הזקנה עדיין במסדרון – ישראל לא מצמצמת את המחסור במיטות האשפוז

נכון ל-2023 פעלו בישראל 1.76 מיטות אשפוז כללי לאלף נפש (לא כולל מיטות פסיכיאטריה) – פחות ממחצית מממוצע ה-OECD, שעמד על 3.18 מיטות לאלף נפש, לפי דוח מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מדצמבר 2025.

זהו לא נתון חד-פעמי: המספר יורד באופן רציף – מ-1.85 מיטות לאלף נפש ב-2015 ל-1.76 ב-2023. המגמה ארוכת הטווח ברורה עוד יותר. לפי ynet, ב-1995 עמד היחס על 2.27 מיטות לאלף נפש, ובין 2010 ל-2022 ירד מספר המיטות בפועל ב-9% במקביל לגידול משמעותי באוכלוסייה. ישראל, במילים אחרות, לא רק מפגרת אחרי ה-OECD – היא מתרחקת ממנו.

למיעוט מיטות האשפוז השלכות שליליות ניכרות: צפיפות רבה במחלקות, סכנה להתפשטות מחלות זיהומיות ועומס על הצוותים המטפלים. מעבר לכך, מאחר שתקני כוח האדם במערכת נקבעים בעיקר לפי מספר המיטות המאושרות, מיעוט המיטות מנציח את עצמו גם בתקינה: כשהבסיס – מספר המיטות המאושרות – אינו עוקב אחרי הצרכים בפועל, גם תקני כוח האדם הנגזרים ממנו נותרים נמוכים מהנדרש, במעגל שקשה לפרוץ.

האם למדינה הייתה תוכנית סדורה להתמודד עם המחסור?

לא, לפחות עד לשנים האחרונות. דוח מבקר המדינה ממאי 2019 מצא שמשרד הבריאות פעל בלי מסגרת תכנונית מינימלית: "לא נקבעו מאפייני מיטות האשפוז הנדרשות, לא נקבעו יעדים ושיעור המיטות לאלף נפש". בהיעדר יעדים כאלה, אשפוז חולים במסדרונות הפך לעניין שבשגרה.

הדוח חשף גם ניהול כאוטי של המיטות הקיימות: במחלקות של התמחויות מסוימות כמו כירורגיה ופנימית פעלו בפועל כ-1,400 מיטות מעבר לקיבולת המאושרת, ואילו במחלקות של התמחויות אחרות הופעלו כ-2,000 מיטות פחות ביחס למה שהרישיון התיר. מרכז רפואי אחד הפעיל 40% יותר מיטות מהמותר לו – כ-400 מיטות עודפות. כלומר, המיטות הקיימות לא חולקו לפי צורך לאומי, אלא לפי אילוצים מוסדיים מקריים.

מעבר לכך, גם מיטות מאושרות נותרות לעיתים סגורות, והסיבה ידועה למי שמכיר את המערכת מקרוב: פתיחת מיטת אשפוז אינה עניין של תקציב הקמה בלבד, אלא מותנית גם באישור תקני כוח אדם מטעם משרד האוצר.

דוגמה מוחשית מתעדת זאת: מתוך 185 מיטות שהמדינה הורתה לבתי החולים הממשלתיים לפתוח כבר ב-2019–2020, רבות טרם נפתחו גם נכון לנובמבר 2020 – לפי "כלכליסט", כי משרד האוצר לא אישר את 80 תקני הרופאים, 449 תקני האחיות ו-363 התקנים הפרא-רפואיים הנדרשים להפעלתן. אותו מחדל המזוהה במחסור הרופאים בישראל – חוסר העדכון של תקני כוח האדם מאז שנות ה-80 – חוזר כאן במלוא עוצמתו: גם כשיש מיטה פיזית וגם תקציב הקמה, בלי אישור תקן כוח אדם לא ניתן להפעיל אותה.

האם יש פערים בין המרכז לפריפריה?

כן, פערים גדולים – לפי דוח מרכז טאוב, נכון ל-2023:

תל אביב וחיפה מובילות עם 2.3 מיטות לאלף נפש, בעוד הצפון נמצא בתחתית עם 1.4 בלבד – פער של כ-39%. חשוב לציין: גם המחוזות המובילים נמוכים משמעותית מממוצע ה-OECD של 3.18.

מה ההשלכות של הצפיפות בבתי החולים?

מעבר לאי-הנוחות הקשה, הצפיפות במחלקות האשפוז גורמת לסיכונים קליניים. לפי דוח של היחידה הארצית למניעת זיהומים, שיעור החיידקים העמידים הנרכשים בבתי החולים עלה ב-2023 ביחס לשנים קודמות, והפער בין בתי החולים חד: נמצאו 207.6 מקרים לכל 100,000 ימי אשפוז בבית החולים לניאדו, לעומת 91.3 בלבד בסורוקה.

פרופ' אבישי אליס, יו"ר איגוד הרפואה הפנימית, קישר זאת במפורש למחסור במיטות: "איך אפשר לצפות מצוותים רפואיים, בעומסים אדירים, להצליח לשמור ב-100% על כללי היגיינה?"

הצפיפות גם גורמת לקיצור אשפוזים מעבר לזמן המומלץ לחולה. "ישראל היום" סיכם דוח של משרד הבריאות משנת 2024 שלפיו תפוסת המחלקות הפנימיות עמדה ב-2022 על כ-96% בממוצע – ירידה קלה מהטווח של 97–101% שאפיין את השנים 2010–2019 – וכ-20% מהמאושפזים חזרו לאשפוז תוך 30 יום.

תופעה זו, המכונה "הדלת המסתובבת", מיוחסת ישירות לשחרורים מוקדמים מדי בשל הצפיפות והמחסור בכוח אדם. כשאין מספיק מיטות ואנשי צוות, נוצר לחץ לשחרר הביתה מהר מדי, לפני שמצבו של החולה התייצב.

מיהי קבוצת החולים הנפגעת באופן הקשה ביותר?

קבוצת החולים הסובלת ממחסור חריף במיוחד היא החולים הגריאטריים ובעיקר הסיעודיים. לפי ynet, לעומת ממוצע ה-OECD של 41 מיטות גריאטריות לאלף איש מבוגר, בישראל יש רק 16.9 – פחות ממחצית.

הפער הזה לא רק שלא נסגר, הוא הולך ומעמיק: דוח מבקר המדינה מיוני 2026 מצא שבין 2020 ל-2023 מספר מיטות האשפוז הגריאטרי ירד ב-16% נוספים, במקביל למחסור הרופאים גריאטריים – רק 0.86 רופאים לאלף בני 65–75.

הדוח קובע כי "לא גובשה תוכנית התמודדות רב-שנתית עם מענה מערכתי לאתגרי ההזדקנות" – ומבין חמישה כיוונים אסטרטגיים שממשלת ישראל עצמה אימצה בהחלטת ממשלה משנת 2021, אף אחד לא יושם במלואו. המועצה הציבורית לענייני גמלאים, הגוף שאמור לפקח על כך, לא התכנסה כלל מאז 2021.

איך המערכת מתמודדת בינתיים, ומה זה אומר?

בדצמבר 2023 פרסם משרד הבריאות תוכנית להוספת יותר מ-2,000 מיטות עד 2028: 1,790 מיטות כלליות, 300 מיטות שיקום ו-245 מיטות בריאות הנפש, עם דגש מוצהר על צמצום פערי מרכז-פריפריה. התוכנית התממשה רק באופן חלקי, ולמרות תוספת מיטות עמד בסוף 2024 עדיין שיעור המיטות לאוכלוסייה על 1.768 לאלף תושבים.

בלי תוספת מיטות מספקת, המערכת מצאה מענה עוקף: אשפוזי בית. מספר אירועי האשפוז בבית זינק מ-136 בלבד ב-2018 לכ-38,000 ב-2024 – עלייה של כמעט פי 280, לפי וואלה.

מדובר במשך אשפוז ממוצע של כ-4.4 ימים לאירוע, כך שבכל רגע נתון היו ב-2024 כ-445 מטופלים מאושפזים בבית בו-זמנית בממוצע (סך של כ-162 אלף ימי אשפוז לשנה), ובשיא החורף כ-600 בו-זמנית – שקול לכ-17 מחלקות פנימיות שלמות.

משרד הבריאות עצמו מציין כסיבה מרכזית לזינוק את ההיצע הנמוך של מיטות אשפוז. תפוסת המחלקות הפנימיות ירדה מכמעט 100% ב-2019 ל-87% ב-2024, חלקית הודות לאשפוזי הבית.

מחקר אזורי שבדק את מערך אשפוזי הבית של כללית בבאר שבע ואשקלון מצא בקרב המטופלים שעברו למסלול זה ירידה משמעותית במספר ימי האשפוז לחולה (מ-2.84 ל-1.7 ימים בממוצע לחודש). אבל מדובר במדגם אזורי מצומצם, ועדיין אין נתונים ארציים על ירידה בתפוסת המיטות, בזמני ההמתנה במיון ובאשפוזים חוזרים בעקבות המעבר לאשפוזי בית.

יש לזכור כי אשפוז בית מתאים רק לחלק מהחולים, ומצריך מיון רפואי נכון, זמינות צוותים, בדיקות, תרופות, ניטור ואפשרות להעברה מהירה לבית החולים במקרה של הידרדרות. כלומר, אשפוזי בית הם מענה חלקי בלבד – ולא פתרון למחסור המבני במיטות אשפוז.

שאלות שעולות מן הנתונים

כמה מיטות אשפוז יש בישראל ביחס לממוצע ה-OECD?
1.76 מיטות אשפוז כללי לאלף נפש בישראל (2023) מול 3.18 בממוצע ה-OECD – פחות ממחצית, לפי דוח מרכז טאוב.

מדוע גם מיטות מאושרות לא תמיד נפתחות בפועל?
כי פתיחת מיטה מותנית באישור תקני כוח אדם ממשרד האוצר, לא רק בתקציב הקמה. ב-2019–2020 לא נפתחו מיטות שהמדינה עצמה הורתה לפתוח, כי משרד האוצר לא אישר את תקני הרופאים, האחיות והצוותים הפרא-רפואיים הנדרשים.

מה ההבדל במיטות לנפש בין מרכז לפריפריה?
תל אביב וחיפה מובילות עם 2.3 מיטות לאלף נפש, לעומת 1.4 בלבד בצפון – פער של כ-39%, לפי דוח מרכז טאוב לשנת 2023.

איזו אוכלוסייה נפגעת באופן הקשה ביותר מהמחסור במיטות?
קשישים: מול ממוצע OECD של 41 מיטות גריאטריות לאלף מבוגרים, בישראל יש רק 16.9, ונתון זה ירד ב-16% נוספים בין 2020 ל-2023, לפי דוח מבקר המדינה מיוני 2026.

האם הממשלה יישמה תוכנית לטיפול בהזדקנות האוכלוסייה?
לא באופן מלא. מתוך חמישה כיוונים אסטרטגיים שאומצו בהחלטת ממשלה ב-2021, אף אחד לא יושם במלואו, לפי דוח מבקר המדינה, והמועצה הציבורית לענייני גמלאים לא התכנסה מאז אותה שנה.

האם הממשלה פועלת להוספת מיטות?
כן, באופן חלקי שאינו מדביק את גידול האוכלוסייה. תוכנית מדצמבר 2023 להוספת יותר מ-2,000 מיטות עד 2028 יושמה חלקית, אבל היחס לא השתנה.

איך המערכת מתמודדת עם המחסור בפועל, כשאין מספיק מיטות?
באמצעות זינוק של פי 280 באשפוזי בית – מ-136 מטופלים ב-2018 לכ-38,000 ב-2024 – מענה שמפחית עומס ועלות, אבל אינו מתאים לכולם ודורש צוותים רפואיים ייעודיים.

יעל אמתי היא רופאה נוירולוגית וחוקרת המוח, פרופ' אמריטה של אוניברסיטת בן גוריון ומתעניינת בגיאו-פוליטיקה. אם לשניים וסבתה לשישה.