JavaScript is required for our website accessibility to work properly. איליי קואז: מה שאף אחד כאן לא טרח להסביר על נז"א | זמן ישראל

מה שאף אחד כאן לא טרח להסביר על נז"א

הבמאים רחל שור, משמאל, ויובל אברהם, זוכי פרס חבר השופטים המיוחד על הסרט נז"א, מצטלמים במהלך צילומי הזוכים בטקס הנעילה של פסטיבל הסרטים ה-83 בוונציה, איטליה. 12 בספטמבר 2026 (צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)
Scott A Garfitt/Invision/AP
הבמאים רחל שור, משמאל, ויובל אברהם, זוכי פרס חבר השופטים המיוחד על הסרט נז"א, מצטלמים במהלך צילומי הזוכים בטקס הנעילה של פסטיבל הסרטים ה-83 בוונציה, איטליה. 12 בספטמבר 2026

בשבת זכה "נז"א" בפרס חבר השופטים בוונציה, אחרי 25 דקות רצופות של מחיאות כפיים בהקרנת הבכורה. שני יוצרים ישראלים, יובל אברהם ורחל שור, עם סרט הבנוי כולו על עדויות של 24 חיילים וקצינים בצה"ל.

התגובה כאן הייתה מיידית וצפויה, מהממשלה ומרוב האופוזיציה. אביגדור ליברמן כתב שהם "עוכרי ישראל" שהפכו את המלחמה למסכת של "הכפשות ועלילות דם" נגד המדינה, צה"ל והלוחמים.

שר התרבות מיקי זוהר אמר שיפעל לשלול את אזרחותם של "היוצרים השפלים" בשל "השנאה העצמית היוקדת" שלהם.

התגובה כאן הייתה מיידית וצפויה. ליברמן כתב שהם "עוכרי ישראל" שהפכו את המלחמה למסכת "הכפשות ועלילות דם" נגד המדינה, צה"ל והלוחמים. שר התרבות אמר שיפעל לשלילת אזרחותם של "היוצרים השפלים"

וצה"ל עצמו הגיב אחרת: בהודעה רשמית – שלפי הדיווחים ניתנה עוד לפני שמישהו בצה"ל ראה את הסרט עצמו – נטען שמדובר בעדויות אנונימיות שלא ניתן לאמת, כולל האם המקורות בכלל שירתו בצה"ל, באיזה תפקיד, והאם היו מעורבים במה שהם מתארים. גם זו לא התייחסות לגוף העניין אלא לאמינות הדוברים.

ובעולם ההסברה, האנרגיה הופנתה בעיקר לכך ש"נז"א" נשמע כמו צירוף של "נאצי" ו"עזה".

לא ראיתי את הסרט. אבל קראתי את כל מה שנכתב עליו השבוע, ויש בו טענה אחת אמיתית שכמעט אף אחד לא השמיע.

לפני תקיפה ממוקדת, צבאות מעריכים כמה אזרחים צפויים להיפגע. במדינות נאט"ו קוראים לזה collateral damage estimate (CDE). האמריקאים עושים את זה. הבריטים עושים את זה. זה לא ייחודי לישראל, וזה כשלעצמו לא מוכיח כלום.

והמספר שמוצמד להערכה הזו הוא לא רישיון להרוג. זו תקרת סמכות: מתחת לעשרים אזרחים, מפקד בדרג נמוך רשאי לאשר תקיפה; מעל, ההחלטה עולה בשרשרת הפיקוד. העלאת הסף לא אומרת שמישהו קיבל היתר ל-20 הרוגים, והיא בטח לא אומרת שתקיפה מסוימת הרגה מישהו. גם מתחת לסף, המפקד עדיין חייב לשקול מידתיות ולנקוט אמצעי זהירות.

יש עוד דבר שהסרט משמיט: לפי תחקיר "הניו יורק טיימס", ב-5 בנובמבר 2023 הצבא חתך את הסף חזרה לעשרה אזרחים הרוגים עבור מטרות זוטרות, ודרש אישור מיוחד לכל חריגה. עד סוף ינואר נדרש אישור כמעט לכל תקיפה כזו. זה חשוב וכמובן שזה לא מופיע בסרט.

המספר שמוצמד להערכה הזו הוא לא רישיון להרוג. זו תקרת סמכות: מתחת ל-20 אזרחים, מפקד בדרג נמוך רשאי לאשר תקיפה; מעל, ההחלטה עולה בשרשרת הפיקוד. העלאת הסף לא אומרת שמישהו קיבל היתר ל-20 הרוגים

וגם המתמטיקה מספרת סיפור אחר ממה שהסרט טוען. כשמונים אחוז מהמבנים בעזה נפגעו או נהרסו במהלך המלחמה. מספר ההרוגים עומד על כשלושה אחוזים מהאוכלוסייה. צבא שמטרתו להרוג את מי שבתוך המבנים האלה – היה מפיל אותם עליהם.

אני לא כותב את זה כדי להגיד שאין ביקורת לגיטימית על המלחמה, בוודאי שיש. הסרט נוגע בבעיה אמיתית: בתחילת המלחמה צה"ל הרחיב את מספר האזרחים שהוא מוכן שייפגעו בתקיפה, וההחלטות התקבלו במהירות.

הקצינים בסרט מתארים מערכת שבה מוות אזרחי כבר תומחר מראש. ויש בו שני משפטים שאין להם הצדקה בשום הקשר: חייל אחד אומר שהעבודה הייתה כיפית. אחר אומר שאלה לא בני אדם, אלה נז"א.

שניים מתוך 24, מתוך צבא של מאות אלפים – אבל אנחנו אומרים לעולם שהצבא שלנו שונה, המוסרי בעולם, וזו טענה שקשה להחזיק כשחיילים בעצמם אומרים את זה במצלמה.

אז למה התגובה שלנו הייתה כל כך גרועה?

אחת הסיבות העיקריות היא כי מה-7 באוקטובר אנחנו חיים בתוך מציאות תקשורתית אחת שהעולם לא שותף לה. כמעט שלוש שנים של תיעוד מהיום הנורא הזה, הלוויות, סרטוני חטופים – וכמעט כלום מעזה שאינו חמאס. מחוץ לישראל האירוע של ה-7 באוקטובר הסתיים אחרי שבוע, ואחריו שנתיים כמעט רצופות של תיעוד מעזה. שני הקהלים הגיבו באופן רציונלי למה שהוצג להם. שניהם פספסו את החצי השני.

זה מסביר חלק גדול מהתגובה לסרט. זה לא מסביר למה אף אחד כאן לא טרח להסביר מה זה CDE.

מה-7/10 אנו חיים במציאות תקשורתית שהעולם לא שותף לה. כמעט שלוש שנות תיעוד מהיום הנורא וכמעט כלום מעזה שאינו חמאס. מחוץ לישראל, אירוע ה-7/10 הסתיים אחרי שבוע, ואחריו שנתיים של תיעוד מעזה

בוונציה מחאו כפיים 25 דקות בלי לדעת מה זה. כאן, אף אחד לא התייחס. הפסקנו לענות לביקורת – אנחנו פשוט מכחישים אותה. מבקרים אותנו? בטח שונאים אותנו. אחד משלנו מבקר? בטח שונא את עצמו.

איליי קואז הוא מנהל מדיניות בכיר בקרן שיתוף פעולה כלכלי (ECF). בעבר שימש כמנהל התקשורת של Israel Policy Forum, וכותב את הניוזלטר The Middle Ground על פוליטיקה ישראלית, יחסי ישראל-ארצות הברית והתפוצות. טוויטר: @elikowaz

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
בכל מלחמה יש נזק אגבי, ובאף מלחמה אף אחד לא ספר באובססיביות את הנפגעים האזרחים בכל יום. זה פשוט לא קיים ולא מציאותי. עד היום לא יודעים כמה אזרחים נהרגו בעירק, באפגניסטן ובמלחמה נגד דעא... המשך קריאה

בכל מלחמה יש נזק אגבי, ובאף מלחמה אף אחד לא ספר באובססיביות את הנפגעים האזרחים בכל יום. זה פשוט לא קיים ולא מציאותי.
עד היום לא יודעים כמה אזרחים נהרגו בעירק, באפגניסטן ובמלחמה נגד דעאש.

לפוסט המלא עוד 624 מילים ו-2 תגובות
כל הזמן // יום רביעי, 16 בספטמבר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.