עדיף לראות את חצי הכוס המשעשעת, במיוחד בימים עצובים. שם נמצאת יכולתו המדהימה של האדם להשלות את עצמו.

וולטר קבע כי "המוח האנושי הוא איבר מורכב בעל כוח מופלא המאפשר לאדם למצוא סיבות להמשיך להאמין בכל מה שהוא רוצה להאמין".

יובל נוח הררי, אינטלקטואל ציני ועולץ, הוסיף בתקופתנו שנטייתם של בני האדם להאמין ב"מיתוסים" היא למעשה מקור הצלחתם – משום שהיא מאגדת קבוצות גדולות אלי פעולה קולקטיבית.

אציע שכלול (על אף שאינני שואף לגבהים הרריים): שקר (סליחה, מיתוס) יעיל הוא שקר פשוט. האמת סבוכה; היא מפוררת אותנו ללהקות קטנות של מתפלפלים מלהגים. הב נא שקר פשוט לבריות, ולנצח תנצח בבחירות.

אין דוגמא מאלפת ממדינת ישראל.

בתמיכת 65 מתוך 120 חברי הכנסת כנראה, בנימין נתניהו עומד להקים ממשלה שתהווה סכנה לדמוקרטיה, בזיון למודרניות, אויבת לשלום ובכייה לדורות. זו לא מליצה: בעוד דורות מספר, אנשים ישבו ויבכו, מנסים להבין מה קשר די-די-טי להתאבדות לאומית.

החלק של הציבור שמשלם את המסים, מגן על הגבולות ומקיים את סטארט-אפ ניישן מיואש מהחורבן שזרע החלק שני. אבל לימדו אותו שחייבים לא רק לקבל אלא אף לכבד את "דין הבוחר". דין זה משקף, כך שיננו, את "רצונו של העם". הם מתבקשים להאמין שהבחירות ב-9 באפריל היו דמוקרטיות. וכך הם אכן מאמינים, כמעט כולם.

יש ביטוי חדש יחסית, מעצבן ויעיל במידה ממש שווה: אז זהו, שלא.

הבחירות לא היו דמוקרטיות. טענת ישראל להיותה דמוקרטיה תלויה לחלוטין במיתוס מגוחך. המיתוס אומר, ברצינות תהומית, שהגדה המערבית איננה חלק מישראל, ולכן מה שקורה שם לא נחשב בבואנו לתאר את המדינה. בדיוק כפי שנדרש: השקר פשוט וכך השקר משכר.

נביט במספרים. כ-9 מיליון תושבים לישראל, בשעה טובה, וכ-3 מיליון איש בגדה המערבית. ישראל שולטת בהם זה 52 שנה, ולא תמצאו סימן לקץ שליטה זו עם מיקרוסקופ. נהפוך הוא: נתניהו אומר כעת שישראל חייבת "שליטה ביטחונית" (והמפה מעידה שהרעיון אינו מופרך).

ישראל בונה ברחבי השטחים עיירות אשר משום מה מכונות "התנחלויות" (וגם באנגלית זוכות לשם מוזר ונפרד). ישראל הקימה באמצע השטח אוניברסיטה המוכרת על-ידי הרשויות. ישראל נוטלת ממשאבי הטבע לעצמה באין מפריע. לישראל שליטה מלאה על כל כניסה ויציאה (ובמקרה של ערבים, על כל תזוזה בינעירונית כאשר בכך היא חפצה).

נכון שרוב הפלסטינים נמצאים באזורי האוטונומיה שהוקמו בשנות ה-90 (הגאונים בליכוד התנגדו אז בהיסטריה גם לזה). אבל הדבר דומה בעיקר לאיגוד מועצות עירוניות, לא לממשלה עצמאית. ישראל שולחת חיילים למובלעות ה"האוטונומיות" והמנותקות זו מזו, עוצרת ושופטת ועושה שפטים כרצונה (דין נפרד ליהודים). ישראל שולטת בבנייה ובפיתוח על רוב השטח. ישראל מנהלת גם את המטבע.

שימו לב: ישראל לא מאפשרת הצבעה לאזרחיה הנמצאים בחו"ל ביום הבחירות – אבל ה"מתנחלים" בוחרים גם בוחרים, כמו תושבי ישראל ממש. שכניהם הפלסטינים לא. בחברון המצב מדהים: קומץ יהודים רדיקלים, השולטים בחסות הצבא במרכז שפונה בכוח מערבים, היו היחידים, בעיר של 150 אלף איש, שיכלו להצביע ב-9 באפריל.

ישראל לא סיפחה רשמית את הגדה המערבית כדי לשמר את עלה תאנה המתחזק את מיתוס הדמוקרטיה. זה כל כך פיקטיבי שכמעט אין אדם בישראל שאפילו שם לב לכך שדי מוזר שהמתנחלים מצביעים, משל היו הם דיפלומטים, או ימאים, למצער.

מי שיפקח את עיניו, יבחין בבירור שכרבע מנתיני ממשלת ישראל חסרים את הזכות הבסיסית להצביע בבחירות לממשלתם. ממשלתם איננה הרשות הפלסטינית, כשם שממשלתי אינה העירייה.

זאת ועוד: אם אלו שהתנגדו להתנתקות מרצועת עזה ב-2005 היו מצליחים למנוע אותה (וחלקם בימים אלה מתכוננים למשרת שר), אחוז התושבים מנועי ההצבעה היה מזנק ל-40% משום השליטה גם בעזתים.

אם לפלסטינים בגדה המערבית (או עזה) הייתה זכות בחירה כפי שיש לאזרחי ישראל הערבים (כתוצאה של קווי שביתת נשק מ-49'), האם הייתה אפשרות כלשהי שהימין הזחוח היה מנצח בבחירות? ברור שלא.

במילים אחרות, הסיבה היחידה שנתניהו ימשיך לכהן (וינסה להחריב את שלטון החוק הקיים בקווי 67') היא שרבע מהאוכלוסייה (40% בלי הנסיגה מעזה) מנועים מלהצביע נגדו.

יש שיאמרו שהפלסטינים בגדה רוצים עצמאות ולא אזרחות ישראל. ראשית, זה עשוי להשתנות: סביר להניח שהדרישה לסיפוח רשמי בא תבוא, וישראל תקלע למבוכה (תחושה שונה מבושה, שאליה התרגלנו זה מכבר). שנית, זה פשוט לא משנה: הם אינם יכולים להצביע לממשלה השולטת בהם.

יש הטוענים בשיא הרצינות שהפלסטינים צריכים לקבל זכויות דמוקרטיות במדינה אחרת, ירדן למשל. טוענים אלה, אפעס, מבולבלים: הרעיון הוא לא להצביע לממשלה כזו או אחרת, אלא לזו שמושלת במקום בו אתה נמצא.

אני לא מטיף לסיפוח, כמובן. הייתי לפני שבוע בבלגיה ומוזר שם למדי, עם שני עמים מעורבים זה בזה ללא רצון ובאין הגיון. המצב כאן יהיה דומה, בתוספת מרכיב חזק של אלימות אין קץ. התוצאה תהיה הגירה של יהודים ומדינה ערבית. ישראל על דרך המלך ישר לשם, בגלל הימין האווילי וציבור גדול שלא חושב.

וולטר היה כנראה משתעשע לשמע ישראלים המדקלמים סיסמאות כגון "אין כזה דבר, פתרון המדינה האחת" ו"לא תהיה מדינה דו-לאומית." עיניים להם, ולא יראו: מדינה דו-לאומית כבר כאן, על השולחן. היא נשפכת על הרצפה ומציפה את החדר כולו.

זו פשוט לא מדינה דו-לאומית דמוקרטית.

הדרך היחידה ליצור כאן שוב דמוקרטיה (ובדרך גם להציל את הציונית) היא חלוקה, למרות הסיכונים. עד אז, בואו לא נעמיד פנים שהממשלה שעומדת ליטול את השלטון בירושלים, שתשלוט למעשה במיליוני פלסטינים, נבחרה באופן דמוקרטי על ידי כלל האוכלוסיה.

טראמפ אולי לא מוטרד מאחיזת עיניים שכזו, אבל זה לא מחייב את הקורא.

הרבה עמים לאורך ההיסטוריה האמינו בשטויות ובחרו בדרך אווילית. הישראלים אינם הגרועים ביותר. אבל האחרים לא התאבדו ממש, ולבטח לא קראו לעצמם "אור לגויים". כאן זה כבר באמת נהיה מצחיק. גם קצת עצוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

יש להטיל ספק ביעילותה של ועדת חקירה ממלכתית כוללת לחקר האירועים שקרו החל מה-7 באוקטובר. הוועדה לבחינת כישלון ה-7 באוקטובר צריכה לבחון היקפים עצומים של חומרים ולגבות עדויות, והדבר עשוי לקחת שנים.

היקף האירוע גדול, וועדה אחת לא תוכל להתמודד עם האתגר ויהיה צורך לפצל את האחריות. זה הופך לפרוצדורה משפטית ארוכה ומתישה. ולכן, ראוי בשלב ראשון למקד את המאמצים בחקירת האירועים שהובילו למלחמה עד מועד פריצתה. אין ספק כי הניהול המופקר של המערכה הוא נושא לבדיקה בפני עצמו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

התקופה הנוכחית מתאפיינת בלחצים כבדים על בתי הספר הממלכתיים, בעיקר בשלושה תחומים: החינוך הממלכתי זוכה לתקציבים נמוכים יחסית לתקציבים הניתנים לבתי הספר הדתיים למיניהם, חל בו איסור על חשיבה עצמאית בנושאים מרכזיים של המציאות הישראלית ועל הזמנת מרצים בנושאים אלו לבתי הספר, ועולה בו הדרישה לאפשר פעילות דתית פומבית לתלמידים. אני מבקש להתמקד בתחום האחרון מבין השלושה בבתי הספר היהודיים.

העשורים האחרונים יצרו בלבול ואי-בהירות לגבי אופיים של בתי הספר הממלכתיים העל-יסודיים. לא ברור מהי זיקתם של משפחות התלמידים בהם למסורת היהודית ולדת היהודית, או מאידך לחילוניות. 25 שנותיה של המאה ה-21 בבתי הספר הללו החריפו את הבעיות הללו.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.