ב-2015, חבר הכנסת מוטי יוגב זעם על החלטת בית המשפט העליון בעניין הריסת בתים פלסטיניים והציע לשלוח דחפור D9 כדי "לעלות על בג"ץ". זו הייתה אמירה גסה, אבל היא ביטאה אינסטינקט פוליטי רב עוצמה: כשהחוק הופך למכשול, פשוט עולים עליו עם בולדוזר. האינסטינקט הזה חצה מאז גבולות. כיום הוא מופנה כלפי המשפט הבינלאומי.
ישראל וארצות הברית אינן מסתפקות עוד בוויכוח על פרשנותו של החוק הבינלאומי או על סמכותם של מוסדות בינלאומיים. הן מסייעות לבסס עיקרון מסוכן הרבה יותר: המשפט הבינלאומי חל על כולם, למעט מי שחזק מספיק כדי להעניש את מי שמנסה לאכוף אותו.
ישראל וארה"ב לא מסתפקות עוד בוויכוח על פרשנות החוק הבינלאומי או סמכות מוסדות בינלאומיים. הן מסייעות לבסס עיקרון מסוכן בהרבה: המשפט הבינלאומי חל על כולם, למעט מי שחזק מספיק כדי להעניש אוכפיו
זירת העימות המיידית היא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), שהוציא בנובמבר 2024 צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. בתגובה, ארצות הברית לא הסתפקה בהגנה משפטית או פוליטית על ישראל. היא יצאה למתקפה נגד בית הדין עצמו.
חשוב להבהיר: ארצות הברית וישראל אינן חתומות על אמנת רומא, ולכן אינן מקבלות על עצמן את סמכות בית הדין באופן כללי. למרות זאת, בית הדין קבע כי יש לו סמכות טריטוריאלית על פשעים שבוצעו בשטחי הרשות הפלסטינית, שהיא חברה באמנה.
וושינגטון סירבה במשך שנים להצטרף לאמנת רומא, בין היתר בשל החשש שחיילים ומנהיגים אמריקאים עלולים לעמוד יום אחד לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בגין פשעי מלחמה. אך הזרז המיידי להטלת הסנקציות האמריקאיות על בית הדין היה צווי המעצר. בכך, ארצות הברית מתכוונת להגן על ישראל מפני אחריות משפטית בזירה הבינלאומית.
כדי להבין את עומק האירוניה, צריך לחזור ל־1945. ארצות הברית הייתה המעצבת הראשית של הסדר המשפטי הבינלאומי שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה. במשפטי נירנברג הוביל התובע הראשי האמריקאי, רוברט ג'קסון, מהפכה משפטית: פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות הוגדרו כפשעים שעליהם נושאים בני אדם באחריות אישית, ולא ניתן עוד להסתתר מאחורי המדינה, תפקיד רשמי או הוראות ממשלה.
סעיף 7 לאמנת נירנברג קבע במפורש כי מעמדו הרשמי של נאשם, גם אם הוא ראש מדינה, אינו פוטר אותו מאחריות. ג'קסון הבהיר בכך שהחוק הבינלאומי אינו כלי שמופעל רק נגד המנוצחים, אלא מערכת כללים שחייבת לחול גם על מי שמפעילים את כוחה של המדינה.
זירת העימות כעת היא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג שהוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. בתגובה, ארה"ב לא הסתפקה בהגנה משפטית או פוליטית על ישראל. היא יצאה למתקפה נגד בית הדין עצמו
כיום, אותה ארצות הברית פועלת לפרק ולהעניש את המוסדות המשפטיים שהמסגרת הרעיונית שלהם נולדה ביוזמתה, ברגע שהם מעזים להחיל את אותם הכללים ממש על בעלות בריתה.
הפרדוקס עמוק עוד יותר. המורשת המשפטית שנולדה במשפטי נירנברג ובאמנות שלאחר מלחמת העולם השנייה הציבה שתי ערכאות נפרדות: אחריות של מדינות בבית הדין הבינלאומי לצדק, ICJ, ואחריות פלילית אישית של מנהיגים בבית הדין הפלילי, ICC. והנה, ישראל, שקיומה כרוך בזיכרון השואה, מוצאת את עצמה מותקפת כיום בשתי החזיתות הללו גם יחד: המדינה עומדת לדין ב-ICJ ומנהיגיה ניצבים בפני צווי מעצר אישיים ב-ICC.
לממשלות יש כמובן זכות מלאה לערער על סמכותו של בית משפט, לחלוק על הראיות שלו ולדחות את מסקנותיו. אבל יש הבדל מהותי בין ויכוח משפטי לבין ניסיון לכפות על מוסד משפטי להיכנע באמצעות הפחדה ולחץ.
על פי תחקיר משותף של "הגארדיאן", "+972" ו"שיחה מקומית", המוסד ניהל במשך קרוב לעשור מסע חשאי נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי, במטרה לסכל את חקירתו בחשד לפשעי מלחמה בשטחים. ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, הפעיל לחץ אישי על התובעת הראשית לשעבר, פאטו בנסודה, בניסיון להניא אותה מלקדם את החקירה, ואף איים עליה. לפי התחקיר, הוא הציג בפניה תמונות חשאיות שלה ושל בני משפחתה.
אם ישראל השתמשה בלחץ חשאי, ארצות הברית עברה ללחץ גלוי. תחת צווים נשיאותיים שהופנו נגד בית הדין בהאג, שר החוץ מרקו רוביו הטיל סנקציות כלכליות על בכירים בבית הדין, ובהם נשיאת ה-ICC טומוקו אקאנה. הממשל האמריקאי אף הבהיר את כוונתו לפרק באופן שיטתי את בית הדין. לא עוד מחלוקת על צו מעצר כזה או אחר, אלא מתקפה על המוסד עצמו.
על פי תחקיר משותף של "הגארדיאן", "+972" ו"שיחה מקומית", המוסד ניהל במשך קרוב לעשור מסע חשאי נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי, במטרה לסכל את חקירתו בחשד לפשעי מלחמה בשטחים
אלא שעמדת הממשל שונה באופן בולט כאשר האחריות הפלילית הבינלאומית מופנית כלפי יריב. ב-31 באוגוסט כתב הנשיא דונלד טראמפ ברשת החברתית שלו כי מנהיגי איראן "חייבים לעמוד למשפט על פשעי מלחמה נגד האנושות".
את הסתירה קשה להחמיץ: ארצות הברית תוקפת את בית הדין כאשר הוא פועל נגד בעלת בריתה, אך קוראת לאותו עיקרון של אחריות פלילית בינלאומית כאשר מדובר באויב. מתברר שגם לדחפור ה-D9 יש העדפות.
הסנקציות האחרונות ממחישות עד כמה הסכנה הזאת ממשית. החלטת בית הדין להוציא צווי מעצר נגד מנהיגי רוסיה וישראל ולהתעמת עם מעצמות ועם בעלות בריתן – הכניסה אותו לעימות גאופוליטי המאיים כיום על עצם הישרדותו.
אך החלשת יכולתם של מוסדות המשפט הבינלאומי לפעול אינה מסתיימת בפגיעה ישירה בבית הדין. היא יכולה להתבצע גם באמצעות פגיעה בתנאים המאפשרים לו להגיע לחקר האמת, ובראשם הגישה למידע ולמקורות חיוניים.
הניסיון לחמוק מאחריות משפטית עובר גם דרך שליטה במידע. משטרים בעבר, מקוסובו ועד מיאנמר, הגבילו את גישתם של עיתונאים וחוקרים כדי להקשות על תיעוד האירועים. כיום, כאשר ישראל חוסמת את כניסת התקשורת הבינלאומית לעזה, היא עושה זאת בטענה של שיקולי ביטחון. אך כפי שנעשה באזורי לחימה אחרים, ניתן היה לגבש מנגנון מוסכם שיאפשר סיקור עצמאי.
את הסתירה קשה להחמיץ: ארצות הברית תוקפת את המוסד כאשר הוא פועל נגד בעלת בריתה, אך קוראת לאותו עיקרון של אחריות פלילית בינלאומית כאשר מדובר באויב. מתברר שגם לדחפור ה-D9 יש העדפות
אסטרטגיית מניעת המידע פועלת במלקחיים כפולים: מחד, חסימת התקשורת הבינלאומית מבחוץ; מאידך, מותם של יותר מ-200 עיתונאים ועובדי תקשורת פלסטינים שדיווחו מהרצועה, בלי העמדה לדין של האחראים למותם.
השילוב בין סגירת השערים בפני תקשורת זרה לבין הפגיעה הקשה בתיעוד המקומי עלול להקשות על איסוף, אימות ושימור של ראיות הנוגעות לחשדות לפשעי מלחמה ולרצח עם, ובכך לפגוע גם ביכולתם של בתי הדין הבינלאומיים לבחון אותן.
ישראל היא מעצמה אזורית, אבל היא עדיין מדינה קטנה, שתלותה לאורך זמן במערכת בינלאומית יציבה וברמת לגיטימציה בינלאומית גבוהה גדולה מכפי שנדמה לעיתים. ישראל עצמה פונה למשפט הבינלאומי כאשר היא מבקשת להגן על גבולותיה, דורשת את שחרור החטופים, מגנה טרור בחסות מדינות או מבקשת להטיל אחריות על מדינות המפרות את החוק.
לכן, עולם שבו המשפט הבינלאומי הופך למערכת שבה החזק יכול לבחור מתי לציית ומתי להתעלם – עשוי להעניק לישראל יתרון טקטי בטווח הקצר. אבל הוא מסכן אותה אסטרטגית בטווח הארוך. ישראל אינה יכולה להתייחס לבריתה עם ארצות הברית כאל נתון קבוע, במיוחד כאשר כבר ניתן לראות שינוי בעמדות הציבור האמריקאי כלפיה.
הסכנה אינה בכך שארצות הברית וישראל יצליחו ממש "להרוס" את מוסדות המשפט הבינלאומי. האו"ם ימשיך להתקיים, בתי הדין בהאג ימשיכו לפעול, שופטים יכתבו פסקי דין ואמנות ימשיכו להיחתם. הבעיה עמוקה יותר: המוסדות יישארו במקומם, אבל המדינות החזקות למדו שאפשר להתעלם מהם כאשר החלטותיהם אינן נוחות. זו התוצאה המסוכנת ביותר: לא הרס המשפט הבינלאומי, אלא הפיכתו לדיו דהוי על הנייר.
כאשר מדינות חזקות דוחקות לשוליים את בתי הדין הבינלאומיים, הן אינן רק מתחמקות מפסיקות שאינן נוחות להן. הן מפרקות את המסגרת המשותפת שמאפשרת למערכת הבינלאומית לתפקד.
עולם שבו המשפט הבינלאומי הופך למערכת שבה החזק יכול לבחור מתי לציית ומתי להתעלם – עשוי להעניק לישראל יתרון טקטי בטווח הקצר, אך מסכן אותה אסטרטגית בטווח הארוך. הברית עם ארה"ב היא לא נתון קבוע
במובן הזה, יש כאן אירוניה היסטורית עמוקה. ישראל קמה מתוך הסדר הבינלאומי החדש שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה, והחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 הייתה חלק ממנו. ההחלטה הזאת היא אחד היסודות ללגיטימיות הבינלאומית של מדינת ישראל. היום ישראל מסייעת לפרק את המערכת המשפטית הבינלאומית עצמה, שהייתה חלק מהתשתית שהקימה את המדינה. בעולם כזה, הבולדוזר תמיד מנצח. איך שהגלגל מסתובב לו.
יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו