המחסור בתחמושת נולד בישראל, לא ב"אמברגו ביידן"

הטענה שלפיה מחסור בתחמושת שנגרם בגלל "אמברגו ביידן" עלה בחיי לוחמים אינה מתיישבת עם העובדות. ביידן אכן עצר משלוח מסוים של פצצות כבדות, אך מדובר היה במשלוח אחד, שנועד בעיקר להפעיל לחץ על ישראל בעניין הפעולה ברפיח; בהמשך שוחררו 1,700 הפצצות במשקל 500 ליברות שהיו בו, בעוד שהעיכוב נותר בעיקר לגבי 1,800 פצצות במשקל 2,000 ליברות. במקביל המשיכה ארה"ב לספק לישראל נשק, תחמושת וסיוע ביטחוני בהיקפים עצומים, ואף העבירה לקונגרס ואישרה חבילת סיוע חדשה של מיליארדי דולרים.

חשוב מכך, צה"ל עצמו קבע בתגובתו לדוח מבקר המדינה כי מצאי התחמושת לא פגע ביכולות הלחימה ולא סיכן את חיי הלוחמים. לעומת זאת, דוחות מבקר המדינה מצביעים על בעיה ישראלית ארוכת טווח: שחיקת יכולות הייצור המקומיות, היעדר שימור של קווי ייצור חיוניים והיעדר הצטיידות מספקת. עיקר התקופה שבה נוצרו הפערים הללו היה בתקופות שבהן בנימין נתניהו כיהן כראש הממשלה.

1. מבוא: הדיון הציבורי סביב "אמברגו ביידן"

סוגיית המחסור בתחמושת במהלך מלחמת "חרבות ברזל" תפסה מקום מרכזי בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. במהלך הלחימה הועלו טענות רבות, בעיקר מצד גורמים פוליטיים, כי עיכובים במשלוחי הנשק מארצות הברית פגעו בניהול הלחימה והעמידו את חיי הלוחמים בסכנה.

הטענה הזו מערבבת בין שתי שאלות שונות: האם היו במהלך המלחמה מגבלות ומחסורים בתחמושת – ועל כך אין מחלוקת – והאם מקורם העיקרי היה בהחלטה של הנשיא ג'ו ביידן לעכב משלוח מסוים. לפי המידע שבידי המדינה והצבא, התשובה לשאלה השנייה היא שלילית.

ממצאי דוח מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, שפורסמו ב-12 במאי 2026, משרטטים תמונה שונה לחלוטין ומציגים כשל ישראלי-פנימי שנמשך עשרות שנים – ללא קשר ישיר לשינויי מדיניות בוושינגטון.

בדוח שפרסם מייחס המבקר את הפערים במצאי התחמושת שליוו את הלחימה להזנחה ארוכת טווח של קווי ייצור מקומיים ולכשלים מבניים במערכת הביטחון, ששורשיהם נעוצים עמוק בתוך העשור הקודם ואף לפני כן.

לכן, כדי לבחון את הטענה על "אמברגו ביידן", צריך להתחיל דווקא בשאלה מה ביידן עצר – ומה לא עצר.

2. מה ביידן באמת עצר?

במאי 2024 עצר ממשל ביידן משלוח אחד של חימוש אווירי, שכלל 1,800 פצצות במשקל 2,000 ליברות ו-1,700 פצצות במשקל 500 ליברות. ההחלטה התקבלה על רקע החשש האמריקאי מהפעלת הפצצות הכבדות בפעולה ישראלית רחבת היקף ברפיח. שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין תיאר זאת כעצירת "משלוח אחד של חימוש בעל מטען גבוה".

הנימוק של ביידן לעצירת משלוח הפצצות הכבדות ניתן להגדרה כמוסרי; לאחר שבעה חודשי לחימה בעזה, וללא פתרון מדיני נראה באופק מצד ממשלת ישראל, ביידן הביע חשש גדול מכך שהפצצות הכבדות ישמשו את צה"ל לפגוע בחפים מפשע בעזה ביתר שאת.

זה היה צעד משמעותי מבחינה מדינית, אך אין לכנות אותו "אמברגו אמריקאי על ישראל". ארצות הברית לא הפסיקה את אספקת הנשק לישראל. להפך: באותה תקופה נמשכו משלוחי נשק אחרים, והממשל הבהיר כי הוא מחויב להעביר את הסיוע שאושר לישראל.

גם בתוך אותו משלוח, ההקפאה לא הייתה סופית לגבי כל החימוש. ביולי 2024 הודיע הממשל כי 1,700 הפצצות במשקל 500 ליברות ישוחררו ויישלחו לישראל, בעוד שהעיכוב נותר לגבי 1,800 הפצצות במשקל 2,000 ליברות.

במילים אחרות, לא מדובר במצב שבו ביידן "הפסיק לספק תחמושת לישראל". מדובר בהחלטה נקודתית לעכב סוג מסוים של חימוש כבד, בהיקף מוגדר, תוך המשך אספקה רחבה של אמצעי לחימה אחרים.

יתרה מכך, הטענה שלפיה ביידן עצר משלוחי נשק נוספים אינה מדויקת. ממשל ביידן בחן באותה תקופה גם העברות עתידיות של JDAMs, אך אלה לא היו משלוחים מיידיים.

3. במקביל: ארה"ב סיפקה לישראל כמויות עצומות של נשק וסיוע

התמונה המלאה שונה בתכלית מתיאור של "אמברגו". מאז ה-7 באוקטובר השקיעה ארצות הברית מאמץ חסר תקדים לתמיכה ביכולת הצבאית של ישראל. הסיוע לא הסתכם במשלוחי נשק קיימים: הקונגרס אישר מימון אמריקאי נוסף לרכש, להשלמת מלאים ולמערכות ההגנה של ישראל.

מזכר ההבנות (MOU) לשנים 2019–2028 מעניק לישראל סיוע ביטחוני אמריקאי בהיקף של כ-38 מיליארד דולר. במסגרת זו ארה"ב מספקת מדי שנה 3.3 מיליארד דולר במימון צבאי ועוד 500 מיליון דולר לתוכניות הגנה מפני טילים.

לאחר ה-7 באוקטובר נוסף לכך סיוע חירום בהיקפים גדולים. החקיקה האמריקאית מ-2024 כללה 3.5 מיליארד דולר במימון צבאי לישראל, 4 מיליארד דולר למערכות הגנה מפני טילים ועוד 1.2 מיליארד דולר למערכת "חץ" עתידית מסוג Iron Beam.

במקביל הוקצו מיליארדי דולרים נוספים לצבא האמריקאי כדי למלא מחדש את המלאים האמריקאיים לאחר העברת אמצעי לחימה לישראל, ולפעילות הצבאית האמריקאית באזור. חבילת החירום שאושרה באפריל 2024 עמדה על כ-26.4 מיליארד דולר עבור ישראל והפעילות הקשורה למלחמה, לצד סיוע הומניטרי.

משמעות הדבר היא שביידן לא רק שלא "ייבש" את צה"ל מנשק: הממשל שלו הוביל ואישר הזרמה עצומה של משאבים אמריקאיים לישראל, כולל מימון אמריקאי לרכש ולהשלמת מלאי התחמושת. התמיכה האמריקאית הייתה מרכיב מרכזי ביכולת של ישראל להמשיך מלחמה רב-זירתית לאורך זמן.

שר החוץ האמריקאי עצמו ציין כי הסיוע הביטחוני האמריקאי סייע לאורך השנים להפוך את צה"ל לאחד הצבאות המתקדמים והאפקטיביים בעולם, ולגשר על פערי יכולת באמצעות סיוע ביטחוני ושיתוף פעולה.

4. עמדת צה"ל ומשרד הביטחון: האם נגרם סיכון לחיי לוחמים?

אחת הנקודות המרכזיות בדיון היא הטענה כי המחסור בתחמושת הוביל לסכנת חיים או לנפילת לוחמים. צה"ל בתגובתו הרשמית לדוח דחה טענה זו באופן חד-משמעי:

"צה"ל מצוי בלחימה רב-זירתית רציפה למעלה משנתיים ומשיג הישגים חסרי תקדים. יכולות הלחימה של צה"ל לא נפגעו ולא נגרם סיכון לחיי הלוחמים בשדה הקרב בשל מצאי תחמושת ואמל"ח".
תגובת צה"ל לדוח מבקר המדינה

זו נקודה קריטית. גם אם מקבלים את העובדה שבמהלך המלחמה היו תקופות שבהן צה"ל נדרש להתמודד עם מלאי מוגבל ולתעדף שימוש בחימוש, אין מכאן ראיה לכך שמחסור שנגרם על ידי ביידן הביא למותם של חיילים. להפך: צה"ל עצמו, הגוף שמפעיל את הכוחות ומכיר את צורכי החימוש המבצעיים, קבע כי מצאי התחמושת לא סיכן את חיי הלוחמים.

צה"ל הבהיר כי תפקידו מתמצה במיפוי ותיעדוף הצורך המבצעי, בעוד האחריות הכוללת על הרכש והייצור מוטלת על משרד הביטחון. מנגד, משרד הביטחון דחה את הביקורת וטען כי צוות הבדיקה נמנע מלקבל חומרים או לקיים פגישות מקצועיות כמקובל, ולפיכך הדוח מציג תמונה שגויה.

5. מחסור אינו בהכרח כשל: כל צבא מנהל מלחמה תחת מגבלת משאבים

יש כאן גם טעות בסיסית בהבנת האופן שבו צבא מנהל מלחמה. גם צבא בעל מלאי עצום אינו יכול להחזיק כמות בלתי מוגבלת של כל סוג תחמושת, לכל תרחיש ולכל זירה. במלחמה ממושכת ורב-זירתית, הביקוש לחימוש משתנה במהירות, ולכן הצבא נדרש כל הזמן לתעדף: איזה יעד לתקוף, באיזה אמצעי, באיזו עוצמה ומתי להשתמש במלאי הקיים.

העובדה שצה"ל נאלץ לתעדף שימוש בחימוש מסוים אינה מוכיחה כשלעצמה כשל באספקת נשק אמריקאית. היא חלק בלתי נפרד מניהול משאבים במלחמה. השאלה הרלוונטית היא האם המגבלה מנעה מצה"ל לבצע את משימותיו או סיכנה את חיי חייליו – ולפי תגובת צה"ל לדוח המבקר, התשובה לכך שלילית.

יתרה מזאת, דווקא מלחמה שנמשכת שנים ומתרחשת בכמה זירות במקביל היא מבחן קיצוני ליכולת הייצור וההצטיידות של כל מדינה. כאשר מתברר במהלך המלחמה שיש פער בין קצב הצריכה לבין יכולת הייצור, אין משמעות הדבר בהכרח שמישהו "הפסיק לספק" נשק. לעיתים משמעות הדבר היא שהמלאי שנבנה לפני המלחמה היה קטן מדי.

6. מקור המחסור לפי דוח מבקר המדינה

שורש הבעיה שעליו מצביע מבקר המדינה קודם למלחמת "חרבות ברזל" ולכהונת הנשיא ג'ו ביידן בעשור שלם. מהדוח עולה כי כבר בשנת 2012 איבדה ישראל את היכולת לייצר חומר גלם ביטחוני מסוים, דבר שהוביל לתלות ישירה ברכש חומרי גלם מחו"ל.

המבקר מדגיש כי לא מדובר בתוצאה של הפסקת אספקה חיצונית או בחרם זר, אלא בכשל בשימור התשתית. בעוד שבמשך עשרות שנים השקיעו משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות מיליארדי שקלים בבניית תשתית לייצור אמצעי לחימה, קווי ייצור מסוימים התנוונו בהדרגה בהיעדר הזמנות מספקות ומסיבות כלכליות.

להזנחה זו היו השפעות כלכליות ותפעוליות חמורות:

• התייקרות חדה: לפי הדוח, לאחר פרוץ המלחמה נרשמה התייקרות של בין 12% ל-365% בתשעה פריטים המשמשים לייצור אמצעי לחימה, ועקב כך נדרש כעת מימון של מאות מיליוני שקלים להקמת היכולות מחדש.
• מחסור במלאי: ערב המלחמה היה המלאי של אמצעי לחימה מסוימים קטן מיעד ההצטיידות לסוף שנת 2024, ויעד זה כשלעצמו היה נמוך מהצורך המבצעי בפועל.

כלומר, במקרים שבהם ישראל גילתה במהלך המלחמה שקווי ייצור מסוימים אינם זמינים או שהמלאי נמוך מדי, מדובר בבעיה שנוצרה שנים קודם לכן. אין דרך סבירה לייחס את עצם היווצרות הפערים הללו להחלטה של ביידן ב-2024.

7. שרשרת התרעות במשך שני עשורים: 2007–2020

הכשל בשימור קווי הייצור אינו ליקוי חדש שנחשף במפתיע בעת חירום. דוחות מבקר המדינה מהשנים 2007, 2012, 2014 ו-2020 התריעו שוב ושוב על ליקויים חמורים בשימור קווי ייצור חיוניים.

• דוח 2014: הראה כי בשנים 2008–2010 נגרמו נזקים כבדים לקווי הייצור בתשלובת התחמושת הכבדה בתע"ש. צה"ל קבע אז כי קיים צורך מבצעי בשימור קווים אלו כדי להימנע מתלות בגורמים זרים – אך בפועל, קווי התחמושת הקלה והכבדה לא נכללו ברשימת הקווים החיוניים שנשמרו.
• דוח 2020: קבע כי צה"ל לא מיפה ולא תיעדף אמצעי לחימה שייצורם חייב להישמר בישראל, בעוד משרד הביטחון לא אימת את ההמלצות לשימור ולא קבע כמויות ייצור מזעריות להשארת הקווים פעילים.

רצף הדוחות חשוב יותר מכול ויכוח פוליטי על ביידן. הם מראים שהבעיה לא התחילה במלחמה ולא התחילה בבית הלבן. היא הייתה מוכרת למערכת הביטחון הישראלית במשך שנים, והפתרון לא בוצע במלואו.

מרבית התקופה הזו חלה בשנים שבהן בנימין נתניהו כיהן כראש הממשלה. אין בכך כדי לטעון שכל החלטה בנושא התחמושת התקבלה אישית על ידו, או שהוא לבדו אחראי למחדל; האחריות מתחלקת בין הדרג המדיני, משרד הביטחון, צה"ל והתעשיות הביטחוניות. אבל העובדה הפשוטה היא שההזנחה שעליה התריעו מבקרי המדינה התרחשה ברובה בתקופה שבה נתניהו היה ראש הממשלה.

8. פער בין החלטות הדרג המדיני לתקצוב בפועל

הדרג המדיני אמנם זיהה את הבעיה לפני פרוץ הלחימה, אך ההחלטות שהתקבלו נותרו על הנייר. באוקטובר 2021 קיבל שר הביטחון דאז, בני גנץ, החלטה להכפיל את קווי הייצור והתשתית של אמצעי הלחימה ואת תפוקתם השנתית החל מ-2023, בעלות משוערת של כמה מיליארדי שקלים.

אולם, כפי שמציין המבקר, החלטה זו לא תוקצבה על ידי מערכת הביטחון, המימון לא הוקצה, והתשתית לא הוגדלה. רק לאחר פרוץ המלחמה והצורך הדחוף שעלה מהשטח, הוקצה תקציב והוזמנה הרחבה של תשתיות הייצור.

זה אולי הנתון החשוב ביותר להבנת מקור המחסור: בשנת 2021 כבר התקבלה החלטה להגדיל משמעותית את יכולות הייצור, אך ההחלטה לא תוקצבה. כלומר, גם לפני המלחמה היה ברור למערכת הביטחון שקיימת בעיה – ובכל זאת היכולת לא הורחבה במועד.

9. המורכבות במערכת היחסים והסיוע הביטחוני מארה"ב

כדי להבין את הרקע לכשלים בשימור הייצור המקומי, יש לבחון את מבנה הסיוע הביטחוני האמריקאי, המבוסס כיום על מזכר הבנות (MOU) לשנים 2019–2028 בהיקף של כ-38 מיליארד דולר. הסיוע מעניק לישראל יתרון איכותי טכנולוגי (QME), אך טומן בחובו מורכבות אסטרטגית:

• שחיקת הרכש המקומי (ביטול מנגנון Off-Shore Procurement): בעבר הותרה לישראל המרה של כ-26.3% מכספי הסיוע לשקלים לצורך רכש בתעשיות המקומיות. ביטולו ההדרגתי של מנגנון זה עד שנת 2028 אילץ את מערכת הביטחון להסיט הזמנות רבות לתעשיות אמריקאיות, מה שהוביל להזנחת תשתיות ייצור בישראל.
• תלות בחומרי גלם וחלפים: המעבר לרכש בארה"ב יצר תלות ישירה ברכיבים, חומרי נפץ והודפים שאינם מיוצרים בישראל.
• יתרון לגודל ושיקולים כלכליים: יבוא נשק ותחמושת כבדה מארה"ב זול משמעותית מייצור מקומי, מה שיצר תמריץ כלכלי להעדפת יבוא על פני עצמאות חימושית.

ואולם חשוב להבחין בין שני דברים: הסיוע האמריקאי יצר לאורך השנים תלות מסוימת, אך אין בכך כדי להפוך את ביידן לאחראי למחסור שנחשף במלחמה. להפך: דווקא היקף הסיוע האמריקאי אפשר לישראל להחזיק יכולת צבאית עצומה ולנהל מלחמה ממושכת במספר חזיתות. הלקח שעולה מהדוח הוא לא להפסיק את הסיוע האמריקאי, אלא להבטיח שלצדו תהיה לישראל יכולת ייצור עצמאית של אמצעי לחימה קריטיים.

מגבלות והתניות על הרכש האמריקאי

• מגבלות השימוש (End-Use Monitoring): הנשק מוגבל לצורכי הגנה עצמית וכפוף לחוק הבינלאומי (כגון Leahy Law).
• מגבלות יצוא וקניין רוחני: מערכות הכוללות טכנולוגיה אמריקאית כפופות לאישורי יצוא (ITAR).
• קצב אספקה ורשתות חלוקה: בעת לחימה בעוצמה גבוהה, אספקת חימוש תלויה במלאי החירום האמריקאי (WRSA-I) ובזמינות קווי הייצור בארה"ב.

המסקנה אינה שישראל אינה זקוקה לאמריקאים – אלא בדיוק להפך: ישראל זקוקה מאוד לארה"ב, אך עליה להקטין את התלות האסטרטגית בשרשראות אספקה זרות באמצעות שמירה על יכולות ייצור מקומיות.

10. סיכום ממצאי הביקורת והדרך לשינוי אסטרטגי

11. מה באמת צריך ללמוד מהמחסור?

אם רוצים לייחס אחריות למחסור בתחמושת, צריך להפנות את המבט לאחור – לא אל מאי 2024, אלא אל השנים שבהן התקבלו ההחלטות על בניית המלאים ושימור קווי הייצור.

דוחות מבקר המדינה מראים שהבעיה הייתה ידועה שנים לפני המלחמה. הם מצביעים על קווי ייצור שלא נשמרו, על חומרי גלם שלא יוצרו בישראל, על היעדר מיפוי ותיעדוף של יכולות קריטיות ועל החלטות להרחבת הייצור שלא תוקצבו.

ביידן אכן קיבל החלטה לעכב משלוח מסוים של פצצות כבדות. אפשר לבקר את ההחלטה, ואפשר לטעון שהיא הייתה שגויה מבחינה אסטרטגית. אבל מכאן ועד הטענה ש"ביידן גרם למחסור בתחמושת שעלה בחיי חיילים" יש מרחק גדול מאוד. אין לכך תמיכה בדוח מבקר המדינה, ואין לכך תמיכה בעמדת צה"ל.

למעשה, התמונה הפוכה: הנשיא ביידן הוביל ממשל שהמשיך לספק לישראל נשק בהיקפים עצומים, אישר סיוע אמריקאי של מיליארדי דולרים והעמיד לרשות ישראל חלק ניכר מהיכולת הצבאית שאפשרה לה להמשיך את המלחמה. במקביל, הבעיה שעליה הצביע מבקר המדינה הייתה קיימת שנים קודם לכן.

12. סיכום

הטענה ש"אמברגו ביידן" הוא שהוביל למחסור בתחמושת ולכן לפגיעה בחיי חיילי צה"ל אינה עומדת במבחן העובדות.

ראשית, ביידן לא הטיל אמברגו על ישראל. הוא עצר משלוח אחד של חימוש אווירי, שכלל 1,800 פצצות במשקל 2,000 ליברות ו-1,700 פצצות במשקל 500 ליברות; בהמשך שוחררו 1,700 הפצצות הקלות יותר, בעוד שהעיכוב נותר לגבי הפצצות הכבדות. אין להתעלם מנימוקו של ביידן לעצירת משלוח הפצצות הכבדות – היעדר תוכנית מדינית ובעיקר החשש מהגברת הפגיעה בחפים מפשע בעזה על ידי צה"ל תוך שימוש בפצצות אלו.

שנית, באותה תקופה עצמה המשיכה ארצות הברית לספק לישראל נשק וסיוע ביטחוני בהיקפים עצומים, וביידן תמך בחבילת סיוע אמריקאית נוספת של מיליארדי דולרים. התמיכה האמריקאית הייתה גורם מרכזי ביכולתו של צה"ל לנהל מלחמה ממושכת ורב-זירתית.

שלישית, צה"ל עצמו קבע כי המחסור במצאי התחמושת לא פגע ביכולות הלחימה ולא סיכן את חיי הלוחמים.

רביעית, עצם העובדה שצה"ל נדרש לתעדף שימוש בתחמושת אינה חריגה. כל צבא מנהל מלחמה תחת מגבלת משאבים ומנסה להגיע לאופטימום מבצעי בהתאם לכמות הנשק, התחמושת והכוחות העומדים לרשותו.

וחמישית – דוחות מבקר המדינה מצביעים על שורש הבעיה בתוך ישראל: במשך שנים לא נשמרו כראוי קווי ייצור חיוניים, לא נבנו מלאים מספקים ולא תוקצבו במועד החלטות להרחבת כושר הייצור. חלק ניכר מהתקופה שבה נוצרו הפערים הללו היה בתקופות כהונתו של בנימין נתניהו.

המסקנה העולה מדוח המבקר היא כי המחסור בתחמושת לא היה גזירת גורל של אמברגו חיצוני, אלא תוצאה של מדיניות פנימית ארוכת שנים שהעדיפה חיסכון כלכלי על פני עצמאות ייצור.

לכן הלקח האמיתי ממלחמת "חרבות ברזל" אינו ש"ביידן השאיר את צה"ל בלי תחמושת", אלא שישראל צריכה להבטיח לעצמה יכולת ייצור ומלאי אסטרטגי של אמצעי הלחימה הקריטיים לה – גם כאשר היא נהנית מסיוע אמריקאי עצום.

שאלות ותשובות נפוצות

האם אמברגו של ביידן הוא שגרם למחסור בתחמושת? לפי דוח המבקר, לא. המחסור נובע מכשל ישראלי-פנימי בשימור קווי ייצור מקומיים, ובראשו אובדן יכולת ייצור חומר גלם כבר ב-2012 – שנים לפני כניסת ביידן לתפקיד.

האם המחסור בתחמושת גרם לנפילת לוחמים בקרב? צה"ל קבע במפורש כי יכולות הלחימה של צה"ל לא נפגעו ולא נגרם סיכון לחיי הלוחמים בשדה הקרב בשל מצאי תחמושת ואמל"ח.

מי אחראי לפי המבקר למחסור בתחמושת? המבקר מטיל את האחריות על הדרג הישראלי. לפי המבקר, אי-קביעת המדיניות ואי-קביעת תוכנית מתוקצבת לפני המלחמה גרמו לפגיעה במוכנות של צה"ל למלחמה.

מדוע ישראל תלויה בייבוא רכיבי אמל"ח? מבקר המדינה קבע כי התלות שפיתח צה"ל בייבוא וההחלטות לסגור קווי ייצור פגעו במוכנותו, וכי היה מחסור ברכיבים נחוצים לייצור אמצעי לחימה.

מקורות: דוח המבקר – גלובס | דוח המבקר – וואלה כסף | ישראל היום | News1 | "מעריב"