בתורה נמצא שלושה מוקדים של אמונה (אמון): אלוהים, הזולת (בני אדם אחרים) ואנו עצמנו. המצוות המוסריות מתבססות על אמונות אלו. יש המסיקים מאירועי השואה מסקנה הגורסת שאסור לנו להאמין באדם אחר או בעם אחר, שאפשר ללמוד שטיפשי להאמין באלוהים, ושנשאר לנו רק האמון בעצמנו. רעיון זה הוא בעייתי במיוחד. הבעייתיות המיוחדת של האמון הבלעדי בעצמנו מתבהרת כשאנו מתבוננים באירועי השואה.

יש המסיקים מאירועי השואה מסקנה הגורסת שאסור לנו להאמין באדם אחר או בעם אחר, שאפשר ללמוד שטיפשי להאמין באלוהים, ושנשאר לנו רק האמון בעצמנו. רעיון זה הוא בעייתי במיוחד

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אמון כזה יוצר "קונפורמיזם מוחץ", או לחץ חברתי חזק, שמחזק את הנטייה הטבעית של בני אדם לקונפורמיזם בתוך קבוצה, כפי שמופיע בספרו של קריסטופר בראונינג "אנשים רגילים" (Christopher Browning "Ordinary Men: Reserve Police Batallion 101 and the Final Solution in Poland", 1992).

יכולתו של קונפורמיזם להשפיע תלויה באמון רב של החברה בעצמה. "קונפורמיזם מוחץ" היה אחת הסיבות המרכזיות להצלחת התוכנית הנאצית להשמדת היהודים. קונפורמיזם זה מעביר את האחריות המוסרית מן הפרט אל הכלל, אל המדינה. ספרה של החוקרת קלודיה קונז עוסק בשימוש של נשים נאציות בלחץ הקבוצתי הזה לקונפורמיזם כדי לדחוק הצידה את התנועות הפמיניסיטיות שהתחילו לפעול בגרמניה באותה תקופה (Claudia Koonz, Mothers in the Fatherland: Women, the Family, and Nazi Politics, 1986).

קונפורמיזם מוחץ היה אחת הסיבות המרכזיות להצלחת התוכנית הנאצית להשמדת היהודים. קונפורמיזם זה מעביר את האחריות המוסרית מן הפרט אל הכלל, אל המדינה

מודלים התנהגותיים בתקופת השואה שמהווים מופת חינוכי לכולנו, היו דוקא המורדים, אלו שמרדו עם נשק וגם אלו שמרדו ברוח. מודל התנהגותי נוסף שאותו אין מדגישים מספיק הוא המודל של חסידי אומות העולם. אלה שבחרו בטוב ובצודק למרות הכל.

שתי הקבוצות הללו  בולטות בדחייתן של הנטייה לקונפורמיזם, ושתיהן נשענות על החלטה פרטית אישית לנהוג על פי המוסר. החוקר המוביל בחקר התחום הזה היה דטלב פוקרט שפרסם הרבה מאמרים על זה, וספר מכונן חשוב (Detlev Peukert, Inside Nazi Germany. Conformity and Opposition in Everyday Life (New Haven, 1987))

נכון שהמורדים וחסידי אומות העולם היו מיעוט באוכלוסיות שלהם, אולם אנו יודעים שהצדק והמוסר לא נקבעו על פי התנהגות הרוב.

מודלים התנהגותיים בתקופת השואה שמהווים מופת חינוכי לכולנו היו דוקא המורדים, עם נשק או ברוח, ומודל חסידי אומות העולם. אלה שבחרו בטוב ובצודק למרות הכל

בשבילנו, התורה היא תהליך מתמיד של חינוך מוסרי. לפי תפישת היהדות, חינוך מוסרי מתמיד הוא החובה הדתית הראשונית לכל בני האדם. ייתכן שאיש לא ייקח אותנו ברצינות אם נהלל את עצמנו על כך שיש לנו שליחות ללמד צדק ומוסר לעולם. אבל, אם נבין שהשליחות שלנו היא לימוד מתמיד של הצדק והמוסר, תוך ניסיון ליישם את הלימוד, אזי נהיה ראויים יותר להתייחסות רצינית.

אפשר ללמוד מן השואה שאסור להיות קורבן ואסור להיות רוצחים: עלינו להיות בבת אחת גם המורדים שידעו להילחם נגד האויבים שקמו עליהם, ובד בבד עלינו להיות כמו המצילים שידעו, שלכל אדם מגיעה התייחסות של כבוד ואמון כל עוד הוא לא הוכיח בבירור שאין הוא ראוי להם עוד. תפקיד קשה להיות שניהם ביחד – תפקיד שדורש למידה מתמדת של המוסריות וכן גם גינוי מתמיד של האכזריות והאי-צדק.

רק לפני כשבוע קראנו על מנהיג הדת הסעודי, מוחמד בן-עיסא, שהגיע לביקור היסטורי באושוויץ לרגל יום השואה הבינלאומי וביצע מחווה מפתיעה כשפתח בתפילה לזכר הקורבנות. ד"ר מוחמד אל-חוסייני, איש דת שיעי מלבנון המתנגד לחיזבאללה אמר כי "הביקור הוא מחווה טובה לכל האנושות […]. הביקור באושוויץ הוא ביטוי של גינוי איסלאמי לפשעי הנאצים בשואה. אלה פשעים נגד האנושות. אנו מסרבים לקבל כל סוג של דיכוי דתי אם זה היה בעבר או בעתיד".

נוכל לעשות זאת רק אם באותה עת שבה אנו לומדים לאחוז בנשק, גם נגנה כל תופעה של אכזריות, אפילו הקטנה ביותר בתוכנו, כגון גרפיטי מנאצת על קיר של מסגד. אל לנו לתת לעצמנו את הרושם שנוכל לסבול אכזריות כלפי אדם כלשהו, אפילו אם חושדים שהוא אויב.

אפשר ללמוד מן השואה שאסור להיות קורבן ואסור להיות רוצחים: עלינו להיות בבת אחת גם המורדים שידעו להילחם נגד אויביהם וגם המצילים שידעו כי לכל אדם מגיעה התייחסות של כבוד ואמון עד שהוא מוכיח שאינו ראוי להם

למידה זאת יכולה להחזיר לנו את האיזון הנכון והעדין בין שלושת מוקדי האמונה: אנו עצמנו, הזולת והאלוהים.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.