ערסים, צ'חצ'חים ועוד מילים שהיום לא יפה להגיד הן חלק מהזכרונות שלי כפריבילג אשכנזי בקרית ביאליק.

באחד מהביקורים האחרונים שלי בארץ,  כמה אירועים שזה לא המקום לפרטם, טלטלו אותי טלטלה עזה עד כדי אוורור וניעור פינות חשוכות ששכחתי מקיומן. במסגרת הפירוק וההרכבה מחדש של חוויות ותובנות צפה בזכרוני חוויה עתיקה שלא בהכרח קשורה לטלטול האמור, אבל אולי דוקא כן.

החוויה הנ"ל קשורה קשר הדוק באזור בו העברתי את רוב שנות ילדותי המאוחרות, איזור הידוע לשמצה בשם "הקריות", ולא סתם הקריות אלא קריה אחת ושמה קרית ביאליק, מעוזם של עולים מגרמניה הלא הם היקים המפורסמים שנשלטה ביד רמה במשך מי יודע כמה שנים על ידי ראש העיר האגדי קרלינר.

קרית ביאליק של ילדותי לא היתה עיר אלף הכיכרות שהיא היום, הגנן של העיריה בתקופתו של קרלינר לא פרק את תסכוליו האומנותיים בשתילת פרחים צבעוניים בכל כיכר ותחת כל דקל רענן. את הצמחים לגינות הציבוריות הוא היה קונה במשתלה של הורי במושב כפר ביאליק הסמוך, והם היו צבעוניים פחות, צנועים יותר ומקומיים יותר.

בקרית ביאליק של ילדותי היתה אינטגרציה. גילינו לראשונה שיש אנשים שלא באו מגרמניה ואפילו לא מרוסיה או מפולניה אלא ממקומות אחרים ומוזרים. אנשים שלא דיברו כמונו, לא התלבשו כמונו, לא חשבו כמונו ובגלל שהם היו כל כך שונים ואלימים ומפחידים שיכנו אותם בשכונה מרוחקת – צור שלום, ליד בית הקברות, במרחק עצום עבורינו שהתרוצצנו ממקום למקום באופניים. לצור שלום אי אפשר היה להגיע באופניים, או ככה זה נראה לנו אז.

האנשים האלה מצור שלום היו מתרכזים בהמוניהם בצומת הבורגר ראנץ'. אם אתם לא יודעים מה זה צומת הבורגר ראנץ' אז אתם לא מהקריות, שזה לא נורא, או שאתם צעירים מדי, שזה גם לא ממש נורא, כי המזללה הנ"ל כבר מזמן לא שוכנת בפינת דרך עכו ושדרות ההסתדרות ובעצם גם ההסתדרות כבר לא שם, ולשדרה בכלל קוראים גושן שזה כמו קרלינר אבל של קרית מוצקין.

היום הצומת נקראת צומת מוצארט, ויש בשינוי השם הזה משהו סימבולי, אני בטוח בזה אבל טרם פיענחתי אותו.

האירוע מן העבר שנזכרתי בו בביקורי האחרון והוא הסיבה לפוסט הנוסטלגי – מלנכולי הזה התרחש כולו בצומת הבורגר ראנץ' והוא כולו מופת לאינטגרציה או שמא לחוסר האינטגרציה בקרית ביאליק 1982.

כבר לא היינו ממש ילדים, חלקנו כבר היה בצבא. יאיר למשל בדיוק חזר ממסע בטירונות של סיירת גולני והיינו צריכים לסחוב אותו על הידיים ממקום למקום כי הוא לא יכל לדרוך על הרגליים, שחר היה בחופשה בלתי נגמרת אחרי שנפצע בטירונות של הנדסה קרבית ואני הצוציק עוד חיכיתי לגיוס. רק חזרתי אז מטיול באירופה והרגשתי כמו כולנו שהעולם הזה קטן עלי. יום שישי בערב בדרך לבית של איל, עוצרים לקנות בירות בבורגר ראנץ'. אני בלנצ'יה בטא ספורט, המכונית הכי כיפית שיכולתם להעלות על הדעת באותה תקופה, שחר לצידי במושב הקדמי ויאיר נאנק מכאבי מסע האלונקות תחוב במושב האחורי.

בקבוקי  הגולדסטאר (או שמא מכבי? זכרוני מתעתע בי…) בידינו, שחר ואני חוזרים בהליכה לכיוון האוטו כשאנחנו נתקלים בטיפוס צור שלומי טיפוסי, מה שהיום מכנים ערס ואז בקושי עיכלנו את עובדת קיומו לצידנו. "אחי תביא איזה בירה בחיית אמא'שך" אני לא בטוח שזה בדיוק מה שהוא אמר, בטח המשפט הזה התערבל לי בזכרון עם סלנגים וביטויים מאוחרים שלא היו מקובלים בשנות השמונים, אבל זו היתה רוח הדברים ללא ספק.

את משפט התגובה של שחר אני זוכר לעומת זאת כאילו זה קרה אתמול אחר הצהריים – " בא תתקרב ואני אדחוף לך אותה בתחת" היתה התשובה האלגנטית. לא היינו מודעים אז לרגישות המיוחדת של ערסים לעניין "הכבוד" והערס הנ"ל לא חשב לצאת פריאר ולשתוק על עלבון מהסוג הזה.

עד שהגענו לאוטו, נכנסנו פנימה והתרווחנו במושבים הספורטיביים של הלנצ'יה, הערס התפצל לארבעה ערסים שהקיפו אותנו מכל הכיוונים, מטלטלים את האוטו לא ממש בעדינות ומשדרים לכיוונינו באופן חד משמעי את חוסר שביעות הרצון שלהם מהתנהגותנו ומקיומנו באופן כללי ובודאי מקיומנו הספציפי והזחוח בתוך מכונית הספורט האלגנטית.

זאת בכלל קורבט, ממש לא לנצ'יה

בשלב הזה התוכנית היתה להתקדם בנסיעה איטית ולהתרחק מהמקום ביללת צמיגים בליווי תזמורת של גידופים ואולי איזה בקבוק או שניים מתעופפים, לא שום דבר לכתוב עליו.

אבל התוכניות סוכלו ברגע שאחד מארבעת המוסקטרים, שהפכו באופן מסתורי לשישים בערך, הניף לכיווננו צינור השקיה מאלומיניום תוך כוונות ברורות לבדוק את עמידות היפהפיה האיטלקית לחבטות אלימות. מאיפה צינור השקיה מאלומיניום  בצומת הבורגר ראנץ' בודאי תשאלו,  ובכן, זוהי אחת מאותן תעלומות שמטילות צל על תיאור השתלשלות המאורעות בכל אירוע היסטורי, אך לא ניתן להן לעורר ספק בדבר נכונותו של האירוע או אמינותו של הזכרון.

בשלב זה התרחש נס. טוב, לא נס ממש, ניסון כזה קטן, בלתי מוסבר מבחינה מדעית.  כטיבם של ניסים גם הנס הספציפי הזה לא ממש שיפר את מצבנו אלא דווקא סיבך אותו לא מעט. יאיר מיודענו שעד לאותו הרגע היה שותף פסיבי לארוע, נאנק מכאבים ממרבצו במושב האחורי, החלים באורח פלא מכל מכאוביו ובתרגיל שלא היה מבייש את הודיני הגדול הצליח לפתוח את דלת הלנצ'יה ולהשחיל את גופו הדואב בין משענת המושב של שחר לבין הדלת הקדמית (רק דלתות קדמיות יש לאוטו הזה, ספורט אמרתי כבר, לא?) ולפני שהספקנו להגיד "ערס", מה גם שאז בימי טרום דודו טופז המילה המקובלת היתה צ'חצ'ח שהיא ארוכה יותר, הוא היה עסוק בחילופי מהלומות, לא מילוליות, עם הטיפוס נושא צינור ההשקיה.

בחוסר חשק בולט נאלצנו לצאת מהאוטו ולחוש לעזרתו שכן שישים הערסים לא הפסיקו להתפצל כהרגלם, והפכו להיות משהו כמו מאתיים בשלב הזה. אם החלטתם שהתאורים שלי אמינים כמו תיאורי הפגנת ארבע מאות האלף שהתרחשה פחות או יותר באותה תקופה הרי אתם צודקים מן הסתם, אבל תאמינו לי, היו שם הרבה ערסים. הרבה יותר מדי.

מהומה כזו לא זכיתי לראות כל כך מקרוב לא קודם ולא לאחר מכן. המוני אדם בפרצופים מעוותים משנאה הקיפו אותנו והחליפו איתנו מהלומות מהסוג המילולי והפיזי לסירוגין. סכינים נשלפו, לשמחתי ככל הנראה לצורכי סגירת חשבונות פנימיים. אף אחד מאתנו לא נחתך, אבל מתנדב מגן דוד אדום שיצא כדי לנסות ולהרגיע חזר למשרדו כשהתלבושת הלבנה שלו מעוטרת בכתמים אדומים, ככל הנראה כתוצאה ממפגש עם אחד מן הסכינים הנ"ל.

באחת מן ההפוגות הופיע מורדי. בחור עב בשר שהכרנו מבית הספר. למרות שהוא לא היה "משלנו" אחדים מאתנו החליפו איתו מילות ברכה מפעם לפעם, וחלק מאתנו הוא אפילו הכיר בשם. מורדי, למרות חזותו המאימת ביותר היה ככל הנראה בעליה של נפש טהורה ומשכין שלום בפוטנציה. הוא החל מיד במבצע הרגעת רוחות שכלל צעקות, איומים ותלישת אוזניים לאחדים מחבריו הערסים ובמקביל הוא טרח להודיע לנו שנוכחותנו במתחם הבורגר ראנץ' לא רצויה ושעדיף היה שנתפזר לעינינינו, הכל לטובתנו כמובן.

תוך כדי "מבצע מורדי" וכשתשומת ליבנו היתה נתונה למרות שהוא ניסה להטיל על חבריו, התגנב יצור שפל מאחורי, והוריד על ראשי השאנן את קורת העץ הכבדה שנשא בידיו, ללא כל התגרות ממשית מצידי. הרעש של החבטה התפשט בסביבה, והעולם הקיף אותי שש או שבע פעמים ונעצר.
בשלב כלשהו חשבתי שאיבדתי את חוש השמיעה שלי כי לא שמעתי כלום פרט לשקט סמיך, אבל מסתבר שהחבטה גרמה לרושם עז כל כך, שכולם פשוט השתתקו באחת ושלחו מבטים מודאגים לכל עבר.

לכולם היה ניסיון בהסתבכות בקטטות מסוגים כאלה ואחרים אבל ככל הנראה מדובר היה בערסים צעצוע שקורבן נפש לא היה בתוכניות שלהם. 
כמה מאלה שעד לאותו רגע הפגינו באופן ברור חוסר אהדה מוחלט לקיומי הפיזי, התקרבו אלי לראות האם שלום לי וחשש קל היה במבטם. לא ברור לי אם בדאגה כנה מדובר היה או שהמח האנליטי שלהם כבר חישב את משמעות המעורבות בקטטה קטלנית לגבי התיק הפלילי שלהם והחליט שלטובת כל הצדדים המעורבים עדיף שאשאר בחיים.

עד הים אינני יודע אם פספסנו כאן הזדמנות לידידות נפלאה בינינו לבין הערסים, בזכות ההתקרבות הרגעית שחווינו בעקבות החבטה בראשי. לא היתה לנו הזדמנות לבדוק את זה מכיוון שמתנדב מד"א השטינקר צלצל למשטרה וזו שלחה את מיטב בניה הידועים בשם "הבולשת"  על מנת לפזר את ההתקהלות. שלוש מכוניות "סמויות" ועוד שתי ניידות הגיעו ביללת סירנות וחריקת צמיגים, וכדי להוכיח לנו שהמילה אינטגרציה היתה יותר בגדר משאת נפש מאשר מצב עינינים עובדתי, התעלמו משלושתינו באופן מוחלט והחלו לדחוס לתוך הניידות ככל הבא ליד ערסים שנקרו על דרכם.

אחד הראשונים להדחף לתוך ניידת היה כמובן מורדי מיודענו, שככל הנראה היתה לו היכרות מוקדמת עם שוטרינו האמיצים. עד כדי כך היה ברור לכולנו באותה תקופה מי הם הרעים, מי הם הטובים, למי מותר לדבר עם השוטרים ומי יעשה טוב אם ישתוק במהלך הלילה בבית המעצר, שהעזנו לפנות לשוטרים ולדרוש מהם לשחרר את מורדי מייד כי "הוא רק ניסה לעזור". השוטרים נענו לבקשתנו ואנחנו זכינו בהגנה של מורדי לתמיד. לפחות בתיאוריה, כי בפרקטיקה לא ראינו אותו יותר מעולם. גם בבורגר ראנץ' לא ביקרנו במשך כמה שנים לאחר מכן, היינו עסוקים בשלב הבא של האינטגרציה בשרות הצבאי.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

אחרי הרמת דגל אדום שמטרתו להזהיר ולהתריע מפני ההליכים הדיקטטוריים שאנו נמצאים בעיצומם, כמו שהם מוצגים בספר "על הרודנות" של טימותי סניידר, מגיע ספרו הדקיק של אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" (במקורו מאמר) ומקל עלינו באיתור 14 סימנים לזהות את שלטון פשיסטי.

כל אחד מהסימנים הבאים מהווה, עם יישומו, מצב שלטוני של קדם פשיזם, ומצביע על הרגע שלפני ההפיכה למשטר פשיסטי:

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

רפורמת "סער-לוין" מציעה שינוי יסודי לא רק בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, אלא גם בכינון חוק יסוד החקיקה, המיועד לשרטט מסגרת ברורה ונבדלת להליכי חקיקה חוקתיים.

ההצעה, שנועדה למנוע חקיקת חוקי יסוד במחטף או כתגובה ללחצים פוליטיים וקואליציוניים, מציבה בפנינו הזדמנות (נדירה) לעגן עקרונות הליכיים שיטפחו פוליטיקה חוקתית שקולה, מובחנת ורצינית.

גונן אילן הוא עו״ד ודוקטורנט למשפטים (PhD) באוניברסיטת בר אילן בתחומי תורת חקיקה ודיני חקיקה.