קשת אחים על יום הכיפורים, על החלטות ועל תחושת אשמה

בס"ד

כשהייתי נערה קראתי את "פתאום באמצע החיים" של דבורה עומר, המספר על הטייס זוריק לב שנהרג בהתרסקות מטוסו במלחמת יום כיפור. אקראיות מותו הציתה בי מחשבה על המושג "הפסקת אש".

לא יכולתי לעכל את הרעיון שעד לאותה שעה שנקבעת במשא ומתן, מקרית לגמרי, מותר להרוג, ומאותו הרגע אסור, ועד כמה איומה הסטטיסטיקה שתפגע באדם דקות ספורות לפני הפסקת האש.

אקראיות היא רכיב רלוונטי בכל דבר, אם שולפים מהמשוואה את האלמנט האמוני, שטוען שאין בעולם מקרה כי את הכול השם רקם (מקרה בסיכול אותיות).

אקראיות מותו של זוריק לב בהתרסקות מטוסו במלחמת יום כיפור הציתה בי מחשבה על המושג "הפסקת אש". התקשיתי לעכל את הרעיון שעד לאותה שעה מקרית הנקבעת במשא ומתן מותר להרוג, ומאותו הרגע אסור

משה בפרשת האזינו מסיים את פרידתו מהעם ונושא באוזניו שירה:

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).

דרכי השם מתוות משפט צדק. הכל ישר ומתוכנן. ולצד זה אנחנו שרים בפיוט ונתנה תוקף:

"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן"

אמנם הכול נחתם ונקבע אבל תפילה, תשובה וצדקה יכולים לשנות את רוע הגזרה.

"כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו" (מסכת שבת – דף נד, ע"ב, וערכין – דף טז, ע"ב).

כדי לשנות את רוע הגזירה, מגדיר התלמוד מעגלים של אחריות. ראית עוול מתרחש במשפחתך הקרובה ולא מחית, אתה אחראי להשלכות. ומכאן הערבות ההדדית לאנשי עירך ולעולם.

התלמוד מניח שלכולנו יכולות השפעה רחבות מאוד. אדם שיש לו כוח ויכולת למנוע מעשה רע או להרים קול מחאה בהתרחש עוול, אך בחר לשתוק ולעמוד מנגד – נושא באחריות מוסרית ורוחנית לחטאי אותם אנשים.

אבל עד כמה נמצא הדבר בשליטתנו ועד כמה מחוצה לה?

התלמוד מניח שלכולנו יכולות השפעה רחבות מאוד. אדם שיש לו כוח ויכולת למנוע מעשה רע או להרים קול מחאה בהתרחש עוול, אך בחר לשתוק ולעמוד מנגד – נושא באחריות מוסרית ורוחנית לחטאי אותם אנשים

צביה לובטקין הייתה ממנהיגות מרד גטו ורשה לצד מרדכי אנילביץ ויצחק (אנטק) צוקרמן שלימים היה בעלה. מי שמצעירותה חשה אחריות כלפי הסובבים אותה, מצאה עצמה ניצבת מול החלטה מכריעה. הסיפור של צביה לובטקין הוא הסיפור שלי ליום הכיפורים. 

קשת אחים: צביה לובטקין

אז בינואר, אחרי "המרד הקטן", כמו שקראו לו, אמרה לאנטק שהתחילו מאוחר מדי. מה מאוחר מדי? לא הבין. כי הם התמקמו בבניין בגטו מייד כשהחלה האקציה ומשם ירו והשליכו רימונים על הגרמנים. וגם נורות מלאות בחומצה גופרתית, שהצליחו להשיג עבורם מחלקת החימוש והכימיה של המחתרת, הטילו בגרמנים. רבים נפגעו.

מה מאוחר מדי? שאל, וחשב שאולי התכוונה לשלושים הלוחמים האחרים שהתערבבו בין כמעט אלף יהודים שקובצו למשלוח, וכשהתקרבו הגרמנים, שלפו הלוחמים ברגע אחד אקדחים והתחילו לירות בהם.

הגרמנים הביאו תגבורת וההתקפה הביאה למות כל הלוחמים חוץ ממרדכי אנילביץ, אלניוק, מלאך קטן כמו שכינו אותו, שהצליח לברוח. אנטק חשב שהתכוונה שהלוחמים התחילו לירות מאוחר מדי, אבל היא התכוונה שהכול התחיל מאוחר מדי. הכול, כל ההתארגנות שלהם. התחלנו מאוחר מדי. הבנו מאוחר מדי. התחברנו מאוחר מדי. אמרה לו. הכול מאוחר מדי.

אמנם אצלם בחלוץ רצו בלחימה חודשים ארוכים, וגם בשומר הצעיר אליו השתייך אנילביץ הקימו תאים בכל פולין, אבל עד שהתחברו כולם, השומר הצעיר וגורדוניה, הבונד וחברי עקיבא, עד שהכול התחברו, כבר התחילו האקציות, ורק אז, בסוף יולי 1942, הקימו את האי"ל, הארגון היהודי הלוחם, ואנילביץ מונה לפקד עליו.

"אילו היינו מגיעים מייד עם כניסת הגרמנים לפולניה לכלל אותה הכרה שהגענו אליה אחר כך… כי אז אולי דמות העניינים הייתה אחרת".

כך כתבה ביומן שלה. אבל בתוכה ידעה, שגם אז, אולי לא היו פני הדברים שונים, כי האדם תמיד אוסף שבבים של תקווה גם כשנחטבים כל יסודות קיומו וגם הם לא היו שונים בזה מאחרים.

 בתוכה ידעה, שגם אילו היו מכירים במצב מייד עם כניסת הגרמנים לפולין, גם אז אולי לא היו פני הדברים שונים, כי האדם תמיד אוסף שבבים של תקווה גם כשנחטבים כל יסודות קיומו, וגם הם לא היו שונים בזה מאחרים

כל אותן מחשבות רצו בה כשעמדה עכשיו בבוקרו הקריר של תחילת האביב מול המפקדה, הבונקר המרכזי שלהם ברחוב מילא 18 שהיה הרוס כולו. אט אט עיכלה שכנראה איש מחבריה שהיה בתוכו לא נותר בחיים. גם היא הייתה מתה איתם אתמול, אלמלא הייתה יוצאת כמה שעות לפני מתקפת הפתע הגרמנית.

מאז שהתחילו להילחם לפני ארבעה שבועות כמעט, בערב פסח, הייתה נוהגת לחמוק בחשאי דרך הרחובות ולעבור בעמדות השונות, לחזק את הלוחמים ולקשר ביניהם. אתמול, אחרי שהלהבות שהבעירו הגרמנים פשו בכל הגטו, החליטו במפקדה לנסות לחלץ את הלוחמים ואת תושבי הגטו דרך תעלות הביוב.

אנטק כבר היה בצד הארי והיא נשלחה ללוות קבוצת לוחמים לבונקר בפרנצ'יסקנסקה 22 שממנו הייתה יציאה לביוב. "הם יהיו כוח החלוץ לצד הארי" אמר לה אנילביץ. כשהביאה אותם לבונקר 22 תכננה לחזור למילא אבל שכנעו אותה להישאר ועכשיו עמדה על שפת הבונקר והבינה שגם אנילביץ, גם הוא בין המתים.

טיפין טיפין התקבצו סביבה כמעט 60 לוחמים ששרדו בעמדות אחרות. על פניהם ראתה נחישות אבל גם עייפות גדולה. איש לא חזה שיצליחו להחזיק מעמד זמן רב כל כך מול הגרמנים. החליטה לחזור ל-22 ובעודה מובילה אותם, כבר גמלה בלבה ההחלטה שתיקח על עצמה את הנהגת הלוחמים במקום אנילביץ ותמשיך בתוכנית החילוץ.

עמדה מול המפקדה, הבונקר המרכזי שלהם ברחוב מילא 18 שהיה הרוס כולו, ואט אט עיכלה שכנראה איש מחבריה שהיה בתוכו לא נותר בחיים. גם היא הייתה מתה איתם אתמול, לולא יצאה כמה שעות קודם

אבל איך? רשת התעלות הייתה מפותלת ומתעתעת, אינסוף פתחים ומחילות שאיש מהם לא הכיר. כשהגיעו סוף סוף לבונקר, קיבלו אותה הלוחמים בשמחה – הגיעה הצלה ממקור מפתיע. קאז'יק. חזר מהצד הארי. "פחדתי שאני האחרון בגטו" אמר לה בחיוך כשהתיישבו לדבר.

הוא היה מהלוחמים הצעירים והנועזים ולמד מפועלי הביוב הפולנים באיומי אקדח איך לנוע במחילות. "אני אוביל אותנו החוצה", אמר לה. גם מסר לה דרישת שלום מאנטק שעבר לצד הארי ונשימה עמוקה התרחבה בה.

כשיצא קאז'יק לדאוג למשאיות שימתינו להם בצד הארי, הטמינו הם במעילים את כלי הנשק שעוד נותרו תקינים וחיכו לו. אחרי כמה שעות שינה שהטילה עליהם, חזר והם יצאו לדרך.

האוויר במחילות היה דחוס, הגז שהגרמנים שחררו פנימה הפך את קירות המנהרות דביקים וחלקלקים. הצמידו לאפם מטפחת כדי לנשום. קאז'יק הכין סימונים בתעלות ושעות הלכו בעקבותיו, נעצרים מכל רשרוש, קופאים למשמע כל צליל.

סכנה כבירה המתינה גם בקצה הארי אבל התרוממות הרוח מהיציאה מהגטו גברה עליה. כשהתקרבו לפתח התעלה המתינו לסימן מקאז'יק. "המשאיות מחכות", הודיע להם. ומייד התחילו הלוחמים נחלצים במהירות מהתעלה ומטפסים למשאית שעמדה מעל פתח הביוב.

האוויר במחילות הביוב היה דחוס, הגז שהגרמנים שחררו פנימה הפך את קירותיהן דביקים וחלקלקים. הצמידו לאפם מטפחת כדי לנשום. קאז'יק הכין סימונים בתעלות ושעות הלכו בעקבותיו, קופאים מכל רשרוש

העומס בפתח היה גדול ו-20 התנדבו להמתין בתעלה אחרת. צביה הודתה להם מאוד. פתאום סימנו לקאז'יק שותפיו שהגרמנים קרבים, והוא מייד הורה למשאית לעזוב.

"רגע", קראה אליו, "הם מחכים לנו בתעלה השנייה!" אבל קאז'יק לא שמע אותה, הלם בדופן המשאית, והיא, באבחה של רגע, שלפה את האקדח שלה וכיוונה אליו: "אם תיסע אני יורה בך".

קאז'יק נדהם. אנחנו נמות כולנו – אמרו עיניו. אבל צביה התעקשה. היא המפקדת. איך היא יכולה להניח לכל אלו ששרדו להינטש בתעלות?

בואי! קרא לה.

נשארה לעמוד.

קאז'יק קרב אליה. "את יכולה לירות בי", אמר, "אבל אנחנו נוסעים". ובבת אחת משך אותה למשאית שמייד התרחקה משם.

בין חרכי הברזנט ראתה את פתחי התעלות, שם המתינו לה הלוחמים שנותרו סגורים. לא יכלה לנשום. השעינה ראשה אחורה וכל האוויר התרפה ממנה. נותרה מונחת כך על הספסל עד שהגיעו ליעד.

כל חייה התייסרה צביה לובטקין על אלו שנשארו. קאז'יק חזר לשם שוב שעות אחרי, אבל הייתה הלשנה וכולם נהרגו. במשפט אייכמן עלתה לובטקין להעיד על אירועי המלחמה ועדותה, כמו גם עדות אנטק בעלה, סייעה להרשעת הפושע הנאצי. הייתה זו כפרתה לזכרם של המתים

20 התנדבו להמתין בתעלה אחרת. פתאום סימנו לקאז'יק שהגרמנים קרבים, והוא הורה למשאית לעזוב. "רגע", קראה, "הם מחכים לנו בתעלה השנייה", איך תוכל לנטוש את הלוחמים שהמתינו סגורים בתעלות? 

עדותה נמצאת זמינה להאזנה בארכיון המדינה.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)