הסיבה לכך שנשים עדיין אינן מיוצגות בפוליטיקה כפי שהן מיוצגות בחברה אינה רק אפליה, לא רק תרבות גברית ולא רק העובדה שגברים אינם ממהרים לוותר על הכוח. יש סיבה עמוקה יותר, והיא כמעט אינה נאמרת: הפוליטיקה עדיין מתנהלת לפי חוקי משחק שנוצרו בעולם של גברים ומלחמות.
כל עוד מלחמה היא אחד המדדים המרכזיים לכוח, מנהיגות וסמכות, לגברים יש יתרון מובנה. לא מפני שהם טובים יותר, אלא מפני שהמשחק הזה נבנה במשך עשרות אלפי שנים סביב כוח פיזי, לחימה וגבריות. לכן נשים לא צריכות לנסות לנצח את הגברים במשחק הזה. הן צריכות לשנות את המשחק.
זו אינה טענה נגד נשים בצבא. להפך. נשים כבר הוכיחו שהן מסוגלות להיות חיילות, מפקדות, טייסות, חובלות ולוחמות. אבל עצם ההצלחה שלהן להיכנס למערכת הצבאית אינה בהכרח שחרור. לפעמים היא רק אומרת לנשים: אם אתן רוצות כוח, תלמדו לדבר בשפה שלנו.
נשים כבר הוכיחו שהן מסוגלות להיות חיילות, מפקדות, טייסות, חובלות ולוחמות. אבל עצם הצלחתן להיכנס למערכת הצבאית אינה בהכרח שחרור. לעיתים היא רק אומרת לנשים: אם אתן רוצות כוח, תלמדו לדבר בשפה שלנו
השפה הזאת מוכרת היטב. צריך להיות קשוחים. צריך להרתיע. צריך להכריע. צריך להראות מי הבוס. צריך לדעת לנהל מלחמה. מנהיג נבחן לפי תגובתו לאויב, לפי מספר החיילים שהוא מוכן לשלוח לקרב ולפי יכולתו להבטיח ניצחון.
ומה קורה כאשר נשים נכנסות לזירה הזאת? במקום שהמערכת תשנה את עצמה, הן נדרשות להשתנות. הן צריכות להוכיח שהן מסוגלות לעשות את מה שגברים עושים. לפעמים אפילו יותר טוב. וזאת בדיוק המלכודת.
החוקרת האמריקאית סינתיה אנלו, מהקולות החשובים בעולם בחקר הקשר שבין מגדר, מלחמה ומיליטריזם, הראתה שהמלחמה אינה רק אירוע צבאי. היא מייצרת תפיסה שלמה של כוח ושל מנהיגות. היא קובעת מי נתפס כחזק, מי נחשב ראוי להחליט, ואילו תכונות אנחנו מגדירים כסמכותיות. וזה מחזיר אותנו לשאלה הפשוטה ביותר: למה אנחנו עדיין מקבלים את ההגדרה הזאת?
נשים הן מחצית מהאנושות. לא מיעוט. לא קבוצת אינטרס. לא מגזר שצריך "לשלב" אותו. מחצית. ובכל זאת, אנחנו עדיין מנהלים את הוויכוח על ייצוג נשים כאילו צריך להסביר מדוע כדאי לתת לנשים מקום סביב שולחן קבלת ההחלטות.
אבל אולי צריך להפוך את השאלה? לא מדוע צריך לצרף ולעודד יותר נשים לפוליטיקה, אלא מדוע הפוליטיקה אינה מייצגת את החברה שבה היא פועלת? התשובה נמצאת, בין השאר, בכך שאנחנו ממשיכים לתת למלחמה מקום מרכזי כל כך בהגדרת המנהיגות. כל עוד מנהיגות נבחנת בעיקר ביכולת להילחם, להרתיע ולהפעיל כוח, אנחנו משמרים מערכת שבה לגבריות יש יתרון היסטורי עצום.
מה קורה כשנשים נכנסות לזירת המלחמה? במקום שהמערכת תשנה את עצמה, הן נדרשות להשתנות. הן צריכות להוכיח שהן מסוגלות לעשות את מה שגברים עושים. לפעמים טוב יותר. וזאת בדיוק המלכודת
וזה לא רק עניין של צבא. מלחמה מסיחה את הדעת. היא מספקת לפוליטיקה שפה פשוטה, דרמטית וגברית מאוד: אנחנו והם, אויב וחבר, ניצחון ותבוסה, כוח וחולשה. היא דוחקת הצידה את השאלות המורכבות באמת של ניהול חברה.
איך ייראו המשפחות בעוד עשרים שנה? מי יטפל באוכלוסייה המזדקנת? איך נגדל ילדים בעולם של בינה מלאכותית? איך נפתור את משבר הדיור? איך ננהל בריאות, חינוך, רווחה, כלכלה, אקלים וטכנולוגיה? איך נבנה חברה שאנשים ירצו לחיות בה?
אלה השאלות שקובעות את איכות החיים של כולנו. אבל הן אינן מייצרות את אותה דרמה של שדה הקרב.
וכאן יכול להיות שההיסטוריה עומדת בפני שינוי. המלחמה עצמה הולכת ומשתנה. הכוח הפיזי מאבד בהדרגה את מעמדו. סייבר, בינה מלאכותית, מודיעין, טכנולוגיה, מדע, הנדסה ויכולת לעבד ידע הופכים לחלק מרכזי מהעוצמה של מדינות. המלחמה של העתיד תהיה במידה רבה מלחמה של מוח ולא של שריר.
וזה משנה את כללי המשחק. כאשר כוח פיזי הוא המדד המרכזי, לגברים יש יתרון ביולוגי. כאשר ידע, השכלה, יצירתיות, חשיבה ויכולת לפתור בעיות מורכבות הופכים למקור הכוח, היתרון הזה נעלם, אבל כאן נשים צריכות לעשות משהו הרבה יותר אמיץ מאשר להיכנס לעוד יחידת עילית, הן צריכות להפסיק לנסות להיות הגרסה הנשית של הגבר החזק.
מלחמה מסיחה את הדעת. היא מספקת לפוליטיקה שפה פשוטה, דרמטית וגברית מאוד: אנחנו והם, אויב וחבר, ניצחון ותבוסה, כוח וחולשה. היא דוחקת הצידה את השאלות המורכבות באמת של ניהול חברה
הן צריכות להגדיר מחדש מהו כוח. כוח אינו רק היכולת להרוס. כוח הוא היכולת לבנות. כוח אינו רק היכולת לנצח אויב. כוח הוא היכולת למנוע את היווצרותו. כוח אינו רק היכולת לשלוח אנשים למלחמה. כוח הוא היכולת לייצר חברה יציבה, בטוחה ומשגשגת שאינה זקוקה למלחמה כדי להוכיח את עצמה.
זו אינה טענה שנשים "טובות יותר" מגברים. הטענה הזאת מיותרת ואפילו מסוכנת. אין תכונה נשית קסומה שתפתור את בעיות העולם. נשים הן בני אדם, על כל המורכבות והסתירות שבכך. אבל אם נשים הן מחצית מהציבור, אין שום סיבה שהניסיון האנושי של המחצית הזאת ימשיך להיות מיוצג באופן חלקי כל כך במוקדי הכוח.
לכן המאבק הנשי אינו צריך להיות רק מאבק על מספר הכיסאות סביב השולחן. הוא צריך להיות מאבק על צורת השולחן, על השאלות שמונחות עליו ועל הדרך שבה אנחנו מגדירים כוח.
כל עוד הגברים ישמרו על המלחמה כמרכז הפוליטיקה, ההגמוניה הגברית תמשיך להיות חזקה. נשים יכולות להיכנס לצבא, לפקד על גדודים ולהגיע לפסגת מערכת הביטחון, אבל אם הן נדרשות לדבר באותה שפה ולהוכיח את עצמן באותם מדדים, דבר מה בסיסי לא השתנה.
הפריצה האמיתית תתרחש כאשר החברה תפסיק לראות במלחמה את הביטוי העליון של מנהיגות. אולי דווקא הטכנולוגיה, הידע וההשכלה שמחליפים בהדרגה את הכוח הפיזי במלחמה מספקים לנו הזדמנות היסטורית. לא כדי שנשים ינצחו גברים, אלא כדי שהאנושות תוכל סוף סוף לבחור מנהיגים ומנהיגות לפי מה שהם מסוגלים לבנות ולא לפי כמה כוח הם מסוגלים להפעיל.
נשים צריכות להגדיר מחדש מהו כוח. השאלה הגדולה של המאה הזאת אינה מי יודע לנצח במלחמה. השאלה היא מי יודע לנהל את החיים שאחרי המלחמה ושם, אולי לראשונה בהיסטוריה, אין לגברים שום יתרון מובנה
השאלה הגדולה של המאה הזאת אינה מי יודע לנצח במלחמה. השאלה היא מי יודע לנהל את החיים שאחרי המלחמה ושם, אולי לראשונה בהיסטוריה, אין לגברים שום יתרון מובנה.
אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו