"פחד אלוהים ממה שהולך לקרות כאן", אמר לי פרופ' ארנון סופר בספטמבר 2023, כחודש לפני שפרצה מלחמת "חרבות ברזל". היום יצוין חודש למותו של סופר בגיל 90, מי שהיה יקיר העיר חיפה, פרופ' לגאוגרפיה ולימודי סביבה, חוקר בנושא דמוגרפיה וסביבה, ממקימי אוניברסיטת חיפה וראש קתדרת חייקין לגאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.
ביולי של 2024, בשיחה נוספת בינינו, טען סופר שהמדינה תקרוס משום שלא תוכל לעמוד מול כל כך הרבה בעיות המצטברות יחדיו – כובד משא שאפילו העם המוכשר ביותר לא יכול לשאת.
"פחד אלוהים ממה שהולך לקרות כאן", אמר לי סופר בספטמבר 2023, כחודש לפני פרוץ "חרבות ברזל". ביולי 2024, אמר לי שהמדינה תקרוס כי לא תוכל לעמוד מול כל הבעיות שהצטברו – משא כבד מדי אפילו לעם הזה
סופר חזה רבים מן התהליכים הדמוגרפיים והחברתיים כבר לפני עשרות שנים, ובסוף ימיו, כשהוא מתבונן במציאות הישראלית, היה שרוי בעצב גדול.
בשנותיו האחרונות סבל סופר ממחלת הפרקינסון. נהגתי לבקרו ולשוחח איתו לעיתים קרובות, וחשתי שהוא צמא לביקורים הללו. "אני יודע שהמחלה תנצח בסוף", נהג לומר לי, "אבל אני נותן לה מלחמה ומעכב את החמרתה. אין לי עוד זמן רב לחיות ואין לי תלונות לאף אחד". כשאמרתי לו שאני מאחל לו אריכות ימים, השיב בחיוך מריר: "אל תעניש אותי". הייאוש לא היה אופציה עבורו. ככל שהמחלה הגבילה את גופו, כך מוחו נותר חד. "הראש עובד", אמר, "אני חולם לטווחים עצומים, ביחס הפוך ליכולותיי הפיזיות".
סופר, יליד תל אביב, גדל בראשון לציון והיה אח שכול ממלחמת השחרור. הוא היה מגדלור של חשיבה גאו-אסטרטגית. כפרופסור באוניברסיטת חיפה וכמרצה בכיר במכללה לביטחון לאומי, הוא השפיע עמוקות על דור שלם של מפקדי צה"ל.
הוא גאוגרף בהכשרתו אבל היטיב לעסוק בתפר שבין דמוגרפיה, גאוגרפיה, פוליטיקה ותכנון אורבני. המצפן לדרכו היה תמיד עוצמתה של ישראל, בעוד שאת המשיחיות ראה כסכנה המאיימת להחריב את כל מה שנבנה כאן.
לפני עשרים ושלוש שנים, בהיותי מנכ"ל המועצה הציונית בישראל, ביקשתי מפרופ' סופר להציג תחזית דמוגרפית לשנים 2003–2023, שתבחן את השלכות השינויים על החברה בישראל. לאחרונה חזרתי ועיינתי בספר ונדהמתי להיווכח שתחזיותיו היו מדויקות בחלקן, אף שטעה בחלק לא מבוטל מהמספרים הדמוגרפיים, בעיקר לגבי הגידול הדמוגרפי של ערביי ישראל שהיה קטן מתחזיותיו.
סופר, אח שכול ממלחמת השחרור, היה מגדלור של חשיבה גאו-אסטרטגית. כפרופסור באוניברסיטת חיפה וכמרצה בכיר במכללה לביטחון לאומי, הוא השפיע עמוקות על דור שלם של מפקדי צה"ל
הוא חזה את השינויים העמוקים במבנה החברה הישראלית: את הגידול באוכלוסייה החרדית שתהפוך את ישראל למדינה דתית קנאית, את חולשת מעמד הביניים, תהליכים שלתפיסתו יובילו להתערערות הדמוקרטיה ולצעידה לקראת "עולם שלישי".
הוא צפה נכונה גם את ההידרדרות במערכת החינוך, שתתקשה להדביק את קצב ההתפתחות הנדרש לנוכח הגידול המהיר במספר התלמידים והצמצום בשטחי הקרקע.
את סכנת הצפיפות זיקק סופר למונח שטבע והפך למטבע לשון: "מדינת תל אביב". המונח קומם עליו רבים שראו בפיתוח המטרופולין את פאר ההצלחה הציונית. פעם שאלתי אותו: "ארנון, אתה הרי יודע שתל אביב היא שיא ההצלחה וגולת הכותרת של הפרויקט הציוני?" סופר הסכים: "תל אביב היא בעלת עוצמה וכוח בלתי נתפסים. אולם, ההתכנסות למרכז גורמת לכך שרבים מהמקומות בפריפריה גוססים. הדבר הזה מהווה סכנה אסטרטגית עליונה לעתיד המדינה".
מתוך הבנה זו, קריסת התכנון הלאומי הייתה בעיניו בלתי נמנעת. מסקנותיו תורגמו למסמך מדיניות שפרסמנו בפורום האסטרטגי של המועצה הציונית בישראל ב-2002, שבו היה חבר שנים.
עיקריו היו נוקבים: תכנון משפחה באמצעות קיצוץ דרסטי בקצבאות הילדים, קביעת גבולות קבע לישראל מתוך שיקולים דמוגרפיים, צמצום מספר התושבים הזרים, ומתן זכות הצבעה לישראלים המתגוררים בחו"ל. אחת ממנסחי המסמך התומך בהצבעת ישראלים בחו"ל הייתה שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל, שחתמה עליו לצד סופר ואחרים מתוך רצון להידמות לדמוקרטיות מערביות מתוקנות.
הוא חזה את השינויים במבנה החברה הישראלית: את הגידול באוכלוסייה החרדית שתהפוך את ישראל למדינה דתית קנאית, את חולשת מעמד הביניים שתוביל להתערערות הדמוקרטיה, ואת ההידרדרות במערכת החינוך
סופר, איש תנועת העבודה ההיסטורית ששילבה מקסימליזם ציוני עם ריאליזם פוליטי, הבחין היטב בין "התיישבות גאופוליטית" לבין "התיישבות משיחית". הוא ראה ביישוב הגליל והנגב מרכיב מרכזי וחיוני במדיניות פיזור האוכלוסייה, בעוד שאת ההתיישבות בכל מקום ביהודה ושומרון ראה כסכנה קיומית.
במאמר שפרסם בקובץ "אתגרים חדשים לציונות" (2009), קבע כי התכנון הארצי חייב להעמיד את האיומים הגאופוליטיים לפני "שיקולי שלום מדומיין, נדל"ן, בורסה ורייטינג". הוא תמך בהיפרדות משטחי הגדה והאשים את "הקול הרפה" בחברה הישראלית שאינו נאבק בהתנחלויות.
"אנחנו הולכים להתרסקות", נהג לומר לי. "מדינה דו-לאומית היא מרשם בדוק לחיסולה של הישות הציונית. אם לא נעצור את ההידרדרות, הציונות תהפוך לאפיזודה חולפת". הוא קבע בנחרצות כי מי שרוצה את כל הארץ כולל עזה ויהודה ושומרון – יפסיד הכול. הוא היה מוטרד מאוד מהדחף של רבני הימין לחזור לאסון בר-כוכבא. "אני פוחד מהביטוי 'בעזרת השם' שהפך בישראל לתחליף לשיקול דעת", כך אמר לי לא אחת.
השקפת עולם זו הפכה אותו לאויבם המר של המתנחלים שהחרימו אותו וניסו לסתור את נתוניו באמצעות דמוגרפים מטעמם. גם שנאת השמאל הקיצוני אליו היא רבת שנים, כפי שהעיד בספרו "הזכות והניסיון להשפיע בתקופה סוערת" (קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה).
תפיסתו היא שהובילה אותו להיות מהדוחפים המרכזיים להתנתקות מרצועת עזה. בספר הוא מתאר פגישה גורלית בלשכת ראש הממשלה אריאל שרון: "תיארתי את המחיר הנורא שאנו משלמים בעזה. הסברתי שהרצועה 'יולדת' כל שלושה-ארבעה שבועות כמות אוכלוסייה השווה לכל חבל קטיף, ושהפצצה הדמוגרפית תכה בנו". שרון נעץ בו מבט ופסק: "אני איתך, יוצאים מעזה".
"הולכים להתרסקות", אמר. "מדינה דו-לאומית היא מרשם בדוק לחיסול הישות הציונית. אם לא נעצור את ההידרדרות, הציונות תהפוך לאפיזודה חולפת". לטענתו, מי שרוצה את כל הארץ, עם עזה ויו"ש – יפסיד הכול
סופר היה גאה בחלקו בהחלטה זו עד יומו האחרון, וטען תמיד שהנסיגה חסכה אימהות שכולות רבות. לגבי טבח ה-7 באוקטובר, עמדתו הייתה נחרצת: מדובר במחדל צבאי-ביטחוני ולא בתוצאה ישירה של עצם הנסיגה. לתפיסתו, שכנים טובים צריכים גדר גבוהה.
לאורך עשרות שנות היכרותנו, הבחנתי בשינוי מרתק: היה את "ארנון סופר המוקדם" של שנות השבעים והשמונים, ולעומתו "ארנון סופר המאוחר", שחלה אצלו תפנית כשהבין שהאיום האמיתי לישראל נובע מערביי השטחים, ולא מערביי ישראל.
כתוצאה מכך, הוא לא עסק רק בהפרדה אלא גם בחיבורים, וראה בעירו חיפה, מודל לחיים משותפים. לצד אמונתו בחזון ייהוד הגליל (והפיכת צפת לעיר מטרופולינית גדולה), חל לאורך השנים ריכוך בתפיסותיו כלפי מיעוטים בתוך ישראל.
הוא הבין שערביי ישראל אינם מקשה אחת, והזהיר שתהליך "הישראליזציה" שלהם הוא לרוב חזות חיצונית שהחברה היהודית מפרשת בצורה שטחית ומטעה. ואולם, כך טען, עלינו לתת זכויות אזרחיות מלאות לערבים בישראל ולאמץ מדיניות מחבקת כלפי הדרוזים, הנוצרים והמוסלמים הבדואים, ולשלבם בהוגנות במערכות החברה, תוך טיפוח קשרים אמיצים עם ערביי ישראל המתונים, במיוחד בערים המעורבות.
ראייתו האסטרטגית חרגה הרבה מעבר לגבולות ישראל הפנימיים. בסוגיה האיראנית, בניגוד להלך הרוח החרדתי שהשתלט עלינו, הוא טען במשך שנים שההנהגה מפחידה את הציבור שלא לצורך. לתפיסתו, כשם שפקיסטן הגרעינית נוהגת באחריות, כך גם איראן לא תעז להשתמש בפועל בנשק השמדה המוני.
לעומת זאת, סוגיות של איכות סביבה, משק מים, חקלאות, התחממות גלובלית ומרכיבי ביטחון לאומי – הטרידו אותו מאוד. בכל שיחה הציג מפות מבהילות על תהליך המדבור במזרח התיכון, שלתפיסתו יעצים בעיות עוני וביטחון אזורי.
סוגיות של איכות סביבה, משק מים, חקלאות והתחממות גלובלית ומרכיבי ביטחון לאומי – הטרידו אותו מאוד. בכל שיחה הציג מפות מבהילות על תהליך המדבור במזרח התיכון, שלתפיסתו יעצים בעיות עוני וביטחון אזורי
סופר, מקורי בהערכותיו, מפוכח להכאיב, לעיתים אף מפחיד בתחזיותיו. יותר מכול, הוא היה פטריוט סוחף וציוני דגול שנשא עימו קרן אור גדולה, מתוך תקווה עמוקה שעוד ניתן לתקן.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו