודת מטה עמוקה יותר – לא פחות.
מדוע דווקא זהות יושב ראש הוועדה מחריפה את הפער?
הסתירה נעוצה בזהות היו"ר: פרופ' יעקב נגל, איש אמונו של נתניהו וראש המועצה לביטחון לאומי (המל"ל) בפועל תחת נתניהו, המליץ דווקא על סכום נמוך בהרבה. הוועדה שבראשותו – שהוקמה ביוזמת נתניהו – היא זו שקבעה את המספר של 133 מיליארד.
ועדת נגל הוקמה בקיץ האחרון על ידי ראש הממשלה, וניתנה לה משימה בעלת חשיבות היסטורית-אסטרטגית – תכנון בניין הכוח לעשור הקרוב לאור מלחמת חרבות ברזל, כפי שפורסם על ידי מרכז בס"א.
כלומר, הגוף המקצועי שמינה נתניהו המליץ על פחות מ-40% מהסכום שהכריז עליו. הפער הוא בין הכרזת ראש הממשלה לבין העבודה המקצועית שהוא עצמו הזמין.
יתרה מזו, אפילו רעיון "העצמאות החימושית המלאה" – הליבה של ההכרזה – זוכה לביקורת מקצועית חריפה. לפי ניתוח של מרכז בס"א, מסקנת הדוח שישראל נדרשת להגיע תוך עשור לעצמאות מלאה בייצור החימושים היא "במקרה הטוב פשטנית ובפועל אינה ניתנת ליישום". הקמה מאפס של מפעלי חימושים מודרניים וגמישים, והקמת חברות ישראליות שיפתחו וייצרו מכלולים חשובים המיובאים כיום, הם יעדים לא סבירים שהניסיון ליישמם עלול לסבך את מערך בניין הכוח של צה"ל למשך שנים רבות, לפי ניתוח במרכז בס"א.
האם עצמאות חימושית מלאה ניתנת ליישום לפי מרכז בס"א?
היעד שההכרזה על 350 מיליארד השקלים נשענת עליו – ניתוק מהתלות בחו"ל – מוגדר על ידי אנשי מקצוע כבלתי בר השגה במרכיבים חיוניים. ראש מנהל ההרכשה (מנה"ר) לשעבר, אבי לנדאו, אמר במפורש כי "היינו תלויים ונמשיך להיות תלויים באמריקאים. יש דברים שתמיד נקנה מהם בכספי הסיוע, כמו מטוסים וכלי רכב. בתחום החימוש התלות היא בעיקר בחימוש האווירי, שלא מיוצר בישראל", כפי שצוטט במרכז בס"א.
הוועדה עצמה, במקביל להמלצתה על 133 מיליארד, קבעה מהם רכיבי הרכש ההכרחיים – ובכללם רכיבים שמקורם מעבר לים. הוועדה ממליצה על הצטיידות בחימושים רלוונטיים ובניית קווי ייצור שלהם, שמירה על עליונות אווירית מוחלטת על ידי חיזוק חיל האוויר כולל הצטיידות במטוסי קרב, מל"טים, מטוסי תדלוק ויכולות לווייניות, לפי דיווח ב"כלכליסט". מטוסי קרב ותחזוקתם נותרים תלויים בתעשייה האמריקאית – פער שהכרזת "העצמאות המלאה" אינה סוגרת.
מהו המחיר התקציבי של הכרזת נתניהו על 350 מיליארד שקל?
למספר שהוכרז ללא דיון יש מחיר מאקרו-כלכלי ממשי. לפי ניתוח של TheMarker, יחס החוב-תוצר של המשק צפוי לקפוץ. אם התוכנית תתממש, החוב של ישראל יזנק לכ-80% מהתוצר, לפי ניתוח TheMarker. נתון זה הוא תוצר ישיר של סכום שנקבע בהכרזה ולא במסגרת עבודת תקציב מסודרת.
חריגת ההליך בולטת גם לנוכח ההיקף המוחלט של תקציב הביטחון. ב-2026 תקציב הביטחון תוקצב ב-143 מיליארד שקל, לא כולל הוצאות ביטחוניות נוספות, כפי שדווח ב-TheMarker. על בסיס זה, תוספת של 350 עד 400 מיליארד שקלים לעשור היא שינוי מבני עמוק – סוג ההחלטה שמנגנוני הממשלה נבנו כדי לדון בה מראש, בדיוק כדי למנוע אישור בדיעבד.
אבל האם גם היקף הביטחון הוא גזרת גורל?
נתניהו מציג את הצורך בהוצאה ביטחונית עצומה כאילו מדובר בתוצאה חיצונית שהמדינה פשוט נאלצת להתמודד עימה. אבל חלק מהמציאות הביטחונית שבה ישראל נמצאת הוא גם תוצאה של בחירות מדיניות.
נתניהו בחר להקים ממשלת ימין שהמפלגות המרכזיות בה כוללות דמויות שמעמידות את ישראל בעימות חריף עם חלקים גדולים מהקהילה הבינלאומית – ובהן איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הוא בחר לתת כוח פוליטי משמעותי למדיניות של הרחבת ההתיישבות, להקשחת העימות מול הפלסטינים ולצעדים שמקשים על ישראל לשמור על שיתוף פעולה בינלאומי רחב.
נוסף על כך, נתניהו מינה את ישראל כ"ץ לשר הביטחון. כ"ץ פרסם לאורך התקופה שורה של הצהרות תקיפות, שחלקן עשויות לשרת מסר פוליטי לקהל הישראלי, אך עלולות גם להקשות על המאמץ הדיפלומטי של ישראל.
האם זו "כלכלה ספרטנית" – או תכנון אסטרטגי?
ישראל אכן זקוקה ליכולת צבאית חזקה ועצמאית יותר. מלחמה ממושכת הוכיחה את הסיכון שבהסתמכות על שרשראות אספקה זרות, במיוחד כאשר מדובר בחימושים. אבל עצמאות חימושית אינה מילה נרדפת לעצמאות מוחלטת.
ניתוח מקצועי של מרכז בס"א הזהיר מפני הניסיון להגיע בתוך עשור לעצמאות מלאה בייצור החימושים, וטען כי הקמת מפעלי חימוש מאפס וייצור מקומי של מכלולים שמיובאים כיום עלולים להיות יעדים בלתי סבירים ולסבך את בניין הכוח של צה"ל.
גם בתוך מערכת הביטחון עצמה ברור שאין אפשרות פשוטה לנתק את ישראל מהתעשייה האמריקאית. ישראל ממשיכה להיות תלויה בארצות הברית במערכות מרכזיות, ובהן מטוסי קרב ורכיבים אחרים.
לכן השאלה הנכונה אינה "עצמאות או תלות". השאלה היא היכן עצמאות ייצורית נותנת לישראל יתרון אמיתי – והיכן נכון וזול יותר להמשיך לרכוש מחו"ל. זו בדיוק הסיבה לכך שהחלטה על מאות מיליארדי שקלים צריכה להיות מבוססת על עבודת מטה ולא על סיסמה.
מה המחיר של החלטה כזאת?
המחיר הוא לא רק מספר בתקציב הביטחון, הוא גם עלות אלטרנטיבית: מה המדינה לא תעשה בגלל מאות מיליארדי השקלים האלה. אם הממשלה תבחר לשמור על מסגרת גירעון סבירה, מישהו יצטרך לשלם באמצעות קיצוץ בהוצאה האזרחית. לכן 350 מיליארד שקל אינם רק יעד ביטחוני – הם גם תוכנית כלכלית, גם אם נתניהו עדיין לא הציג אותה ככזו.
הנקודה הפוליטית: מי יצר את הצורך?
כאן נמצא הפרדוקס הגדול של מדיניות נתניהו. ראש הממשלה מציג את הצורך בתקציב ביטחון עצום כאילוץ שנכפה על ישראל. אבל ממשלה יכולה לבחור מדיניות שמגדילה את הסיכון הביטחוני ואת מספר הזירות, והיא יכולה לבחור מדיניות שמנסה לצמצם אותם.
הקמת ממשלה הכוללת את בן גביר וסמוטריץ', קידום מדיניות שמחריפה את העימות עם הפלסטינים, הרחבת ההתיישבות, ניהול עימותים ממושכים בכמה זירות ומינוי שר ביטחון שמאמץ רטוריקה תקיפה מאוד – כל אלה אינם אירועים שקורים לנתניהו. הם חלק מהמדיניות שהוא בחר.
נתניהו בחר להקים ממשלה עם גורמים קיצוניים ולקיים מדיניות שנותנת כלים לגורמים שמבקשים להחרים את ישראל. המחיר הכלכלי העצום שינבע מהצורך לייצר באופן עצמאי חימושים, ולא לרכוש אותם, אינו גזרת גורל – אלא תוצאה של אותה מדיניות.
ישראל צריכה ביטחון – אבל גם סדרי עדיפויות
ישראל נמצאת בתקופה שבה הגדלת ההוצאה הביטחונית היא במידה רבה בלתי נמנעת. אחרי מלחמה רב-זירתית, אי אפשר פשוט לחזור לתקציב הביטחון שלפניה. אבל ההכרח להגדיל את הביטחון אינו אומר שכל סכום עליו מכריז ראש הממשלה הופך אוטומטית לצורך ביטחוני.
ועדת נגל ביצעה עבודת מטה והגיעה ל-133.3 מיליארד שקל. נתניהו הכריז על 350 מיליארד. לאחר מכן דרש כ-400 מיליארד.
הפער הזה הוא הסיפור. לא משום ש-133 הוא בהכרח המספר הנכון ו-350 בהכרח שגוי, אלא משום שעד שלא תוצג עבודת מטה שמסבירה את הפער, אין לציבור דרך לדעת אם 350 מיליארד הם צורך ביטחוני אמיתי, יעד תעשייתי שאפתני, דרישה של מערכת הביטחון, או שילוב של שלושתם.
ובינתיים, אין כאן תוכנית תקציבית מלאה. יש הכרזה. הבעיה אינה שישראל מוציאה יותר מדי על ביטחון מעצם העובדה שהיא במלחמה. הבעיה היא שממשלת נתניהו מבקשת להגדיל את ההוצאה הביטחונית לממדים היסטוריים, בלי להציג במקביל תוכנית מסודרת שמסבירה מה נקבל תמורת הכסף, מאין הוא יבוא ומה נצטרך להקריב כדי לשלם אותו.
ובעיקר: כאשר מאות מיליארדי שקלים מוצגים ככורח ביטחוני, ראוי לשאול גם כמה מהצורך הזה הוא תוצאה של המציאות – וכמה הוא תוצאה של מדיניות.
טבלת נתונים: המלצת הוועדה מול הכרזת ראש הממשלה
| פרמטר | המלצת ועדת נגל | הכרזת נתניהו | מקור |
|---|---|---|---|
| תוספת לעשור | 133 מיליארד שקלים | 350 מיליארד שקלים (עלה ל-400) | ynet · TheMarker |
| פער מהמלצת הוועדה | – | 217 מיליארד שקלים | כלכליסט |
| תוספת שנתית | 9–15 מיליארד שקלים | – | כלכליסט |
| דיון מקצועי בממשלה | – | לא נערך | TheMarker |
| יחס חוב-תוצר צפוי | – | כ-80% | TheMarker |
| תקציב ביטחון 2026 (בסיס) | 143 מיליארד שקלים | – | TheMarker |
הטבלה מציגה שני צירים. הציר הראשון, סכום התוספת, חושף פער של 217 מיליארד שקלים בין העבודה המקצועית להכרזה. הציר השני, ההליך, מראה כי בעוד המלצת הוועדה התבססה על עבודת מטה מקצועית, ההחלטה על הסכום הגבוה לא נדונה בממשלה כלל.
שאלות שעולות מן הנתונים
מהו הפער המדויק בין המלצת ועדת נגל להכרזת נתניהו על עצמאות חימושית? המלצת הוועדה עמדה על 133 מיליארד שקלים לעשור, בעוד נתניהו הכריז על 350 מיליארד. המלצת הוועדה – תוספת של 133 מיליארד שקל בעשור – נמוכה בכמעט מחצית מההערכות הלא רשמיות של צה"ל, לפי ניתוח במרכז בס"א. מול הכרזת ראש הממשלה, הפער הוא 217 מיליארד שקלים.
האם ההחלטה על 350 מיליארד שקלים אושרה בממשלה או בגוף מקצועי כלשהו? לא. אף שלא נערך כל דיון מקצועי בממשלה בנושא, ואין המלצה מקצועית כלשהי בסוגיה, נתניהו הכריז כי ישראל תשקיע 350 מיליארד שקל בעשור בעצמאות חימושית, כפי שדווח ב-TheMarker.
מי עמד בראש הוועדה המקצועית שהמליצה על הסכום הנמוך יותר? פרופ' יעקב נגל, שכיהן כראש המל"ל בפועל תחת נתניהו. הוועדה הוקמה על ידי ראש הממשלה, כפי שתואר במרכז בס"א. כלומר, הגוף שקבע את 133 המיליארד מונה בידי ראש הממשלה עצמו.
מדוע האוצר מתנגד להכרזה? משום שאין לה מקור מימון מוסדר. שר האוצר סמוטריץ' מתנגד לדרישות החריגות של מערכת הביטחון, ומעדיף שההחלטות הגדולות יתקבלו בממשלה הבאה. גם הדרג המקצועי באוצר סבור כי לא ניתן לבצע הגדלה כה דרמטית ללא העלאות מיסים, כפי שדווח ב-TheMarker.
האם הסכום השתנה מאז ההכרזה הראשונית? כן. נתניהו הודיע למשרד האוצר על הגדלת הדרישה מ-350 מיליארד ל-400 מיליארד שקל ב-13 השנים הקרובות – עוד לפני שנמצאו המקורות הכספיים למימון התוספת המקורית בסך 350 מיליארד שקל, לפי דיווח TheMarker.
מקורות: TheMarker – נתניהו חוזר לסופר-ספארטה: "נשקיע 350 מיליארד שקל" · ynet – המלצות ועדת נגל: תוספת של עד 15 מיליארד שקל בשנה · ב"כלכליסט" – ועדת נגל: להגדיל את תקציב הביטחון ב-9–15 מיליארד שקל בשנה · TheMarker – 400 מיליארד שקל: נתניהו הגדיל את התוספת לביטחון · ynet – נתניהו דרש להגדיל ב-50 מיליארד שקל את חבילת ההתעצמות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו