יש סרטים שמספרים סיפור, יש סרטים שהסערה הציבורית סביבם הופכת בעצמה לסיפור, ויש סרטים שהם גם וגם. סרטם התיעודי של יובל אברהם ורחל שור, "נז"א – נזק אגבי", שזכה בפרס בפסטיבל ונציה, הוא מן הסוג האחרון.
הסרט, המבוסס על עדויות אנונימיות של 24 חיילים וקציני מודיעין ששירתו בעזה, אינו עוסק רק בתוצאות ההפצצות, אלא במנגנון שקדם להן: באיסוף המידע, בבחירת המטרות, בהערכת מספר האזרחים שעשויים להיפגע ובשאלה מה נחשב ל"נזק אגבי" מוצדק. אולם נדמה כי הסערה הציבורית שהתעוררה סביב הסרט מחמיצה את השאלה העמוקה שהוא מציב בפני החברה הישראלית.
מובן שאפשר להתווכח על מידת אמינותה של עדות כזו או אחרת, לבחון אם זיכרון מסוים תואם את העובדות ואם יש מקרים שיכולים להעמיד עילה לתביעה משפטית. אבל יש עובדה אחת שאינה נתונה במחלוקת, והיא חקוקה דווקא בשם הסרט: מה אפשר ללמוד על מידת מוסריותה של חברה העוטפת פגיעה בחפים מפשע במינוח מקצועי-ניטרלי של "נזק אגבי"?
אפשר להתווכח על אמינות עדות כזו או אחרת, אבל עובדה אחת שאינה במחלוקת חקוקה בשם הסרט: מה אפשר ללמוד על מוסריות חברה העוטפת פגיעה בחפים מפשע במינוח מקצועי-ניטרלי של "נזק אגבי"?
בעולם המינוחים הזה, בית הופך ל"מבנה", משפחה הופכת ל"מספר", וילד הרוג הופך לאזרח שהזדמן במקרה בסמוך למטרה. המוות עצמו הופך לנתון בתוך מערכת של שיקולים מקצועיים. כך נוצרת האפשרות הפסיכולוגית והמוסרית להתבונן באסון ממרחק. זאת בדיוק הנקודה שבה השפה מאבדת את משמעותה האמיתית – וחברה את מוסריותה.
עוד בטרם הוקרן הסרט בישראל כבר זכו יוצריו להכפשות. הם הוגדרו כבוגדים וכמי ש"פגעו בחיילי צה"ל", כאילו לצבא יש מדיניות עצמאית ונפרדת מזו של הממשלה. את הטון נתן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שטען כי יש לשלול את אזרחותם, כנראה מתוך הנחה שביקורת על מדיניות ממשלתו מצדיקה שלילת אזרחות.
ברור כי המניע להתלהמות – שיקולי בחירות וניסיון להסיט את תשומת הלב ממחדלי הממשלה אל "שמאלנים בוגדים" – רק ממחיש את אמרתו של סמואל ג'ונסון כי "הפטריוטיזם הוא מפלטו של המנוול". יחד עם זאת, יש לשים לב לא רק לעובדה שכמעט לא ניתנו תשובות ענייניות לטענות שהועלו בסרט, אלא לכך שדווקא בהצהרות של דוברים רשמיים ושרי ממשלה אפשר למצוא חיזוק לטענות שעלו בו.
למשל, לפי ההערכות הישראליות, כשליש מן ההרוגים בעזה היו לוחמי חמאס. במילים אחרות, מותם של שני שלישים הוא תוצאה של "נזק אגבי". או, לחלופין, בציוץ מלפני ימים אחדים התגאה שר הביטחון ישראל כ"ץ כי "בעזה קיים היום אזור ביטחון נקי מתושבים ומבתים", על פני כ-70% משטח הרצועה.
כשבית הופך ל"מבנה", משפחה ל"מספר", וילד הרוג – לאזרח שהזדמן במקרה בסמוך למטרה. המוות עצמו הופך לנתון במערכת שיקולים מקצועיים. כך נוצרת האפשרות הפסיכולוגית והמוסרית להתבונן באסון ממרחק
גם אם מניחים בצד את ההקשר הפוליטי שבו נאמרו הדברים, אי אפשר שלא לתהות מה משמעות הביטוי "נקי מתושבים ומבתים". מה עלה בגורלם של האנשים שחיו באותם בתים? לאן הלכו? ובעיקר, כיצד מינוחים נקיים מרגש כמו "אזור ביטחון", "נקי מתושבים" ו"נזק אגבי" יכולים להקל על החברה להתנער מאחריותה המוסרית.
אם הסרט מתבונן במנגנון הישראלי של קבלת ההחלטות, עדותו של ההיסטוריון הצרפתי ז'אן-פייר פיליו, המובאת בהרחבה בספרו Un historien à Gaza, מאפשרת להפוך את נקודת המבט ולהתבונן בתוצאות מן הצד האחר. פיליו, המכיר היטב את עזה, ביקר ברצועה בדצמבר 2024 ועמד על הפער העמוק בין המקום שהכיר לבין מה שנגלה לעיניו.
פיליו פותח את עדותו בתיאור נופי חורבן המזכירים את התופת של דנטה. שרשרת כמעט בלתי נגמרת של הריסות הופכת את החורבן מסדרה של אתרים נפרדים למרחב שלם. בחאן יונס, העיר שהכיר היטב, נגלה לפניו מרחב של מכתשים, פסולת ומבנים שאיבדו את זהותם. ממסגד נותר צריח, רחוב שלם נחסם על ידי בניין שקרס, ובית החולים דאר אל-סלאם הפך לגל הריסות. פיליו מדגיש כי ביקר בזירות לחימה שונות, אולם לדבריו לא ראה מעולם דבר דומה.
המספרים שפיליו מביא ממחישים את ממדי ההרס: 87 אחוזים ממבני המגורים נפגעו, יותר מ-80 אחוזים מבתי העסק נהרסו ושני שלישים מרשת הכבישים יצאו מכלל שימוש. אבל המספרים, מרשימים ככל שיהיו, אינם מספרים את הסיפור כולו. מאחורי כל בניין שהתמוטט התקיימו חיים שלמים; מאחורי כל שכונה שנעלמה התקיים מרקם חברתי, ומאחורי כל מספר מסתתרים בני אדם, משפחות, זיכרונות וחלומות.
גם אם מניחים בצד את ההקשר הפוליטי שבו נאמרו הדברים, אי אפשר שלא לתהות מה משמעות הביטוי "נקי מתושבים ומבתים". מה עלה בגורלם של האנשים שחיו באותם בתים? לאן הלכו?
המשמעות האנושית של החורבן מתבררת בסיפורים האישיים שפיליו מביא. הוא מתאר אנשים שאיבדו את האפשרות לדעת היכן עמד ביתם, אנשים שנקברו חיים בהריסות, ומשפחות שאיבדו את סביבת חייהן ואת הקהילה שבתוכה התקיימו. על פי הנתונים המובאים בעדותו, כ-1.9 מיליון בני אדם נאלצו לעקור ממקומם יותר מפעם אחת. בסופו של התהליך לא המתין להם בית אחר, אלא אוהל ומרחב מצומצם של פחות משני מטרים רבועים לאדם.
אחת הדוגמאות המטלטלות של עזה החרבה מצויה בסיפורה של משפחת מחמוד אל-פאסי. לאחר שנעקרה ממקומה שוב ושוב, מצאה המשפחה מחסה באוהל על חוף הים. בלילה קר וסוער רעדה בתם סילה, תינוקת בת שלושה שבועות בלבד. בבוקר שלמוחרת מצאו הוריה את הילדה ללא רוח חיים. בבית החולים נאצר נקבע כי מתה מהיפותרמיה.
זה היה המקרה השלישי מסוגו באותו בית חולים בתוך ארבעים ושמונה שעות, לאחר מותם של תינוק בן שלושה ימים ותינוק בן חודש. קשה לקרוא את עדותו של פיליו ולהישאר בתוך השפה הסטרילית של "נזק אגבי". מאחורי המונח נמצאת תינוקת בת שלושה שבועות; נמצאים אב ואם המנסים לשמור על חום גופה, ובבוקר מוצאים תינוקת מתה.
ה"נזק האגבי" אינו מסתכם במוות ובהרס התא המשפחתי. הוא נמשך אל תנאי הקיום הבסיסיים ביותר. פיליו מתאר מזבלות פתוחות, ילדים יחפים, אוהלים שאינם מגינים מפני הרוח והגשם, בורות ספיגה שנחפרו בחול, ריח של ביוב והיעדר פרטיות.
קשה לקרוא את עדותו של פיליו ולהישאר בתוך השפה הסטרילית של "נזק אגבי". מאחורי המונח נמצאת תינוקת בת שלושה שבועות, נמצאים אב ואם המנסים לשמור על חום גופה ובבוקר מוצאים תינוקת מתה
המים הם אולי הדוגמה החדה ביותר להתפוררות הקיום הבסיסי. לפי הנתונים שהוא מביא, ערב המלחמה עמדה הקצאת המים היומית על כ-80 ליטר לנפש, ואילו בסוף 2024 ירדה לכ-9 ליטר לנפש ביום, שמתוכם כשני ליטרים מיועדים לשתייה. גם כאן המספר מסתיר את המציאות לא פחות משהוא מתאר אותה. תשעה ליטרים אינם רק נתון סטטיסטי. הם אדם העומד בתור עם ג'ריקן, ילד שמחכה למים, משפחה שאינה יודעת מתי תוכל למלא את המכל הבא.
החורבן ניכר גם במערכת הרפואית. פיליו מתאר בתי חולים שהפכו ממקומות של ריפוי למרחבים של פחד, מחסור ומצור. פצועים וחולים נאלצים לקבל טיפול בתנאים קיצוניים, במערכת שאינה מסוגלת לספק טיפול בסיסי ונדרשת להתמודד עם מחסור באמצעים ובכוח אדם. לפי הנתונים שהוא מביא, אלף מטופלי דיאליזה וכעשרת אלפים חולי סרטן איבדו גישה חיונית לטיפול ולמעקב.
בסופו של דבר, עדותו של פיליו משלימה את הסרט. אם הסרט עוסק בהחלטות הצבאיות, פיליו עוסק בהשלכותיהן האנושיות. הוא מתחיל באדם שנמצא בקצה השני של ההחלטה הצבאית: במשפחה שנעקרה, בילד שמחפש מים, בתינוקת שקפאה למוות, בחולה שמחכה לטיפול, ברופא שממשיך לטפל בתנאים בלתי אפשריים, בעיר שנהרסה עד היסוד ובחברה שהתפוררה.
אפשר להתווכח על נתונים, על עדויות או על החלטה צבאית מסוימת. אבל הוויכוח העובדתי אינו יכול לבטל את השאלה המוסרית: מה קורה כאשר מערכת שלמה מתרגלת לתאר בני אדם במונחים שמאפשרים לה להתרחק מן המשמעות האנושית של מעשיה? "נזק אגבי" הוא מונח שמארגן את המציאות מנקודת מבטה של המערכת הצבאית. הוא ממיין, מסווג ומחשב. אבל הוא אינו מתאר את החוויה של מי שחי בצידו האחר של המונח. בעזה אין "נזק אגבי". יש אובדן של בית, של משפחה, של גוף, של זיכרון ושל עתיד.
ברגע שבו אנו מגדירים פגיעה בבני אדם במונח טכני ומקצועי, קל יותר להתרחק ממשמעותה. עדותו של פיליו עושה את ההפך: היא מחזירה למונחים ולמספרים פנים, משפחות, פחד, כאב ומוות. היא מציבה מול השפה המופשטת של המלחמה את תוצאותיה הממשיות.
המונח "נזק אגבי" מארגן את המציאות מזווית המערכת הצבאית. הוא ממיין, מסווג ומחשב, אך הוא לא מתאר את החוויה של מי שחי בצידו האחר של המונח. בעזה אין "נזק אגבי". יש אובדן בית, משפחה, גוף, זיכרון ועתיד
החברה הישראלית יכולה להתעלם מהמציאות, היא יכולה לגנות את יוצרי הסרט ואפילו להמשיך ללכת שבי אחרי להטוטן ריק מתוכן, אבל כל אלה לא יסירו ממנה את האחריות. וגם אם אלף שנים יעברו, העוולות שנעשו בשליחותה לא ילבינו.
ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו