סיפור לשבת איך ניצלו מיליארדי שקלים רבים משוד

כל חיי הבוגרים דגלתי בסוציאל-דמוקרטיה.

משמעותה של סוציאל-דמוקרטיה היא שילוב של רעיונות כלכליים-חברתיים שמצד אחד דואגים לחלש ולנזקק בחברה, ומצד שני מאפשרים למי שיכול להתפתח כלכלית ככל שירצה ויוכל. זהו המשטר הכלכלי-חברתי של מדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק והולנד – מהמדינות הליברליות והמפותחות בעולם המערבי.

ג'ון לוק היה מראשוני הפילוסופים החברתיים שהציגו את התנאים לקיומו של משטר כזה והטיף לו, כשטענתו היא שעל המדינה להביא כל אזרח שבה אל קו זינוק שווה, עם תנאים הוגנים לצאת לדרך, ועם חינוך ולימוד מתאימים.

הסוציאל-דמוקרטיה אינה מלאימה את אמצעי הייצור ואינה מביאה אותם לבעלות משותפת כמו שעושה הסוציאליזם המרקסיסטי, אלא משאירה אותם בבעלות פרטית, כמו הקפיטליזם.

הפילוסוף החברתי לוק הציג את התנאים למשטר סוציאל-דמוקרטי והטיף לו. לטענתו, על המדינה להביא כל אזרח שבה אל קו זינוק שווה, עם תנאים הוגנים לצאת לדרך, ועם חינוך ולימוד מתאימים

זאת, למעט אמצעי ייצור מסוימים שהם מטבעם בבעלות הכלל, כמו גז טבעי מהאדמה או כמו משאבי ים המלח למשל, שבמדינות סוציאל-דמוקרטיות נשארים בבעלות הכלל והכנסותיהם מיועדות לטובת האזרחים כולם, ואילו במדינות קפיטליסטיות כמו ישראל וארצות הברית הם בבעלות פרטית והכנסותיהם הולכות לטובת הבעלים.

כדי לקיים מערכת סוציאלית הוגנת המאפשרת לכל אזרח את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, שאותם הזכרתי בעבר בטור שלי – מדור, מלבוש, מורה, מרפא ומזון – אמורה המדינה לגבות מיסים ההולכים ונעשים גבוהים ככל שהכנסתו של הפרט עולה, ולהשתמש במיסים אלו לטובת הכלל: דאגה לחמשת המ"מים לכל אזרח, כמו גם להשקעות אזרחיות לטובת כולם – דרכים ותשתיות שונות, כמו מים וחשמל, ועד ביטחון אישי באמצעות מערכת משטרה ומשפט, בתי חולים ראויים ועוד.

הפרופסור לכלכלה עומר מואב מספר על תחילת דרכן של המדינות, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, שייסודן התאפשר אחרי המהפכה החקלאית, כי גידול החיטה איפשר לחקלאי לאחסן את תוצרי עבודתו במחסנים, והאחסון הזה איפשר לשלטון לקחת ממנו מס, או במילים אחרות – לחמוס או לשדוד ממנו את תוצרי עבודתו, חלק מהחיטה שאסף.

למה "לחמוס או לשדוד"? משום שהמדינות הראשונות לא נתנו בתמורה למיסים הללו שום דבר למי שנאלץ לשלם אותם. הדבר היחיד שהשלטון יכול היה להציע לאזרח משלם המיסים היה ביטחון, כלומר – לשמור עליו.

וממי צריך היה לשמור עליו? בראש ובראשונה ממי שהכוח בידו, ממי שיש לו חיילים וצבא שבאמצעותם הוא יכול לפגוע באזרח שלא משלם מיסים, כלומר – מהשלטון עצמו.

בתחילת דרכן של המדינות, הדבר היחיד שהשלטון הציע לאזרח משלם המיסים – זה לשמור עליו. מפני מי? ממי שאצלו הכוח, החיילים והצבא, שיכולים לפגוע באזרח שלא משלם מיסים. כלומר – מהשלטון עצמו

וכך, המיסים הראשונים ששילמו בני האדם שהתגוררו במסגרת מדינית בימים קדומים היו למעשה מה שקרוי בימינו "פרוטקשן", בדיוק כמו שמשלמים חקלאים וקבלנים בגליל לקבוצות שונות של פשע מאורגן, וכמו שמשלמים בנגב לארגוני פשע של בדואים, וכמו שמשלמים עסקים בתל אביב ובנתניה למשפחות פשע ששמן מוכר, ומכיוון שאני עדיין משתמש בברכיים שלי וזקוק להן, לא אזכיר אותן כאן בשמן.

אם כן, המיסים המוכרים לכולנו נולדו כשוד מאורגן, פרוטקשן, שביצעה המדינה, וכך היו עד אחרי המהפכה הצרפתית, כשבתי נבחרים התחזקו וייצוג השכבות החלשות בחברה גדל, ואט-אט חלחלה התפיסה שג'ון לוק ביטא, שעל המיסים לשמש לטובת הכלל ולא רק לטובת השלטון, לאפשר הזדמנות שווה לכלל האזרחים ולתת לכולם שירות ותשתיות ראויים.

כך היה גם במדינת ישראל, שהתנהלה כמדינה סוציאל-דמוקרטית עד שעלה הליכוד לשלטון ועד שלראשות הליכוד הגיע בנימין נתניהו, האיש שחלם להיות אזרח אמריקאי ואף שינה את שמו לבנג'מין ניתאי, ושהביא עימו את הקפיטליזם החזירי האמריקאי לכאן.

*  *  *

ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו הסוציאליזם המרקסיסטי הצליח, אגב. הרעיון עבד כאן, לתקופה מסוימת, ובמקום אחד בלבד – הקיבוץ השיתופי.

בכל שאר העולם הניסיונות ליישם כביכול את רעיונות קרל מרקס ופרידריך אנגלס נכשלו, מהסיבה הפשוטה והידועה לכולם – בני אדם במהותם הם חארות.

המיסים נולדו כשוד מאורגן, פרוטקשן, שביצעה המדינה, עד אחרי המהפכה הצרפתית, כשבתי נבחרים התחזקו וייצוג השכבות החלשות בחברה גדל, וחלחלה התפיסה שעל המיסים לשמש לטובת הכלל ולא רק לטובת השלטון

וכך, בכל הגוש המזרחי קמו מנהיגים, החל מיוזף סטלין וכלה במאו דזה דונג, שלקחו את רעיון הסוציאליזם והפכו אותו קרדום לחפור בו, אבל לא לחפור בו את טובת האזרח אלא את טובת השליט ואת שליטתו באומה. כך שלמעשה בשום מקום בעולם הסוציאליזם כרעיון כלכלי-חברתי לא עבד למעט מקום אחד כאמור – הקיבוץ הישראלי.

וזה עבד לתקופת מה, תקופה שהסוציולוג הגרמני מקס ובר קורא לה "התקופה הכריזמטית", כשרעיון מיושם והוא חדש ומלהיב ועובד טוב. ואז נכנסת תקופת השגרה, ומכיוון שכפי שציינתי למעלה אנשים במהותם הם חארות, אט-אט הם הורסים רעיון יפה ועושים גם אותו לחרא.

ואז הכול מתפרק, וקיבוץ אחרי קיבוץ הגיעו להפרטה.

הייתי מי שנבחר להוביל את מהלך ההפרטה בקיבוץ שלי. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, כשהקיבוץ שלי קרס כלכלית וחברתית. מוניתי עם עוד שלושה אנשים כוועד ממונה מטעם רשם האגודות השיתופיות והובלנו מהלך של הפרטה בקיבוץ, ולאחר שסיימנו אותו, את ניסיוני בהפרטות העברתי הלאה, לקיבוצים אחרים שבהם שימשתי כמנהל קהילה, ושם נתקלתי בתופעה הבאה:

השכבות החזקות בכל קיבוץ נאבקו נגד כל מס קהילה (או מס איזון) שהוצע בדיוני ההפרטה, בטענה: "אנחנו כבר לא קיבוץ. שכל אחד ידאג לעצמו".

כשהטענה הזו עלתה בדיונים כאלה, נהגתי תמיד לענות: "מקובל עליי, אבל אם אנחנו כבר לא קיבוץ, בואו נחזיר את השדות והמטעים והאדמות החקלאיות למדינה, ואיתם את המפעל ואת כל הנכסים השייכים במהותם לאגודה החקלאית שרשומה כקיבוץ, כי ליישוב קהילתי אין אמצעי ייצור משותפים".

השכבות החזקות בקיבוצים נאבקו נגד מסי קהילה שהוצעו בדיוני ההפרטה, בטענה שזה כבר לא קיבוץ. אני נהגתי לענות שמקובל עליי, אבל אם זה כבר לא קיבוץ, בואו נחזיר את השדות והמטעים והאדמות והמפעל למדינה

ומיד השתנתה דעתם של המתנגדים למיסוי פנימי בקיבוץ ולעזרה ההדדית, מכיוון שתגידו על קפיטליסטים מה שתגידו – הם אוהבים, כמו כולם, שיהיו בבעלותם נכסים ואמצעי ייצור, אפילו אם הם עדיין משותפים, וגם את ההכנסות הנובעות מהם.

ומכיוון שאני סוציאל-דמוקרט בהשקפתי, בכל קיבוץ שבו הייתה לי השפעה בתפקידי כמנהל קהילה, דאגתי ליישם את הגישה סוציאל-דמוקרטית והייתי תומך נלהב בגביית מיסים לטובת החלש ולצורכי הכלל.

אז איך זה קורה, תשאלו עכשיו, שכשקראתי בעיתון שהיקף העלמת המס בארץ מוערך על ידי רשות המיסים בכשלושים מיליארד שקלים בשנה, שמחתי מאוד ואף בירכתי על כך?

*  *  *

כי מה שקרה בארבעים השנים שמאז עליית הליכוד לשלטון הוא שמדינת ישראל הפכה פחות ופחות סוציאל-דמוקרטית ויותר קפיטליסטית, במיוחד מאז שנתניהו מוביל אותה, והמיסים הולכים פחות ופחות לטובת כלל האזרחים ויותר לטובת מגזרים מקורבים, כמו חרדים ומתנחלים ומצביעי ימין.

שלא לדבר על כך שבממשלה הנוכחית שוד הקופה הציבורית פרץ את כל הגבולות והמחסומים.

כתוצאה מכך, ישראל נחשבת למדינה שבה ההשקעות האזרחיות – לטובת בריאות, חינוך, תחבורה ציבורית, משטרה ותשתיות – הן הנמוכות ביותר מבין מדינות ה-OECD והמשמעות היא: המיסים אינם חוזרים אלינו.

במילים אחרות – חזרנו שוב לימיו הראשונים של מוסד המדינה, שעליהם מדבר עומר מואב, ואנו שוב במצב שבו המדינה חומסת את אזרחיה באמצעות מיסים לטובת המגזר השליט, גם אם הוא מתחלק לשלוש קבוצות.

וכשאתם קוראים על "קיצוץ רוחבי בתקציב", הכוונה היא שמעמיקים את השוד של הכסף שלכם לטובת המגזר השליט.

ועל כן, מטבע הדברים, כשקראתי על עשרות מיליארדי השקלים שהועלמו מגובי המיסים של השלטון, בירכתי בליבי על עשרות המיליארדים הללו שניצלו מידי השלטון והגיעו למקום הנכון שלהם – לידי מי שעמל כדי לייצר אותם.

כשקראתי על עשרות מיליארדי השקלים שהועלמו מגובי המיסים של השלטון, בירכתי בליבי על שלושים המיליארד הללו שניצלו מידי השלטון והגיעו למקום הנכון שלהם – לידי מי שעמל כדי לייצר אותם

אני מכיר לא מעט אנשים שכשהם נעזרים בבעל מקצוע כלשהו כיום, או קונים מוצר, ונותן השירות רוצה להוציא להם חשבונית, הם מקפידים לומר: "אני משלם במזומן, בלי חשבונית, ואני לא רוצה הנחה וקח את המע"מ לעצמך, רק תבטיח לי שאתה לא נותן לגנבים את הכסף שלי".

ואז, כשהם מקבלים את ההבטחה הזו, הם משלמים לבעלי המקצוע במזומן והולכים לדרכם רגועים. 

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.