ישראל אוהבת לספר לעצמה, ובצדק, שהיא מעצמת מים. מדינה שהקימה באזור חצי־מדברי מוביל מים ארצי, ממחזרת שפכים לחקלאות בשיעור מהגבוהים בעולם, והפכה התפלת מי ים לעמוד תווך של הביטחון הלאומי.
משבר ההתפלה של התקופה האחרונה לא בהכרח מוכיח שהתפלה היא טעות. הוא כן מדגים שגם פתרון מוצלח עלול להפוך לנקודת תורפה כשהוא מקבל בלעדיות.
נראה שישראל התמכרה להתפלה היקרה, שדורשת עוד מתקני ענק, עוד בזבוז שטחים פתוחים ועוד אנרגיה מזהמת, ומחמיצה את השלב הבא, של שימוש חוזר במים שכבר נמצאים אצלנו בבית.
נראה שישראל התמכרה להתפלה היקרה, שדורשת עוד מתקני ענק, עוד בזבוז שטחים פתוחים ועוד אנרגיה מזהמת, ומחמיצה את השלב הבא, של שימוש חוזר במים שכבר נמצאים אצלנו בבית
הדיון הזה אינו תיאורטי. לפי הערכות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), עד אמצע המאה צפויה אוכלוסיית ישראל לגדול ביותר מ־50%. במקביל, הצריכה הביתית והציבורית תהפוך לגורם הרבה יותר משמעותי במשק המים.
לקראת זה מתכננת רשות המים הרחבה של מערכי ההתפלה והטיפול בביוב. מדובר בכלים חיוניים, אבל גם יקרים מאוד, עתירי אנרגיה, זוללי קרקע, שמעמיקים את התלות במערכות תשתית פגיעות, כמו שראינו לאחרונה עקב הזיהום בים התיכון. במציאות של שינויי אקלים, עומס על רשתות החשמל וצפיפות גוברת במישור החוף, אסור שהתשובה היחידה תהיה עוד מאותו הדבר.
ובדיוק כאן נכנסים לתמונה "המים האפורים". מדובר על כ-30% מהמים הנצרכים בבית, שהם מי מקלחות, אמבטיות וכיורי רחצה, ואינם מי אסלות מזוהמים או מי מטבח עם מלחים ודטרגנטים.
אחרי טיפול פשוט מבחינה טכנולוגית, הם יכולים לשמש להדחת אסלות ולהשקיית גינות פרטיות וציבוריות. אלה שימושים בהיקף עצום, שאין כל הצדקה לבזבז עליהם מים באיכות שתייה, שהם תוצר של ההתפלה היקרה.
שימוש כזה עשוי לחסוך עד כ־40% מצריכת המים השפירים בבית, ובמקביל להקטין את העומס על מערכות הביוב ומכוני הטיהור. כלומר, אפשר לנצל את המים האלה בהשקעה צנועה, וקרוב למקום שבו נוצרו, ולהפסיק להשקות איי תנועה במי שתייה.
אפשר לחסוך עד כ־40% מצריכת המים השפירים בבית, ובמקביל להקטין עומס על מערכות הביוב ומכוני הטיהור. לנצל את המים האלה בהשקעה צנועה, ולהפסיק להשקות איי תנועה במי שתיה
בישראל, כמו בישראל, חל איסור על שימוש במים האפורים, והנושא תקוע בשל חוסר היכולת לקבל החלטה. משרד הבריאות מזהיר מפני סכנה של מגע אנושי ישיר עם מים שאינם ראויים לשתייה, ואין לזלזל בכך. אבל בשנת 2014 סיימה ועדה בינמשרדית, שהוקמה על-ידי שרת הבריאות דאז יעל גרמן, שנה של דיונים בנושא – ללא הסכמה, ומאז – שקט.
ואולם, כאשר המדינה אוסרת על פתרון זול ופשוט, היא לא מעלימה את התופעה, אלא דוחפת אותה לשוק פיראטי, מאולתר ולא מפוקח. ההערכה היא שכבר בזמן דיוני הוועדה פעלו בארץ מערכות כאלה בכ־10,000 בתים, ללא כל הסדרה ופיקוח. סביר שמאז המספר רק גדל.
אי לכך הבחירה האמיתית איננה בין סיכון לאפס סיכון, שלא קיים בשום תחום תשתיתי: לא בגז, לא בחשמל, לא במעליות ולא בתרופות. הבחירה היא בין סיכון לא מוסדר לבין סיכון מנוהל. המדינה יודעת לנהל סיכונים מורכבים, ודוגמה טובה לכך היא תחום המעליות. בארץ פועלות יותר מ־120 אלף מעליות, אבל מספר התקלות החמורות הוא מזערי. המדינה אינה שולחת פקח ממשלתי לכל מעלית. היא קובעת תקנים, מסמיכה טכנאים, מטילה אחריות על המחזיקים, ומאפשרת לשוק פרטי מפוקח לבצע את העבודה – ובהצלחה גדולה.
זה בדיוק המודל שיכול להכניס את המים האפורים למערכת, לחסוך מיליארדים, ולצמצם את התלות המוחלטת בהתפלת מי ים. המדינה לא צריכה לפתח ולהתקין בעצמה מערכות מים האפורים. היא צריכה לעשות את מה שמדינה מודרנית עושה היטב: לקבוע כללים, לפקח – ולאכוף.
בישראל נאסר שימוש במים האפורים, והנושא תקוע בשל חוסר היכולת לקבל החלטה. כשהמדינה אוסרת על פתרון זול ופשוט, היא לא מעלימה את התופעה, אלא דוחפת אותה לשוק פיראטי מאולתר ולא מפוקח
הכנסת צריכה לחוקק מסגרת ברורה שתגדיר מה מותר והיכן, מי האחראי ומהם תנאי ההפעלה. משרד הבריאות ומכון התקנים יקבעו את רמות הטיהור, דרישות הבטיחות ודרכי הפיקוח. גופי ההכשרה יסמיכו מתקינים, חברות תחזוקה ובודקים בלתי תלויים. המערכות יכללו הפרדה מוחלטת ממי השתייה, צנרת מסומנת, מניעת זרימה חוזרת, השקיה בטפטוף בלבד, ובקרה שוטפת על איכות המים.
העלות השוטפת תוטל, כמו בתחום המעליות, על בעלי הנכסים ועל חברות התפעול, באמצעות אגרות, חוזי שירות ובדיקות תקופתיות. כך אפשר להפוך תחום פרוץ לתחום מקצועי, לפתח אלפי מקומות עבודה טכניים חדשים, ולתת לציבור דרך חוקית ובטוחה לחסוך מים.
השיטה כבר נוסתה בישראל בקנה מידה מוגבל. בגני תקווה פועל פרויקט שבו מופרדים זרמי השפכים, והמים האפורים של כמה מאות דירות מטופלים ומשמשים להשקיה בפארק אקולוגי־נופי. גם בתל אביב מתוכנן מהלך דומה, במתחם שדה דב, עם הפרדה בכ־2,000 דירות ושימוש במים המטופלים להשקיית הגינון הציבורי. אלה אבני דרך למדיניות לאומית – שעדיין לא נכתבה.
יאמרו החקלאים: אם נמחזר מים בבית, יגיעו פחות שפכים למכוני הטיהור, ופחות קולחים לשדות. ניהול חכם של משק המים אינו משחק סכום אפס, וגם כאן צריך פרופורציות. אמנם הצריכה בחקלאות תגדל בעתיד, אבל צריכת המים העירונית תגדל הרבה יותר כשייבנו, עד שנת 2050, כמיליון וחצי יחידות דיור חדשות שנמצאות כעת בתכנון. לכן גם כמות השפכים צפויה לעלות בקצב מהיר, מה שיצריך שדרוג והרחבה של מכוני הטיהור בעלות של מיליארדים.
ישראל לא צריכה לבחור בין התפלה, קולחים ומים האפורים, כי היא צריכה את שלושתם. אבל בעוד ההתפלה והקולחים זכו למדיניות לאומית, תקציבים ותכנון ארוך טווח, המים האפורים נותרו מחוץ לסדר היום. זהו מחדל מדיניות. דווקא מדינה שהפכה מחסור במים ליתרון טכנולוגי, אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממקור מים זמין שנמצא בכל מקלחת, ועליה לפתח אותו ככלי להפחתת העומס על מערכת שהולכת ונהיית יקרה ומורכבת.
דווקא מדינה שהפכה מחסור במים ליתרון טכנולוגי, אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממקור מים זמין שנמצא בכל מקלחת, ולפתח אותו ככלי להפחתת העומס על מערכת שהולכת ונהיית יקרה ומורכבת
הגיע הזמן לעבור מאיסור גורף לאסדרה אחראית. לא משום שמים האפורים הם פתרון קסם, אלא משום שהם פתרון מעשי, זמין ומידתי. משבר ההתפלה צריך להיות קריאת השכמה: להשלים את מערך ההתפלה בביזור, בחיסכון – ובשימוש חוזר קרוב לבית. משק המים הישראלי נבנה על אומץ תכנוני, חדשנות ויכולת לנהל סיכונים. אם ידענו להוביל מים מהכינרת לנגב ולהפוך את הים למי שתייה, נוכל גם ללמוד להשתמש שוב במים של המקלחת – בזהירות, בפיקוח, ובשכל ישר.
נאור ירושלמי הוא חבר מועצת העיר בנס ציונה. בעבר כיהן כמנכ"ל "חיים וסביבה" - ארגון הגג של ארגוני הסביבה, והוא המייסד והמנהל של מיזם "הצווארון הירוק".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו