נאמן למלך, עיוור לממלכה

על הפער בין ערכי האחריות והמסירות לבין הנאמנות למנהיג שעמד בראש המדינה בשעת הכישלון החמור בתולדותיה.

*  *  *

יש לי חבר מתקופת השירות הסדיר בצנחנים. שנינו כבר לא צעירים. עם זאת, קבוצת הווטסאפ של הפלוגה עדיין פעילה. הוא מנהל בכיר בתעשייה, אדם המקבל מדי יום החלטות מורכבות. את השקפת עולמו הימנית ספג בבית הוריו, ונשאר נאמן לליכוד ולראש הממשלה בנימין נתניהו.

החבר הזה צופה כמעט רק בערוץ 14, דוחה כל ניסיון לייחס לראש הממשלה אחריות לכישלון ה-7 באוקטובר, ומהדהד בקבוצה ידיעות ותאוריות קונספירציה המחזקות את אמונתו. חשוב להדגיש: הוא משוכנע לחלוטין שכך התרחשו הדברים.

יש לי חבר מהשירות בצנחנים, בכיר בתעשייה, שספג את השקפתו הימנית בבית הוריו, ונשאר נאמן לליכוד ולנתניהו. הוא צופה כמעט רק בערוץ 14, ודוחה כל ניסיון לייחס לראש הממשלה אחריות לכישלון ה-7 באוקטובר

ידידי הוא מקרה פרטי של סוגיה רחבה הרבה יותר: כיצד אדם שהתחנך על אחריות, מסירות והגנה על המדינה ואזרחיה מיישב את הסתירה בין ערכים אלה לבין נאמנות עיוורת למנהיג, שעמד בראשה בשעת הכישלון הצבאי והאזרחי החמור בתולדותיה? כיצד העובדות המטלטלות ביותר אינן מערערות את אמונתו, ולעיתים אף גורמות לו להתבצר בה עוד יותר?

מבחן האחריות

פרדוקס זה חריף במיוחד בדיון על השעות הראשונות של 7 באוקטובר: ערכי האחריות שעליהם התחנכנו בצנחנים אמורים היו להתנגש בנאמנותו הפוליטית של חבריי.

נתניהו טען שאילו העירו אותו בזמן, הכול היה נראה אחרת. בפועל הוא עודכן עם תחילת המתקפה, אך הערכת מצב מסודרת בהשתתפותו התקיימה רק כעבור יותר משלוש שעות. בזמן זה יישובים נכבשו, אזרחים נרצחו ונחטפו, נשים נאנסו, ולוחמים ותושבים נותרו כמעט לבדם.

זהו מחדל מנהיגותי: ראש הממשלה לא תפקד בשעות הקריטיות. הפער בין המחדל לבין הבריחה מאחריות הופך לשאלה – לא רק מי האשם באסון, אלא גם מי אחראי להתמשכותו.

ידידי הוא מקרה פרטי של סוגיה רחבה: איך מי שהתחנך על אחריות, מסירות והגנה על המדינה מיישב את הסתירה בין ערכים אלה לבין נאמנות עיוורת למנהיג, שעמד בראשה בעת הכישלון החמור בתולדותיה?

השירות בצנחנים אינו רק שורה בקורות החיים, אלא מקור לזהות מוסרית. שם ספגנו את העיקרון שאין מפקירים פצועים בשטח, ברוח סיסמת הצנחנים: "לא חוזרים עד שמבצעים". למדנו גם שמפקד אחראי למעשי פקודיו ולמה שמחובתו לדעת.

כמנהל בכיר, חברי מקבל אחריות לכל תוצאות הארגון שבראשו הוא עומד. אך כלל זה של אחריות שהוא גוזר על עצמו אינו חל, בעיניו, על המנהיג. הפרדוקס הזה הוא לב המאמר.

הדיסוננס שלא נוצר

לאון פסטינגר הגדיר דיסוננס קוגניטיבי כמתח בין אמונות שאינן מתיישבות. למתבונן מבחוץ נראית אצל חבריי סתירה ברורה: הוא מאמין באחריות מפקדים, אך דבק במנהיג המסרב לקבל אחריות.

בעולמו, הסתירה אינה הופכת לדיסוננס משום שהוא מחריג את נתניהו מעקרון האחריות: הצבא ושב"כ אשמים ואחראים; ואילו נתניהו, שלדעתו לא ידע ולא עודכן, פטור מאחריות. כך שתי האמונות יכולות להתקיים בכפיפה אחת.

החרגת המנהיג אינה מקרית. שינוי העמדה כלפיו היה תובע מחיר נפשי גבוה. קל יותר להעביר את האחריות לצבא ולשב"כ, לפסול את התקשורת או לאמץ סיפור של בגידה וקשר. לפי פסטינגר, אדם נוטה להימנע ממידע העלול לעורר דיסוננס או להחריפו. כך העובדות שאמורות לערער את הנאמנות נבלמות לפני שהן מחייבות שינוי עמדה, ולעיתים אף מקשיחות אותה.

חברי מאמין באחריות מפקדים, אך דבק במנהיג המסרב לקבל אחריות. בעולמו, הסתירה אינה דיסוננס, כי הוא מחריג את נתניהו מעקרון האחריות: הצבא ושב"כ אשמים ואחראים, ונתניהו לא ידע ולכן פטור

רציונליות בכיוון אחד

התנהגותו של חברי אינה חסרת היגיון. זוהי רציונליות מוגבלת, במונחיו של הרברט סיימון, כלומר שיפוט המתקיים בתוך גבולות המידע והמטרות של האדם. המטרה אינה רק להבין מה קרה, אלא גם לשמור על הזהות והמחנה. כך לשיטתו ההגנה על המנהיג נעשית רציונלית.

סיימון מסביר אמנם את גבולות השיפוט, אך לא מדוע הם מוטים תמיד לטובת המנהיג. כאן נכנסת לתמונה הטיית האישוש, שעליה כתב דניאל כהנמן. הנאמן מחפש וזוכר מידע, כולל פייק ניוז, המחזק את אמונתו, ומקבל אותו כמעט ללא בדיקה. מידע סותר נחקר בחשדנות, נפסל בגלל מקורו או כלל אינו נשמע.

גם נטל ההוכחה אינו שווה: ידיעה המזכה את המנהיג מתקבלת מייד ואילו ידיעה המפלילה אותו נדרשת כמעט להוכחה משפטית. הנאמן אינו שואל "מה יוכיח שטעיתי", ולכן כמעט שום עובדה אינה יכולה לחדור את מבצר האמונה. בקצה, הטיית האישוש יוצרת מעין עיוורון קשבי: הנאמן אינו משקר כשהוא מפיץ פייק ניוז, אלא משוכנע שכך התרחשו הדברים.

הנאמן העיוור

העיוורון הקשבי מוביל להגדרה נוספת. אנשים כמו חבריי מכונים "ביביסטים", אך הכינוי מציין במי הם תומכים ולא את מבנה נאמנותם. אני מציע לכנותם "נאמנים עיוורים".

הם נאמנים משום שתמיכתם אינה מסתכמת בהצבעה בקלפי. הנאמן מגן על המנהיג, תוקף את מבקריו ופועל לשימור שלטונו.

אנשים כמו חברי מכונים "ביביסטים", אך אני מציע לכנותם "נאמנים עיוורים". הם נאמנים משום שתמיכתם לא מסתכמת בהצבעה בקלפי. הנאמן מגן על המנהיג, תוקף את מבקריו ופועל לשימור שלטונו

נאמנותו גוברת על מבחן התוצאה. למנהיג, כמו למלך, מותרות חולשות: אפשר לסלוח לו על "הקלטת הלוהטת", להצדיק את פרשת המתנות ולראות באישומים רדיפה. שומרי הסף ומוסדות החוק והביקורת נבחנים לפי יחסם למנהיג, לא לפי תפקידם בממלכה.

הם עיוורים משום שנאמנותם קובעת את גבולות השיפוט. מידע נבחן אצלם לא לפי אמינותו, אלא בשאלה אם הוא משרת את המנהיג או מאיים עליו. אנלוגיה מצמררת להתנהגותו של הנאמן העיוור מופיעה ב"על העיוורון" של ז'וזה סרמאגו. בספר, האנשים העיוורים מאבדים את היכולת לראות את המציאות הקשה כפי שהיא עד שהם אינם ערים עוד לכך שהם שקועים עד למותניהם בהפרשות גופם.

העיוורון נוגע לחלוקת האחריות. הצלחות נזקפות למלך; כישלונות מיוחסים לצבא, לפקידים, ליועצים או ליריבים. כך מעניק הנאמן למנהיג סמכות של שליט, אך פוטר אותו מן האחריות הנלווית לסמכות.

הנאמן דומה לאוהד ספורט, שאינו מחליף קבוצה כשהיא יורדת ליגה. הפסד עשוי להעמיק את תחושת המצור ואת הנאמנות לקבוצה. החלפת נתניהו נחווית לא כהחלפת מנהל שכשל, אלא כנטישת קבוצתו וביתו הפוליטי.

לא כל מצביע ליכוד הוא נאמן עיוור, ותהליכים דומים קיימים גם במחנות אחרים. אולם אצל הנאמן העיוור המנהיג חדל לעמוד למבחן התוצאה, ולכן עובדות לבדן לא ישנו את עמדתו.

העיוורון נוגע לחלוקת האחריות. הצלחות נזקפות למלך; כישלונות מיוחסים לצבא, לפקידים, ליועצים או ליריבים. כך מעניק הנאמן למנהיג סמכות של שליט, אך פוטר אותו מן האחריות הנלווית לסמכות

במאמר הבא אציע צעדים פשוטים מעולם הכלכלה ההתנהגותית, שנועדו לגרום לקורא לעצור מול פייק ניוז ולצמצם את השפעתו, בלי צורך בשיתוף פעולה פעיל ומבלי לומר למי להצביע.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.