דמן של הנשים סמוק פחות מדמם של גברים. גם בשנת 2020 נראה כי הגוונים טרם הושוו וערכן של הנשים אינו משתווה לגברים. הוכחה חותכת לנושא הוא נושא רצח הנשים המשתולל כאילו אין רשויות אכיפת חוק, וגם אם יש, הן כנראה אינן עושות מה שצריך לאור הנתונים המחרידים.

יש המרחיקים זאת מתודעתם בבחינת: אצלנו זה לא קורה. זה קורה אצל ערבים וזה נורמלי אצלם. אצלם מקובל מוות על כבוד המשפחה ולא נתערב במנהגים שלהם. משום מה נראה כי גם מערכת אכיפת החוק אימצה את התפיסה הזו. את זה אמרו גם על  יהודים יוצאי ארצות ערב והאיסלם, על יוצאי גאורגיה, קווקז, על יוצאי אתיופיה וחבר העמים. כל מוצא והתירוץ שלו: מנטליות, מסורת, אלכוהול, פרימיטיביות ומה לא.

נראה כי גם מערכת אכיפת החוק אימצה את התפיסה הזו. את זה אמרו גם על יהודים יוצאי ארצות ערב והאיסלם, על יוצאי גאורגיה, קווקז, על יוצאי אתיופיה וחבר העמים. כל מוצא והתירוץ שלו: מנטליות, מסורת, אלכוהול, פרימיטיביות

יותר ויותר מקרי רצח נשים שקרו, הוכיחו כי זה קורה גם "במשפחות הכי טובות". אולי הם ימוטטו את חוסר האכפתיות המערכתית, המשייכת עדיין את רצח הנשים למה שקורה רק בחצר האחורית של השיכונים, בפריפריה החברתית בישראל?

אולם אני חוששת שאני ממהרת לגלות אופטימיות בנושא, ככל שאפשר להיות אופטימיות כשמדובר ברצח נשים. הזעזוע מתקיים לפרק זמן ולאחר מכן דועך והעניין חוזר להיות נחלתן של המשפחות שאיבדו את יקירותיהן. לא רק בנושא רצח, אלא אלימות ופגיעות מיניות, חלק מהתפריט האלים והרצחני שחוות יותר מדי נשים בתוך המשפחה ומחוצה לה.

לצערי, היחס המפחית את ערכן של נשים מובנה בתפיסה ההיררכית המסורתית של החברה. חלק מראייה מקודשת בחברות דתיות ומסורתיות בהן הנשים הן עזר כנגד הגבר, והוא מטבע הדברים נעלה עליהן. עזר כנגד הינו מושג מכובס למישהי חסרת זכויות להיות היא עצמה, וכל מהותה היא להיות היד הקטנה והחרוצה של הגבר עימו קשרה את חייה.

גם כששרים לאשה המותשת לאחר שבוע עבודה והכנות לשבת: "אשת חיל מי ימצא, רחוק מפנינים מיכרה", הרי שבמילים מאוד מקושטות מתמחרים את ערכה במוצר מסחרי, ממוקדים בפרי עמלה המייגע ובערכה הגדול לטובת השקט הנפשי של בעלה והמשפחה. כשהוא שקט – היא מאושרת.

גם כששרים לאשה המותשת לאחר שבוע עבודה והכנות לשבת: "אשת חיל מי ימצא, רחוק מפנינים מיכרה", הרי שבמילים מקושטות מתמחרים את ערכה כמוצר מסחרי, וממוקדים בערכה הגדול לטובת השקט הנפשי של בעלה והמשפחה

היחס המחפצן את האשה להיות ראויה בעיני הגבר, למלא את תפקידה הוולדני והעזר כנגדו, ממשיך בכל עוזו עם הרבה יותר מרוח גבית, הוא חלק אינטגרלי מהממסד שלנו וכופה עלינו תפיסות שאין להן מקום בעידן הנוכחי.

המצב בכל הנוגע ליחס לנשים בהיבט של אלימות ופגיעה מינית ידוע כמחפיר, והוא עדיין נמשך לתוך בתי המשפט וחקירות המשטרה. קרן נויבך כתבה בחשבון הטוויטר שלה סדרת ציוצים בנוגע לסיום עבודתה של ועדת ברלינר, אשר גיבשה לקחים ומסקנות כיצד יש לטפל בנפגעות ונפגעי מינית בהליך פלילי.

נויבך דיווחה: "83% מהתלונות על עבירות מין נסגרות מבלי שיוגש כתב אישום. 99.5% מהעררים על סגירת תיקים, נדחים. זה אחוז עצום. ולא, לא מכיוון שמדובר בתלונות שווא. מכיוון שברוב מוחלט של התיקים, גם אם התלוננת, סיכוי גדול שבסוף לא יוגש כתב אישום. במרבית המקרים בשל היעדר ראיות.

מצב היחס לנשים בהיבט של אלימות ופגיעה מינית ידוע כמחפיר, ונמשך לתוך בתי המשפט וחקירות המשטרה. קרן נויבך כתבה בחשבון הטוויטר שלה סדרת ציוצים בנוגע לוועדת ברלינר, שגיבשה לקחים לגבי הטיפול בנפגעות ונפגעי מינית בהליך פלילי

"פעם אחר פעם הבאנו כאן מקרים של נשים שנפגעו, התלוננו, סבלו לעיתים השפלות ויחס גרוע מהמשטרה, לעיתים חוסר התייחסות מצד הפרקליטות, ובסוף זה נגמר בלא כלום או בעיסקאות טיעון, שהפחיתו במידה משמעותית את האישום ואת הענישה. כי העדויות לא מספיק חזקות, כי לא היה מספיק כוח אדם כי לא חקרו עדים בזמן, כי השופט החליט שהנזק לפוגע גדול מדי ועדיף לסיים את זה מהר.

"אבל עיקר הטענות שאנחנו שומעות מנפגעות הוא על חוסר ההבנה של מה היא פגיעה מינית. מצד שוטרים, פרקליטים ושופטים. איך זה שפגיעה מינית זה האירוע הפלילי היחיד שבו הקורבן צריך להסביר במה הוא לא היה בסדר?"

*  *  *

נויבך תהתה אם המסקנות של ועדת ברלינר אכן ייושמו או כדבריה "ישמשו מעצור לדלת". הרבה תלוי ברוח שתנשוב במסדרונות הפוליטיים. לצערי הרוח כיום, עדיין מאוד לא ידידותית כלפי נשים גם אם מספרן עלה יחסית בייצוג הפוליטי, גם אם מובילות תהליכים וגם אם נשים מדברות בציבור ובפומבי בגילוי לב יותר גדול ודורשות התייחסות נאותה.

נויבך תהתה אם המסקנות של ועדת ברלינר אכן ייושמו או כדבריה "ישמשו מעצור לדלת". הרבה תלוי ברוח שתנשוב במסדרונות הפוליטיים. לצערי הרוח כיום, עדיין מאוד לא ידידותית כלפי נשים

עדיין, בישראל 2020, מובן מאליו שבמפלגות החרדיות אין מקום לנשים והעולם שותק. הדרת נשים היא חלק מתפיסה אמונית יהודית, וארועים המדירים נשים נערכים במוסדות עירוניים-ציבוריים הממומנים בכספי ציבור ונתמכים ממסדית, גם כשראש העיר היא אשה.

במפלגות הימין הדתיות לאומניות, יש נשים שאני חוששת מהן יותר מהגברים שבהן, כי כשנשים הופכות להיות משתפות פעולה של מנטליות כל כך חשוכה, הרי שאנו הנשים בבעיה קשה מאוד מבית. הן מזכירות לי את סרינה מסיפורה של שפחה.

אני חוששת מאוד, שלמרות אשליית שיוויון ההזדמנויות והשגים נשיים מופלאים, הדיסטופיה הזו רוחשת מתחת לרגלינו והיא מעבר לסיבוב. היא מתקיימת כיום באופן הכי מופגן בערים וישובים בישראל ויש לזה אליבי וצידוק: "קצת יהדות לא תזיק."

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יזמית אורבנית-חברתית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, כיהנה כמנכ"לית המרכז הישראלי-הדרוזי ויועצת תקשורת בפוליטיקה ארצית ובמוניציפלית. בוגרת התוכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ובעיצוב תקשורת חזותית מהמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ״ו חיפה. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-5.