הסרט "נז"א", שבודדים מהמגיבים אליו בכלל ראו, נוגע כמעט בכל העצבים החשופים של החברה הישראלית: ההרג העצום שחולל צה"ל בעזה; שאלת אחריותם של חיילי צה"ל, ובאופן רחב יותר של החברה הישראלית, למצבה של עזה. וכל זאת לאחר כמעט שלוש שנות מלחמה, טראומה ואימה, ורגע לפני בחירות שהן, שוב, הגורליות ביותר אי פעם.
לכן התגובה הישראלית לסרט אינה מפתיעה. ובכל זאת, קשה שלא להתפעל מהאופן שבו הצליחה הפרשה להציג את בכירי המערכת הפוליטית והצבאית בשיא עליבותם.
התגובות נעו מדרישות לשלילת אזרחותם של היוצרים ועד לדיון מיוחד שכינס הרמטכ"ל. גם המועמד האלטרנטיבי לראשות הממשלה טרח לגנות את הסרט – שקשה להאמין שכבר הספיק לראות – ולכנות את המלחמה שניהלה הממשלה שאותה הוא מבקש להחליף "מלחמה צודקת וקשה מאין כמותה". בודדים יצאו להגנת היוצרים, יובל אברהם ורחל שור, וגם מרביתם הסתפקו בטענה הצנועה שיש להם זכות להביע את דעתם.
התגובה הישראלית לסרט לא מפתיעה. ובכל זאת, הפרשה הצליחה להציג את בכירי המערכת הפוליטית והצבאית בשיא עליבותם. התגובות נעו מדרישות לשלילת אזרחותם של היוצרים ועד לדיון מיוחד שכינס הרמטכ"ל
טורים רבים כבר נכתבו בגנות הסרט, גם בעיתון זה. הוזכרו עמדותיהם הביקורתיות של היוצרים, בעיקר של אברהם; האנונימיות של המרואיינים; החד־צדדיות; היעדרו של ה-7 באוקטובר; ואפילו עיתוי יציאת הסרט, סמוך לבחירות. כל אלה מספקים נושאים נוחים לוויכוח. הם גם מחמיצים את העיקר. הבעיה של מתנגדי הסרט אינה המתודולוגיה שלו, עמדות יוצריו או מועד הפצתו. הבעיה היא התוכן שקשה כל כך להביט בו.
במובן הזה, "נז"א" מזכיר יצירה ישראלית אחרת מתקופה אחרת לגמרי: "שיח לוחמים", שראתה אור לאחר מלחמת ששת הימים. גם שם דיברו חיילים ישראלים על מלחמה, על מה שראו, על מה שעשו ועל תחושותיהם. אלא שאז, דווקא לאחר הניצחון הגדול והמשכר, החברה הישראלית עדיין הייתה מסוגלת לייצר בתוכה מסמך של ביקורת עצמית נוקבת. חלק מעורכי הספר ומשתתפיו, ובהם עמוס עוז ומוקי צור, המשיכו לאחר מכן להיות דמויות מרכזיות ומכובדות בתרבות הישראלית. היום זה כבר בלתי אפשרי.
בישראל מתקיימים כבר שנים חמישים גוונים של הכחשה: הכחשת הכיבוש, הכחשת היחס המחפיר לפלסטינים, גם לאלה מהם שהם אזרחי ישראל, והכחשת המחיר האנושי של הפעלת כוח ישראלי. ה-7 באוקטובר העמיק את ההכחשה הזאת. הטראומה הייתה עצומה: בשל ממדי הטבח, בשל העובדה שכישלון המדינה עדיין לא נחקר באופן הראוי, ובשל ההיבריס הישראלי שספג מכה קשה כל כך.
התשובה שהציעה הממשלה הייתה מלחמה ועוד מלחמה. אף שההבטחות שניתנו ביציאה למערכות האלה לא הוגשמו במלואן, ואף שחמאס עדיין קיים, חזבאללה עדיין קיים ואיראן עדיין קיימת, גם ראשי האופוזיציה כמעט שלא החמיצו הזדמנות לתמוך ביציאה מחודשת למערכה. כך היה אפילו בסיבוב האחרון, המיותר והכושל, באיראן.
במקביל הלכו ממדי ההרג וגדלו. עשרות אלפי בני אדם נהרגו בעזה מידי כוחות ישראליים. אליהם נוספו הרוגים בלבנון, בגדה המערבית, באיראן ובזירות אחרות. גם המספרים שאנו מכירים אינם בהכרח סופיים, בין היתר בשל אלפי הנעדרים בעזה. מאחורי הוויכוחים על הגדרות, מקורות ודרכי ספירה עומדת עובדה שקשה יותר ויותר להסתיר: ישראל הרגה מספר עצום של בני אדם בתוך פחות משלוש שנים.
תשובת הממשלה לטראומה העצומה הייתה מלחמה ועוד מלחמה. מאחורי הוויכוחים על הגדרות, מקורות ודרכי ספירה עומדת עובדה שקשה להסתיר: ישראל הרגה מספר עצום של בני אדם בפחות משלוש שנים
האם מדובר בהריגה מכוונת או ב"נזק אגבי"? האם אושר מבצע שבו היה צפוי מותם של חמש מאות בני אדם, או רק עשרות? מה היה היחס שהותר בין חשיבות המטרה לבין מספר האזרחים שעלולים להיהרג? אלה שאלות חשובות מאוד, ובחלק מהמקרים גם שאלות משפטיות. אבל הן אינן יכולות להחליף את ההתבוננות בתוצאה המצטברת.
אחרי מספר כזה של הרוגים, השאלה כבר אינה יכולה להיות רק מה הייתה הכוונה בכל אירוע נקודתי. השאלה הזו היא גם המפתח לאשמה, הנובעת מתוך האחריות המשותפת שלנו. של כולנו.
כמובן, לא כולנו אשמים באותה מידה. האחריות של מי שקיבל החלטה אינה זהה לזו של מי שביצע אותה, ודאי לא לזו של מי שהתנגד לה; האחריות של מי שנתן פקודה אינה זו של מי שהפגין נגדה. אבל חברות נדרשות להתמודד גם עם מה שנעשה בשמן, באמצעות מוסדותיהן ובידי האנשים שהן שלחו להילחם. במובן הזה, אי אפשר להוציא את עצמנו מהסיפור.
אי אפשר לומר, כפי שעדיין יותר מדי ישראלים אומרים כי "אין חפים מפשע בעזה" שבה חופש הבחירה מצומצם, וצומצם עוד יותר, אך במקביל להשליך את כלל האשמה למלחמה על ראש ממשלה כושל אחד. הוא נבחר, ואנחנו, יותר מדי מאיתנו, תמכנו במעשיו.
זו האחריות של הרמטכ"ל והפוליטיקאים, של החיילים ואנשי המילואים, של מי שתמך במלחמה ושל מי שהתנגד לה. גם המרואיינים בסרטם של אברהם ושור הם חלק מהחברה הזאת. גם אני. גם גדולי המתנגדים למלחמה. גם אברהם ושור עצמם.
האם זו הריגה מכוונת או "נזק אגבי"? האם אושר מבצע שסיכן 500 אזרחים או רק עשרות? מה היחס שהותר בין חשיבות המטרה למספר קורבנותיה? אלה שאלות חשובות, אך הן לא יכולות להחליף מבט בתוצאה המצטברת
"נז"א" מפנה אלינו מראה שאנחנו מסרבים להביט בה. במראה הזאת נמצאת גם הרצחנות שהתפתחה בתוך החברה הישראלית: באמירות שאין חפים מפשע בעזה; בקריאות שלפיהן אוכלוסייה שלמה ראויה למוות; באדישות למספרי ההרוגים; בעיקום האף מול הפגנות נגד המלחמה; בתמיכה החוזרת בעוד מערכה, בעוד תקיפה, בעוד "הכרעה".
הסרט אינו יוצר את הדברים האלה. הוא מתעד אנשים שחיו בתוך המערכת שאפשרה אותם ומבקשים לדבר על מה שראו ועל חלקם בה.
והתגובה אליהם מלמדת עד כמה החברה הישראלית מתקשה כיום בהתבוננות עצמית. קו אחד מחבר בין הדרישות המופרכות של מיקי זוהר לשלול את אזרחותם של אברהם ושור, ל"צוות המיוחד" שהקים הרמטכ"ל, ולטענות של מתנגדי הממשלה כי הסרט הוא תעמולה, חד־צדדי או פסול משום שהמרואיינים בו אנונימיים. העמדות שונות מאוד זו מזו, כמובן, אבל כולן מסיטות את המבט מן השאלה שהסרט מציב: מה נעשה בעזה, ומה חלקה של החברה הישראלית במה שנעשה?
גם הדרישה המעייפת להזכיר בכל דיון כזה את זוועות ה-7 באוקטובר אינה משכנעת. אין כמעט אדם בישראל ובעולם שאינו יודע מה קרה באותו יום. אין חובה שכל סרט העוסק במלחמה יתחיל ב-7 באוקטובר ויספר מחדש את כל ההיסטוריה. העובדה שהוא אינו עוסק בכל ההקשר אינה הופכת אותו להכחשה של חלקים אחרים ממנו.
"נז"א" מפנה אלינו מראה שאנו מסרבים להביט בה. נמצאת בה גם הרצחנות שהתפתחה בתוך החברה הישראלית. הסרט אינו יוצר אותה. הוא מתעד אנשים שחיו בתוך המערכת ומבקשים לדבר על מה שראו ועל חלקם בה
הטענה נגד האנונימיות תמוהה אפילו יותר, העיתונות מצטטת מדי יום "גורם מדיני בכיר". ולמעשה, בתחום מחמיר עוד יותר, במחקר אקדמי איכותני, שבו אני עוסק, ראיונות אנונימיים הם בסיס למחקרים רבים, ולעיתים האנונימיות היא תנאי הכרחי להגנה על המרואיינים.
התגובה ל"נז"א" מוכיחה היטב מדוע האנונימיות היא תנאי להגנתם. כאשר בעקבות סרט שבו חיילים מספרים על חוויותיהם נשמעות קריאות לזהות אותם, לחקור אותם ולנקוט נגדם צעדים, כולל ניסיונות זיהוי על ידי יחידת 8200 – קשה לחשוב על הצדקה טובה יותר להחלטה להגן על זהותם.
מותר לאנשים לחוש אשמה. מותר להם לספר מה ראו. ומותר ליוצרי סרט להגן על אנשים שהסכימו לדבר איתם מפני חברה שהסובלנות שלה לעדות ביקורתית הולכת ומצטמצמת.
כמו כן, נטען נגדם גם כי הם עשו זאת "שם" בוונציה, ולא כאן. אבל האמת היא שהעדויות המרכיבות את הסרט כבר פורסמו, כמעט כולן, בפרויקטים שונים באתר "שיחה מקומית" למשל, וזכו להתעלמות מהדהדת. זה מצער, אבל נכון, כי האופן היחיד שבו ישראלים מוכנים להקשיב לטענות כאלו היא רק אם הן קודם מופיעות "שם". כמעט מחזקים את התפיסה כי התיקון לישראל בלתי אפשרי ללא התערבות חיצונית.
ובעצם, הטיעון המדהים והמגוחך ביותר שמושמע נגד הסרט ויוצריו הוא כי המערכות הישראליות לא זכו לצפות בו. זה טיעון שנשמע שוב ושוב. ומעלה את השאלה אם מי שמעלים אותו מקשיבים לעצמם. האם המדינה שהנהגתה עדיין משוכנעת שתוכל לתקוף ולהפיל את המשטר האיראני לא מסוגלת לצפות בסרט שהוצג בפומבי? אבל מעבר להצגת ישראל כחסרת אונים, הטיעון הזה הוא סמל מדהים של הציבור הישראלי הטומן ראשו בחול, והודאת הממסד הישראלי בכך שפעל ללא היכרות עם הסרט, משקפת בחירה בהכחשה.
הבעיה, אם כן, אינה המתודולוגיה שבה נוצר "נז"א". היא אינה האנונימיות, החד־צדדיות או עמדותיהם הפוליטיות של יוצריו. הבעיה היא מה שהפכה ישראל להיות – בתהליך ארוך של כמעט שישים שנות כיבוש, ובמהירות מסחררת מאז ה-7 באוקטובר.
נעים לקוות למהפך בבחירות. נעים לדמיין שאילו שגרת הבוקר של נתניהו הייתה אחרת, גם המציאות הייתה אחרת. נעים לקוות שאולי גדי איזנקוט עשוי מחומר אחר. שינוי פוליטי יכול להיות משמעותי מאוד. אבל הוא לא ימחק את מה שכבר נעשה. את ההחלטות קיבלו בראש ובראשונה מנהיגים ומפקדים, אך המלחמה התנהלה בשם חברה שלמה, בתמיכה רחבה שלה ובאמצעות מוסדותיה.
אין לדעת מה עתידה של ישראל כמדינה וכחברה. יש לקוות שהיא תשוב להיות דמוקרטיה ליברלית, שבה שוויון לכל אזרחיה ומדינה פלסטינית לצידה. אולי זה יקרה. הלוואי.
הבעיה אינה המתודולוגיה שבה נוצר "נז"א". לא האנונימיות, החד־צדדיות או עמדותיהם הפוליטיות של יוצריו. הבעיה היא מה שהפכה ישראל להיות – בתהליך ארוך של כמעט 60 שנות כיבוש, ובאופן מואץ מאז ה-7 באוקטובר
ואם יקרה, אולי יום אחד ייזכר "נז"א" כפי שנזכר היום "שיח לוחמים": כרגע שבו, בתוך מלחמה, היו ישראלים שהעזו לדבר על מה שראו ועל מה שעשו; וכמסמך שעזר לחברה הישראלית להתחיל להתמודד עם אשמתה, עם צבאיותה ועם מה שעשינו בעזה וממשיך להיעשות.
עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו