קשת אחים עזרא ונחמיה - הרגע ההיסטורי של כתיבת האמנה

בס"ד

פעם הלכתי להתכונן לראש השנה באחת המדרשות. היינו במבנה ישן ואפרורי שסיפרו עליו שהיה בית יתומים. שוטטתי במסדרונות ודימיתי לראות ילדים. המשמעות העמוקה של גזירת הדין חלחלה בי אחרת והשרתה עליי אימה. המעמד הציורי מהילדות של אלוקים יושב ומניח על המאזניים את מעשיך הרעים מול הטובים וחותם על הקלף התחיה בי.

אחרי השבעה באוקטובר, התיאור המטלטל של פיוט "ונתנה תוקף", שיוחס תמיד לרבי אמנון ממגנצא ונקרא בשני ימי ראש השנה בתפילת מוסף ובקהילות רבות גם ביום הכיפורים "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת/ מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ" גרם לי לבכות.

השאלה "מה אם" שכשהיינו ילדים הרבנו לעסוק בה – מה אם היה מטוס אחד למדינת ישראל בזמן השואה, מה אם אדולף היטלר היה מת בכלא כשניסה להמריד נגד השלטון, מה אם. כל כך הרבה "מה אם" ששרפו את הלב אחרי השבעה באוקטובר וה"מה אם" האחרון של האזהרה מאיחוד האמירויות.

השאלה "מה אם" שהרבינו לעסוק בה כילדים, מה אם היטלר היה מת בכלא כשניסה להמריד נגד השלטון. כל כך הרבה "מה אם" ששרפו את הלב אחרי השבעה באוקטובר, וה"מה אם" האחרון של האזהרה מאיחוד האמירויות

לפני כמה שנים הייתי בגרמניה כנציגת תאטרון הקאמרי, למפגש של ארגון הבמאים האירופאי שישראל נטלה בו חלק לראשונה. באחד הערבים ישבתי עם במאי גרמני, מהראשונים שביימו כאן בארץ, והקשבתי למחשבות שלו עלינו ועל האויבים שלנו.

הקשבתי בסבלנות, בכל זאת המעמד של נציגות ישראלית מחייב וגם מפגש ראשון שלי עם גרמניה, שעד אז נשבעתי שלא אדרוך בה והחזקתי מעמד כמעט ארבעה עשורים עד שאמיר שהיה בן זוגי בעבר נהרג ונעם סמל החליט לחלץ אותי בכוח מהאבלות ושלח אותי בראש אותה משלחת.

אבל נחזור לסיפור. אז ישבנו לנו שם בבית מרזח גרמני טיפוסי בבאד הרספלד, ליד האמפי העתיק והמרשים שמועלות בו אופרות עד היום, ובשלב מסוים הבטתי בעיני הולק, זה היה הבמאי, ושאלתי אותו: "אתה פעם חשבת שלילדים ולנכדים שלך לא תהיה גרמניה?"

הוא לא הבין את השאלה. אז חזרתי עליה. גם אחרי מלחמת העולם הראשונה וגם אחרי השנייה, פעם מישהו ערער על עצם קיום גרמניה? גם כשחולקה בין בעלות הברית? הוא שתק. ואז אמרתי שזה בדיוק ההבדל. אנחנו כל הזמן תלויים על בלימה מבחינת העולם אם נהיה ונתקיים כאן או לא. איך אפשר להתקיים ככה, כשלא מפסיקים לערער על הקיום שלך מסביב?

כשעם ישראל הוגלה מארצו לבבל אחרי חורבן בית ראשון, התיר כורש מלך פרס בשנת 538 לפני הספירה לעם לחזור ולבנות מחדש את בית המקדש. "מי בכם מכל עימו… ויעל". ראשי האבות, הכוהנים והלוויים קמים ועולים. יחד איתם חוזרים כלי המקדש שהוציא נבוכדנאצר מלך בבל מירושלים. תחילת שיבת ציון.

הבטתי בעיני הבמאי הגרמני ושאלתי – מישהו ערער פעם על עצם קיום גרמניה? גם אחרי מלחמות העולם? הוא שתק. ואז אמרתי שזה בדיוק ההבדל. אנחנו כל הזמן על בלימה מבחינת העולם אם נהיה ונתקיים כאן

בגל השני עולה עזרא הסופר מבבל. ארבעה חודשים הם נעים בדרכים. עולים לארץ פצועה, ענייה והרוסה. הם באו לבנות אבל מתברר להם שהם צריכים לבנות מחדש חברה. העם קרוע בתוכו, כורע תחת שחיתות ומיסים. מתרחק מאמונה ומתבולל. העם שחזר מבבל מגלה שהוא עלול לאבד את הבית מבפנים. בגל השלישי מגיע נחמיה. בערב ראש השנה עזרא ונחמיה מתחילים מהלך של תיקון.

*  *  *

קשת אחים – "וַיֵּאָֽסְפ֤וּ כָל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד", האמנה החברתית (נחמיה ה'-י')

האוויר של תשרי לא הקל על המחנק. אבק הסלעים ששויפו שעות ארוכות כדי לבנות את החומה החדשה שתקיף את העיר רבץ בכל מקום. "אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" ביקש שיודיעו לעם, וברחוב שלפני שער המים המתין להם שיתייצבו.

הם הגיעו כולם. הנגרים מגבעון, החקלאים עם כפות הידיים המיובשות מענתות, הנשים שהחזיקו ילדים קטנים על הזרועות. על במת העץ לימינו ביקש את משפחות הלוויים ונכבדי העם.

שישה התייצבו לימינו, ושבעה משמאלו. לא סתם התעקש שיעמדו איתו. למהלך שהוא ונחמיה עומדים להציע, ידע שיתנגדו רבים. את סיפור רצח גדליה בן אחיקם, שמונה לשליט על יהודה בידי הבבלים סמוך לחורבן, הכיר היטב. אמנם ארבעה דורות לפניו, כמעט 125 שנה, ואיש כבר לא ידע אם נרצח גדליה חודשיים אחרי שהחל לשלוט או חמש שנים לאחר מכן, אבל לעזרא כל זה גם לא שינה. הדבר החשוב היה שחתרו תחתיו. ישמעאל בן נתניה, שהשתייך לשושלת דוד, רקם מזימה עם מלך עמון ויחד סילקו אותו. רצח פוליטי כבר התרחש.

בגל השני עולה עזרא מבבל. ארבעה חודשים הם נעים בדרכים. עולים לארץ פצועה, ענייה והרוסה. הם באו לבנות אבל מתברר להם שהם צריכים לבנות מחדש חברה. העם קרוע בתוכו, כורע תחת שחיתות ומיסים

עכשיו כבר עמד הוא בראש העם 13 שנים לבדו, מרגיש איך פושה התסכול בעם מול שחיתות המשפחות החזקות ומאיים לקרוע אותם מבפנים. כשהגיע נחמיה והוצב בתפקיד הפחה של העיר, הציע לו שישתפו פעולה. הוא איש הרוח והתורה ונחמיה איש המעשה.

הליכתו של נחמיה הייתה בוטחת. מייד כשהגיע הבין שאת העיר צריך לבצר ולהקיף בחומה. העבודות התחילו מייד. גם את מספר המשפחות המתגוררות בעיר ציווה להגדיל כדי לחזק אותה. בקשב האזין לעזרא שתיאר לו איך מכבידים המיסים הכבדים שהטיל השלטון על העם, ואיך העניים שלא יכלו לעמוד בהם משכנו את שדותיהם, את כרמיהם ואת בתיהם כדי לקנות לחם ולא לגווע ברעב.

החורים והסגנים, עשירי העיר, גבו מהם ריבית קצוצה על כל הלוואה ואלו שלא הצליחו לשלם, מכרו את בניהם ובנותיהם לעבדים בבבל. העשירים פדו אותם רק כדי למכור אותם שוב.

"וָיִחַר לִי מְאֹד", כתב לו נחמיה, "כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם". אלא שגם נחמיה ידע שאם יכריח את השרים והסגנים לוותר על שדותיהם, על הכסף ועל העבדים שצברו, הם ישמטו גם את התמיכה בו. יעברו לצידו של סנבלט החורוני, יתקשרו עם טוביה העמוני, ויפרקו את חומת ירושלים מבפנים. אלא שכך אי אפשר להמשיך.

"אלוהים לא ישכון בבית מקדש שקירותיו בנויים על שטרות חוב", אמר נחמיה והציג בפניו את רעיון האמנה החברתית. עזרא היה מודאג מההתבוללות ואי-שמירת השבת ופקפק ביכולת לרתום את העם. "תורה נכתבה כבר", אמר לנחמיה, "והם לא מאמינים בה". מה תעזור אמנה? אבל נחמיה התעקש. אמנה לירושלים של מטה. תורה לירושלים של מעלה. צריך להפוך את האיסורים על הלוואה בריבית ואת מצוות הערבות ההדדית לאותיות חיות.

עשירי העיר גבו מהעם ריבית קצוצה על כל הלוואה, ואלו שלא הצליחו לשלם מכרו את צאצאיהם לעבדים בבבל. "אלוהים לא ישכון בבית מקדש שקירותיו בנויים על שטרות חוב", אמר נחמיה, והציג את רעיון האמנה החברתית

באחד הימים התייצב נחמיה מול העשירים. "הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם, כַּרְמֵיהֶם, זֵיתֵיהֶם וּבָתֵיהֶם". באקט דרמטי ניער מולם את בגדיו וקרא להם לנער את החובות והוסיף הבטחה: "גַּם־חׇצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי". מהשלטון בפרס קיבל את סמכות גביית המיסים למען משפחתו שלו, והבטיח שלא ייקח כספים. המשפחות נענו לדרישתו: "נָשִׁיב, וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ, כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר". אבל איך אפשר להסתפק בהבטחה בעל פה? ידעו שניהם כמה קל לאנשים לשכוח הבטחות.

עכשיו, ערב ראש השנה, עמד נחמיה בצד ועיניו בוחנות את ביצורי החומה שהקימו במאמצים כבירים. "אני אבנה את האבנים, אתה תיצק בהן נשמה", הבטיח לעזרא. והגיעה עת קיום ההבטחה.

ידי עזרא רעדו מעט כשפתח את ספר התורה לעיני כולם. בירך את האלוהים והעם קד והשתחווה, עפר ירושלים נגע במצחם. מילה במילה קרא את התורה. כך יקראו עוד דורות אחריו. אלו שנשתכחה מהם לשון הקודש, שבה וחייתה בהם כעת.

"אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ", קרא אליהם נחמיה כשפרץ העם בבכי, יגע משנים של עול ומצוקה. לוויים עברו ביניהם לעידודם והוא הצטרף לבמה ושלח אותם לאכול משמנים וממתקים ולחדול מלהתאבל כי כעת ישובו למקור חיותם.

עכשיו, ערב ראש השנה, עמד נחמיה בצד ועיניו בוחנות את ביצורי החומה שהקימו במאמצים כבירים. אני אבנה את האבנים, אתה תיצק בהם נשמה, הבטיח לעזרא. והגיעה עת קיום ההבטחה

הוא ציווה עליהם את הקמת הסוכות ואז, אחרי 24 יום מקריאת התורה, כשהמצוות שוב שכנו בהן, נֶֽאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַֽאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם, קרא באוזניהם את עקרונות האמנה – שמירת השבת ושמיטת החובות, מתן המעשרות והבאת הביכורים. האמנה החברתית-דתית הראשונה, זו שתשמור על ניקיון כפיים והערבות ההדדית.

וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ. וראשון חתם הוא.

*  *  *

המסורת שייסד עזרא הסופר נמשכת עד היום. פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, קוראים בתורה וגם בשבת. בשבת ראש השנה חורגים מרצף הפרשות הרגיל וקוראים מבראשית את סיפור הולדת יצחק והגר, סיפור אבימלך, ומהנביא שמואל את תפילת אמו חנה והבשורה על הולדתו. ביום השני קוראים מבראשית את סיפור העקידה ומנבואת הנביא ירמיהו לעם הכוללת את תפילת רחל על בניה.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)