כשהתבררו תוצאות הבחירות, הדבר הראשון שחשבתי עליו – ואולי עוד אנשים ממצביעי גוש השינוי – היה ממשלת אחדות ציונית-ליברלית: הליכוד ומפלגות גוש השינוי, בלי המפלגות הלאומניות-קיצוניות והחרדיות.
התוצאות נראו כאילו הן מזמינות ממשלה כזאת. הליכוד נשאר המפלגה הגדולה עם 27 מנדטים, וישר! של גדי איזנקוט קיבלה 21. גוש המפלגות התומכות בנתניהו קיבל 53 מנדטים – שמונה פחות מרוב. גוש השינוי הציוני קיבל עוד פחות – 48 מנדטים.
האם ניתן לצרף לממשלת אחדות את הליכוד ללא ראש הממשלה בנימין נתניהו? הלוואי, אבל אין בליכוד שום דמות שיכולה להזיז את נתניהו הצידה.
בימים הראשונים היו סיבות לחשוב שצריך אולי להשלים עם האפשרות שגוש השינוי לא יצליח להתגבר על נתניהו, ושעדיף לתת לו לכהן כראש ממשלה עוד שנתיים – ואולי אפילו להחליק אותו לכיסא הנשיא לפני שישחרר אותנו. זה המחיר. ייתכן שהוא חושב שזאת הקדנציה האחרונה שלו, וייתכן שהפעם יוותר על הבלוק ההרסני שלו עם החרדים והקיצונים הדתיים.
בתמורה, קיוויתי שנתניהו ייעלם בשקט מחיינו, ואנחנו נחרוק שיניים ונשתוק למרות כל השקרים, הפילוג, ההסתה, ה-7 באוקטובר ושאר הנזקים שהביא עלינו.
בדרך, חשבתי, ייתכן שהליכוד היה חוזר להיות המפלגה הליברלית שהייתה פעם. לטווח הארוך, זה היה אמור להיות הישג לא קטן.
עברו כשלושה שבועות, ודי ברור שזה לא יקרה. זה כנראה לא יכול היה לקרות מלכתחילה.
קמפיין "הבחירות נגנבו"
נתניהו לא קיבל את תוצאת הבחירות ויצא למתקפה עליה. הליכוד הודיע שהבחירות "נגנבו" על ידי המפלגות הערביות, כביכול, "באמצעות שוחד והונאה". נתניהו הצהיר ש"פרשת רע"מגייט היא רעידת אדמה. הם גנבו את הבחירות בישראל!".
אבל המשטרה והיועצת המשפטית לממשלה לא מצאו לטענות הללו שום ראיה תומכת. ועדת הבחירות המרכזית קבעה שהטענות להפרות שיטתיות של טוהר הבחירות "חסרות בסיס".
כעת הולך ומתברר שכנראה כל פרשת "גניבת הבחירות של הערבים" תוכננה ונשתלה מראש על ידי לשכת ראש הממשלה, כדי לבנות קמפיין בתוך יום הבחירות של "הערבים גונבים את הבחירות". ייתכן שכל זה נעשה לכאורה בתמיכה – או בשיתוף פעולה – של מפכ"ל המשטרה דני לוי וראש שב"כ דוד זיני. אם החשדות הללו נכונים, מצטייר מהם כי ישראל הפכה לרפובליקת בננות, או גרוע מכך.
המטרה ברורה: המפלגות הערביות מאיימות על שלטון נתניהו, ולכן פגיעה בלגיטימיות שלהן הפכה למוקד האסטרטגיה שלו אחרי הבחירות. נתניהו אף רמז שחיבור של איזנקוט למפלגות הערביות יהיה "בגידה".
מי שמנסה לגנוב לנו את הבחירות, כנראה כבר לא ייצא בשקט מחיינו אחרי שנתיים, ולא יחזיר את הליכוד למסלול של ליברליזם.
הסתה ופילוג במינון גבוה מתמיד
מי שקיווה שאחרי הבחירות נתניהו יוריד את הטון כדי להקים ממשלת אחדות – התבדה. ההסתה לא נחלשה, להיפך. ב-2015 נתניהו הזהיר ש"הערבים נוהרים לקלפיות". הוא התנצל על כך, אך מאז הוא רק משכלל את השיטה. להלן כמה דוגמאות מהשנה האחרונה, ורובן מהחודש האחרון.
הקמפיין נגד איזנקוט: במשך שבועות לפני הבחירות ניהל הליכוד קמפיין אגרסיבי בסיסמה "לגדי אין ממשלה בלי הערבים", עם סרטונים שבהם ראשי המפלגות הערביות מככבים כאיום.
הליכוד גם השתמש שוב ושוב בבינה מלאכותית כדי להציג את יריביו כשותפים של המפלגות הערביות. איזנקוט נאלץ להשיב: "נתניהו, די עם סרטוני ההסתה".
ראש הממשלה, שאמור לכהן עבור כל אזרחי ישראל, הקדיש חלק גדול מיום הבחירות לפוסטים שבהם תיאר את שיעור ההצבעה הגבוה בקרב הערבים כ"מצב חירום" וכ"עניין של חיים ומוות" לימין.
בפוסט אחר האשים את האזרחים הערבים בכך שהם "פושטים על הקלפיות וגונבים את הבחירות,, כביכול, עוד לפני שנספר קול אחד. ברשימה המשותפת טוענים כי הוא אף פרסם תמונה שנוצרה בבינה מלאכותית של המון ערבי, כדי להוציא את מצביעי הימין להצביע.
אחרי הבחירות: כשהתברר שהגוש שלו איבד את הרוב, נתניהו האשים בלי ראיות את המפלגות הערביות בהונאה, יו"ר רע"ם מנסור עבאס הגדיר זאת כמסע הסתה נגד האזרחים הערבים. איזנקוט תיאר את המתקפה על תוצאות הבחירות כמסע דה-לגיטימציה "הרסני ואלים".
זו אותה שיטה: מי שעומד בדרכו הוא אויב, ומי שמצביע נגדו הוא גנב או בוגד.
כל מי שעוד מאמין ש"ביבי של אחדות" הוא אפשרי צריך להבין: זהו אינו סתם סגנון רטורי מכוער – זו אסטרטגיה. הפילוג הוא מנוע ההישרדות של נתניהו, והוא לא יכבה אותו בשביל ממשלת אחדות.
אדם שמגדיר חמישית מאזרחי המדינה כ"איום", ואת יריביו הציוניים כ"בוגדים פוטנציאליים", לא יכול להוביל ממשלה שאמורה לאחות את החברה הישראלית.
שב"כ כזרוע של הקמפיין
החלק המדאיג עוד יותר הוא מה שקרה לשב"כ. ראש שב"כ, דוד זיני, מונה על ידי נתניהו מחוץ לשורות הארגון. ביום הבחירות הוא אמר שהבחירות "בטוחות ומאובטחות". באותו יום עדכן את נתניהו במודיעין על חשד להתערבות, אבל לא את איזנקוט, שעודכן רק אחרי שמכתב יו"ר ועדת הבחירות דלף.
לפי דיווחים, המודיעין היה בידי שב"כ שבועות לפני הבחירות. משרד היועצת המשפטית לממשלה פרסם הודעה חריגה שלפיה זיני מנע משב"כ להעביר ראיות רלוונטיות אליו ולמשטרה, והשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, קרא לזיני לעצור את ראשי המפלגות הערביות גם בלי אישור היועמ"שית.
שב"כ הוא הגוף שאמור להגן על הבחירות. כשראשו נגרר לקמפיין פוליטי, הנזק לא נעצר בבחירות האלה. אזרחים שאינם תומכי נתניהו כבר לא יכולים לסמוך על הארגון שאמור לשמור עליהם. גם זה נזק שנתניהו גרם במו ידיו, ולא ייעלם כשהוא יעזוב.
וושינגטון מתרחקת מישראל של נתניהו
ואז הגיעו בחירות האמצע בארה"ב. הדמוקרטים זכו ברוב בשני בתי הקונגרס: 225 מושבים בבית הנבחרים ו-54 בסנאט. לפי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), חקיקה של סנקציות על אלימות מתנחלים ועל בנייה בהתנחלויות, יחד עם התניות על מכירת נשק, עשויה להתקדם עכשיו במהירות.
כל זה קורה אחרי הודעתו של טראמפ, ביום הבחירות, על כוונתו "להפסיק את הסיוע הצבאי השנתי לישראל". מדובר בהצהרה חסרת משמעות מעשית, אך היא מראה עד כמה ישראל והסיוע לישראל הפכו להיות לא-פופולריים בארה"ב.
נתניהו הפך למותג רעיל בעולם ובארה"ב. עכשיו אומרים את זה בגלוי גם בוושינגטון.
ויליאם גלסטון ממכון ברוקינגס העריך לפני הבחירות בארה"ב שאם הדמוקרטים ישתלטו על הקונגרס – כפי שקרה בפועל – ונתניהו יישאר בשלטון, הסיוע האמריקאי הישיר לישראל יגיע לסופו, אך אם נתניהו יאבד את התפקיד, הקונגרס הדמוקרטי עשוי לתת לישראל "מרווח נשימה".
המשמעות פשוטה: בעיני וושינגטון, הבעיה היא נתניהו – ולא ישראל.
דירוג האיומים הקיומיים
לכן, החשבון שראשי גוש השינוי צריכים לעשות עכשיו אינו של נוחות קואליציונית. הם צריכים לדרג את האיומים הקיומיים על ישראל ברגע זה.
המשך כהונתו של נתניהו – איום מיידי. זה האיום הדחוף ביותר. אם נתניהו ימשיך לכהן, ייפתח הסכר לצונאמי של סנקציות וחרמות. הוא עצמו כבר הודיע לנו שהן בדרך.
ב"נאום ספרטה" הודה נתניהו שישראל נמצאת בבידוד מדיני, שהבידוד "מייצר הרבה סנקציות והגבלות" ומגביל את היכולת לייבא חלקי נשק, והצהיר שישראל תצטרך להיות "אתונה וסופר-ספרטה". הוא תיאר זאת כגזירת גורל – אך זה היה תיאור של התוצאה הצפויה של מדיניותו.
מדובר בדרום-אפריקניזציה של ישראל בעולם. מדינה קטנה שתלויה בסחר, בטכנולוגיה ובאספקת נשק לא יכולה לשרוד לאורך זמן כמדינה מנודה. זאת סכנה קיומית, והיא נמצאת כאן ועכשיו.
האוטונומיה החרדית – איום בטווח הקרוב. אם לא נפיל את חומות הגטו החרדי – כלומר גיוס לצה"ל, יציאה לעבודה, לימודי ליבה וכפיפות של מערכת החינוך לחינוך הממלכתי – הנטל הכלכלי, הביטחוני והחברתי יפיל את ישראל בתוך פחות מדור אחד. המספרים ידועים.
לפי הערכות, עד 2050 החרדים יהיו 24.4% מהאוכלוסייה ו-40% ממחזורי הגיוס. אם מגמות ההשתלבות לא ישתנו, המשק יפסיד כ-160 מיליארד שקל בשנה – כ-10% מהתוצר.
ממשלת נתניהו הראתה שאינה יכולה לטפל בזה; היא רק מעמיקה את הבעיה. איזנקוט, לעומת זאת, התחייב לקדם חוק גיוס. האם ניתן להגיע לפשרה כלשהי? לא ברור. אולי בנוגע למספר תלמידי הישיבות ה"עילויים" שישוחררו.
חוסר המשילות מול הפשיעה בגליל, בנגב וביהודה ושומרון. ממשלת נתניהו כבר הוכיחה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם האתגר הזה. ב-2026 נחצה קו 100 הנרצחים בחברה הערבית כבר ב-2 במאי – המוקדם ביותר בחמש השנים האחרונות, ומספר הנרצחים עלה ב-18% לעומת השנה שעברה. הזינוק הדרמטי נרשם במשמרת של השר בן גביר.
ביהודה ושומרון התמונה דומה: אלימות של פעילי טרור יהודים שהממשלה לא רוצה לעצור, כי חלק מהשותפים שלה רואים בה כלי. והאיום הזה כבר מתחבר לאיום הראשון. האלימות של מתנחלים היא בדיוק מה שהקונגרס החדש מתכוון להטיל עליו סנקציות.
האיום הביטחוני החיצוני. זה איום קיומי אמיתי. אבל ממשלת נתניהו, על הקיצונים שבה, כבר הוכיחה שהיא לא מסוגלת לקדם את ישראל בתחום הזה מעבר להפעלת כוח, שהתשואה השולית שלו הולכת וקטנה.
ממשלה שתלויה בלאומנים קיצוניים הוכיחה שהיא לא מסוגלת לחשוב באופן רציונלי על שאלות אסטרטגיות. אפילו סגן הנשיא האמריקאי, ג'יי דיי ואנס, ייחס את התבוסה של הרפובליקאים למלחמה באיראן. כשהשותפה הקרובה ביותר מתחילה לראות במלחמה המשותפת נטל פוליטי, הגיע הזמן להחליף את מי שמנהל את המדיניות.
ארבעה איומים, תשובה אחת
ארבעה איומים קיומיים משמעותיים, וכולם מחייבים ממשלת שינוי שנתניהו לא עומד בראשה. אין דרך ממשלתית לטפל באף אחד מהם בזמן שהוא ממשיך לכהן.
האם ממשלה כזאת אפשרית? החשבון הקואליציוני קיים: יהדות התורה אולי מעוניינת לתצטרף, אך לא ברור כמה, אם בכלל, ניתן ללכת לקראתה. בכל מקרה, המפלגות היהודיות והערביות שבאופוזיציה זכו יחד ב-67 מנדטים.
הליכוד כבר הודיע ש"שום מפלגה ציונית" לא צריכה לשתף פעולה עם המפלגות הערביות – לא בהחלפת יו"ר הכנסת ולא בהקמת ממשלה. כל מסע "הבחירות נגנבו" נועד לחסום את הדרך הזאת בדיוק.
ממשלה שנשענת על המפלגות הערביות, עם רע"ם וסגלוביץ בתוכה והמשותפת מבחוץ, היא בעייתית – בעיקר בגלל יחסי הציבור הפנימיים שלה – אבל היא לא מהווה איום קיומי על ישראל. יתרה מכך, לממשלה עם רע"ם ישנם שני יתרונות ברורים:
- היא תיתן הכרה לציבור הערבי שמעוניין בשותפות. לומר לציבור הזה שכל מה שיגיד או יעשה לא יסיר מעליו את החרם – אינו מהלך חכם. הוא עלול לדחוף את הציבור הזה לתסכול ולמחשבה שאין לו סיכוי להשפיע על רווחתו בשום מקרה. מעבר לכך שזה לא דמוקרטי – זה פשוט מסוכן.
- זה יעזור מאוד לפרק את מסע התעמולה העולמי כאילו ישראל היא "מדינת אפרטהייד".
כבר הייתה בישראל ממשלה עם רע"ם בפנים, והמדינה לא קרסה. היא קורסת עכשיו, תחת ממשלה שאין בה אף שר ערבי וקואליציה שאין בה אף ח"כ ערבי.
גוש השינוי, שכבר שבע שנים רץ על הצורך להחליף את נתניהו, חייב להישאר נאמן לצורך החיוני הזה.
לפני מספר שבועות תמכתי בתשלום אתנן לנתניהו כדי שיילך הביתה בשקט. בתוך פרק הזמן הזה הוא הראה שאין לו כוונה ללכת בשקט, ושהוא מוכן לשרוף את הבחירות, את שב"כ, את המדינה ואת הקשר עם וושינגטון והעולם כדי להישאר.
השאלה היא לא אם ממשלת שינוי עם המפלגות הערביות נוחה לציבור היהודי-ציוני. השאלה היא איזה סיכון אנחנו מוכנים לקחת. בין ממשלה לא נוחה לבין ראש ממשלה שהוא בעצמו האיום הקיומי – הבחירה נראית ברורה.
יורם כץ הוא מהנדס מחשבים, יוצא תעשיית ההיי-טק הישראלית וכן בוגר החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית



תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומאוד מפתיע אותי שרק אחרי הבחירות, רק אחרי נאום ההסתה המחפיר, הבנת את זה. הבנת את כל מה שכל בר דעת הבין כבר לפני שנים. אפילו חלק גדול מהמגיבים פה באתר: לא אפשרי עם הנוכל, השקרן בן שקרן, עם צוות היועצים חסרי המצפון שלו, ואם משפחתו הפטריוטית התומכת. לא היה אפשר אז ובטח שבלתי אפשרי עכשיו. ראה כל מי שעיניו בראשו. כל מי שאכפת לו מהמדינה המיוסרת הזו. איך יכולת לטעות ככה!