כל מי שעוקב אחרי הפריימריז הדמוקרטיים שמע את המושג הזה – "Electability" – שוב ושוב. תרגום מסוגנן לעברית יהיה אולי "בחירות", אבל המשמעות היא אותה משמעות – "האם המועמד יכול להיבחר?"

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים באופן מפורש שהתכונה הכי חשובה להם בקרב המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות היא היכולת להביס את הנשיא טראמפ. כיוון שהם רואים בנשיא ה-45 של ארה"ב לא רק מדינאי גרוע אלא אדם מסוכן ממש, שיכול לפרק את היסודות הדמוקרטיים של ארצות הברית, רבים מוכנים להתפשר בבואם לבחור את האיש או האישה שיתמודדו מולו בנובמבר.

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים במפורש שהתכונה הכי חשובה להם בקרב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות היא היכולת להביס את טראמפ. כיוון שהם רואים בו לא רק מדינאי גרוע אלא אדם מסוכן ממש, הם מוכנים להתפשר בבחירת המתמודד מולו

כמובן, כמו פוליטיקאים טובים, המועמדים קוראים את המפה ואת השטח, וכל אחד מהם מנסה לבסס תזה שתסביר מדוע דווקא הוא יכול לנצח את הנשיא. בפוסט הזה אני מנסה לקחת את התזות המובילות, לסדר אותן מבחינה לוגית על החוזקות והחולשות של כל אחת, ו"להצמיד" כל תזה למועמד שמקדם אותה.

1

היונים מול הנצים
בשלוש מערכות הבחירות האחרונות בארה"ב התמודד מועמד אחד נצי – תקיף בזירה הבינלאומית ותומך התערבות ברחבי העולם – ומועמד אחד יוני – סקפטי יותר לגבי התוחלת שבפעלתנות בינלאומית ומעדיף להטות את המשאבים האמריקניים לזירה הפנימית.

Embed from Getty Images

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, המועמד היוני ניצח: אובאמה וטראמפ אולי שונים זה מזה בסגנונם ובאישיותם, אבל הם קראו היטב את הרתיעה הבסיסית בארה"ב מהקזת דם ברחבי העולם. בהתאם, שניהם אימצו מדיניות חוץ שבה יש להם הרבה יותר במשותף ממה שנראה לעין (כמובן שיש ביניהם גם מחלוקות: אובאמה האמין בחשיבות של בריתות וטראמפ הוא חסיד של פעולות חד-צדדיות, למשל).

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, המועמד היוני ניצח: אובאמה וטראמפ אולי שונים זה מזה בסגנונם ובאישיותם, אבל הם קראו היטב את הרתיעה הבסיסית בארה"ב מהקזת דם ברחבי העולם

התזה הזו גורסת שעל מנת לנצח, על הדמוקרטים להעמיד בראש מועמד שיבטיח שלא יגרור את ארה"ב למלחמות מיותרות. הבעיה של הדמוקרטים בהקשר זה היא שטראמפ הוא בעצמו יונה (התבטאויות כמו "בסוריה אין כלום חוץ מחול ומוות", או הנכונות המופלגת שלו להיכנס למו"מ עם אויבים כמו מנהיג צפון קוריאה קים, משקפות זאת היטב), וגם הסמנים השמאליים ביותר במפלגה כמו הסנאטור ברני סנדרס יתקשו לעקוף אותו בנושא זה.

2

"הראויים" מול "המתאימים"
מאז סוף המלחמה הקרה, העמידה המפלגה הדמוקרטית חמישה מועמדים לנשיאות. לאל גור, ג'ון קרי והילארי קלינטון היה הרבה במשותף – וותיקים, יקירי הממסד, בעלי שנים רבות של "ניסיון וושינגטון" שנתפסו כבחירה ה"ראויה", כמעט במובן הנורמטיבי של המילה, למועמדות לנשיאות ולתפקיד הנשיא. הדבר הנוסף שיש להם במשותף הוא ששלושתם הפסידו.

לאל גור, ג'ון קרי והילארי קלינטון היה הרבה במשותף – וותיקים, יקירי הממסד, בעלי שנים רבות של "ניסיון וושינגטון" שנתפסו כבחירה ה"ראויה" לתפקיד הנשיא. הדבר הנוסף שיש להם במשותף הוא ששלושתם הפסידו

זו התזה האהובה על פיט בוטג'ג': ראש עיריית סאות' בנד לשעבר בן ה-38 רואה עצמו – וטורח להציג את עצמו – כבן דמותם של שני המועמדים האחרים שהעמידה המפלגה, ביל קלינטון וברק אובאמה. כמוהו, הם היו אנונימיים למדי טרם הפריימריז; הם היו צעירים (קלינטון נבחר בגיל 46, אובאמה בגיל 47); והיה להם ניסיון מועט. בכל זאת הם ניצחו מועמדים וותיקים ורבי ניסיון. לא משום שנתפסו כ"ראויים" לתפקיד – ואולי בגלל זאת.

במקום, הם בנו את עצמם כמי שהפרספקטיבה החדשה, החוץ ממסדית, שהם מביאים הופכת אותם ל"מתאימים" לרגע המדויק בהיסטוריה האמריקנית: כך, קלינטון מיצב עצמו כמי שיוביל את אמריקה לקראת האלף החדש והעידן החד-קוטבי ואובאמה הבטיח לשקם את הכלכלה האמריקאית שנפגעה במשבר. בוטג'ג', בתורו, טוען שיוכל לאחות את הקרעים של עידן טראמפ ולהוביל את אמריקה להתמודד עם האתגרים המחכים לה, מאוטומציה ועד שינויי אקלים.

3

"הממקסמים"
איך מנצחים בחירות? התשובה פשוטה – מקבלים יותר קולות (או, במקרה האמריקאי, יותר אלקטורים). השאלה האמתית היא איך מקבלים יותר קולות?

כאן, בגדול, יש שתי אסטרטגיות – הראשונה מדברת על "מקסום פוטנציאל הצבעה", במסגרתה המועמד פועל להגדיל את אחוזי ההצבעה בקרב תומכיו, לרוב ע"י פנייה לאיזשהו "בייס" מיתולוגי (בהקשר הישראלי, זו האסטרטגיה האהובה על נתניהו).

במסגרת אסטרטגיית "מקסום פוטנציאל הצבעה" – המועמד פועל להגדיל את אחוזי ההצבעה בקרב תומכיו, לרוב ע"י פנייה לאיזשהו "בייס" מיתולוגי (בהקשר הישראלי, זו האסטרטגיה האהובה על נתניהו)

ביסוד האסטרטגיה הממקסמת עומדת התפיסה שלפיה לגרום לבוחרים לשנות את דעתם זה קשה ומורכב, ולכן עדיף לגרום לבייס לנהור לקלפיות. בארה"ב, הצד הפרוגרסיבי של המפלגה – בהובלת סנדרס, ועם הסנאטורית אליזבת וורן ככינור שני – הוא הדוגל המרכזי באסטרטגיה זו, בטענה ש"הרעיונות הנועזים" של הפרוגרסיביים יגרמו למספיק אנשים לצאת להצביע.

הקושי באסטרטגיה הזו, שעם ההתחזקות של סנדרס הולך ונראה כקושי מציאותי יותר ויותר, הוא שרעיונות נועזים לרוב מעוררים התנגדות בצד השני, וטראמפ יוכל בקלות יחסית להניע את בוחריו ללכת להצביע (ואליהם עשויים להצטרף בוחרי מרכז שחוששים מהמדיניות הפרוגרסיבית של סנדרס).

4

"הממירים"
האסטרטגיה השנייה פועלת בדיוק בכיוון ההפוך – למרות הקושי, היא מבוססת על "המרת" קולות מהמחנה השני. התפיסה הבסיסית מאחוריה היא שיש דבר כזה "בוחר מתנדנד" ושקיימים אנשים שמשנים את דפוסי ההצבעה שלהם בין סבב בחירות אחד למשנהו.

האסטרטגיה השנייה פועלת הפוך – למרות הקושי, היא מבוססת על "המרת" קולות מהמחנה השני. התפיסה מאחוריה היא שיש דבר כזה "בוחר מתנדנד" ושקיימים אנשים שמשנים את דפוסי הצבעתם בין סבבי בחירות

כיוון שבארה"ב "המנצח לוקח הכל" ומספיק לנצח מספר קטן של מדינות מפתח גם בהפרש זעום, אם יצליח המועמד הדמוקרטי "להמיר" מספיק "מאוכזבי טראמפ" באוהיו, מישיגן, פנסילבניה, ויסקונסין ופלורידה – זה יהיה מספיק כדי להגיע ל-270 האלקטורים הנכספים.

סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן והכוכבת העולה הסנאטורית איימי קלובאשר הם חסידיה של אסטרטגיית ההמרה. הם שמרנים למדי מבחינה כלכלית ובעלי רקורד עשיר בעבודה עם רפובליקנים, ובהתאם משוכנעים שיוכלו לגנוב מצביעים שנתנו את קולם לטראמפ ב-2016.

את החשש המובנה באסטרטגיית הטריפה – לפיו מדיניות מרכזית מדי תגרום להם לאבד קולות שמאליים – הם מפיגים לאור הססמא הפושטת בקרב דמוקרטים ברשתות החברתיות: Vote Blue, No Matter Who.

ג'ו ביידן והסנאטורית איימי קלובאשר הם חסידי אסטרטגיית ההמרה. הם שמרנים למדי מבחינה כלכלית ובעלי רקורד עשיר בעבודה עם רפובליקנים, ובהתאם משוכנעים שיוכלו לגנוב מצביעים שנתנו את קולם לטראמפ

ביידן וקלובאשר בטוחים שגם מצביעים פרוגרסיביים שהיו מעדיפים את "הנשיא סנדרס" או "הנשיאה וורן" יצאו להצביע להם במטרה להביס את טראמפ, ולא יסתכנו בלהישאר בבית או בלהצביע למפלגה שלישית.

5

להביס את טראמפ במגרשו
הקלף החזק של טראמפ הוא הכלכלה – ב-2016 הוא מיתג את עצמו כאיש עסקים מצליח שבהתאם יוכל להצעיד את הכלכלה האמריקאית קדימה, ובארבע השנים שחלפו מאז הקמפיין הכלכלה האמריקאית אכן חזקה ויציבה (אמנם כרגע סימני מיתון הולכים ומתקדרים כמו עננים באופק, וכן ישנה גם השאלה עד כמה תרמה מדיניות טראמפ לצמיחה הכלכלית – שני נושאים שלא אגע בהם הפעם).

בהתאם, קיימת התפיסה שעל מנת לנצח את טראמפ יש להתעמת איתו דווקא על הנושא שנחשב למגרשו הביתי, ולהציג איך הכלכלה האמריקאית רחוקה מלהיטיב עם האזרחים האמריקאיים.

קיימת התפיסה, שעל מנת לנצח את טראמפ יש להתעמת איתו דווקא על הנושא שנחשב למגרשו הביתי, ולהציג איך הכלכלה האמריקאית רחוקה מלהיטיב עם האזרחים האמריקאיים

המיליארדר טום סטאייר, שנחשב מועמד חסר סיכוי, הוא ממייסדיה של התזה הזו – בניגוד לטראמפ הוא לא ירש דולר מהוריו אלא בנה את עצמו במו ידיו, ובהתאם טוען שיוכל להתעמת איתו בנושא הכלכלי.

מייקל בלומברג בתורו, שהולך וצובר תאוצה כמועמד מרכזי, לקח את התזה של סטאייר והעלה אותה הילוך: הוא לא רק עשיר בהרבה מטראמפ (הונו של בלומברג מוערך ב-60 מיליארד דולר) ובעל ניסיון פוליטי רב כראש עיר, אלא גם בעל סגנון רטורי תקיף כמו של טראמפ, כולל נכונות להיכנס לעימותים חריפים בטוויטר. בלומברג מקווה שהבוחרים יתרשמו, שבשביל להביס את הניו-יורקי העשיר והתקיף על במת העימות הנשיאותי – ובקלפיות – צריך להציב מולו ניו-יורקי עשיר ממנו ותקיף לפחות כמוהו.

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

ראשון בא הקיטש. רק אחריו בא פיק הברכיים. כי הקיטש מעלים בתוכו את הקשה והמסובך, וגם את המפיל לקרשים. תמיד העלים. הוא חומר השימון העתיק של ההרסני, וגם של הרופס. הוא הממתיק של המשקאות המורעלים.

קודם כתב דויד גרוסמן מאמר של מליצות על הקורונה בעולם (הארץ, 19.3). למחרת הוא התראיין בערוץ 12 וקרא, לנוכח הקורונה, לממשלת אחדות לאומית בישראל. ואז, יומיים לפני שהפך בני גנץ את עורו, הוא נסע אל ביתו של גרוסמן. וגרוסמן עשה בשבילו מה שסופר ידוע ואהוב יכול לעשות בשביל פוליטיקאי במשבר: הוא נתן לו לגיטימציה מוסרית לצעד שיעורר – שניהם ידעו – התנגדות מוסרית רחבה.

ואז, יומיים לפני שהפך גנץ את עורו, הוא נסע אל ביתו של גרוסמן. וגרוסמן עשה בשבילו מה שסופר ידוע ואהוב יכול לעשות בשביל פוליטיקאי במשבר: נתן לו לגיטימציה מוסרית לצעד שיעורר – שניהם ידעו – התנגדות מוסרית רחבה

וכאמור, הקיטש העולמי קדם אצל גרוסמן ללגיטימציה המקומית. הקורונה, כתב גרוסמן, היא "בקנה מידה תנ"כי". כמה זה "קנה מידה תנכ"י"? אחד למאה? אחד למיליון? אחד למבול של נוח? אחד לפומפיי? אחד לטרבלינקה? הקיטש תמיד מטשטש, מעמעם, אומר משהו מצלצל שהוא כללי עד ליבש את המוח. כי אנחנו  צריכים מאד להבין את הקורונה, צריכים לדעת מה קנה המידה הסביר שלה. אחרת איך נאבק בה? אחרת איך נצא ממנה? להגיד "קנה מידה תנכ"י" זה להפריע להבין.

"היא גדולה מאיתנו, המגפה", הוא המשיך וכתב. ממה בדיוק היא גדולה הקורונה? אפשר להגיד שהיא גדולה מבני האדם כי היא הורגת בני אדם. אבל אפילו זה לא נכון, כי יש בני אדם, והרבה, שהמערכת החיסונית שלהם גוברת על הקורונה.

ולמה לשיר שיר מזמור לחולשה האנושית בדיוק כאשר אנחנו זקוקים לכח האנושי להתמודד עם החולשה. כי זה רומנטי? כי זה מפויט? אם הקורונה גדולה מן הרופאים כדאי שילכו הרופאים מבתי החולים הביתה. אם היא גדולה מאלף הצוותים שעובדים יומם ולילה בארבע פינות העולם למצוא חיסון, אפשר לשלוח גם את הצוותים לחל"ת.

האם זה לא הזמן לזכור מה עשו ועושים אנשים חלשים כמונו אל מול מגפות ואל מול החולשה שלהם. ממה בדיוק היא גדולה הקורונה? מהמצאת הגלגל? מספר איוב? מגילוי הפניצילין? מהמצאת מכונת ההנשמה? מתשלום דמי אבטלה למושבתים? את זה עשו ועושים אנשים בתוך מגפות, למרות מגפות. אז מה קטן ומה גדול? ולמה לכתוב מליצות שאין להן תוכן?

ואז המליצה העיקרית, הכי שמנונית והכי משמנת: "כאשר היא תדעך, סוף סוף, ובני האדם ייצאו מבתיהם אחרי סגר ממושך, ייתכן שאפשרויות חדשות ומפתיעות יתנסחו: אולי המגע בתשתית הקיום יחולל זאת". ומהן האפשרויות החדשות על פי גרוסמן? קראו ותגלו שהן בדיוק, אבל בדיוק, האפשרויות שגרוסמן קרא להן, ובצדק קרא, הרבה לפני הקורונה, בלי הקורונה: אקולוגיה, שלום, לצאת מהארון. זה מספיק חשוב גם בלי להיות חידוש תנ"כי. זה מספיק ברור בשביל להגיד "אקולוגיה". מה מוסיפות לנו המלים המגונדרות "תשתית הקיום"?

ומתשתית הקיום אל בדיחות הקיום. גם זה, אומר גרוסמן, יהיה חדש כמו אדם וחווה בבוקר שאחרי התנ"ך: "אנשים ונשים יתהו[..] מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם". איפה ורדה רזיאל-ז'קונט כשצריכים אותה? דויד גרוסמן גוזל את פרנסתה ("תזרקי אותו") בימים שאסור לגזול פרנסה. הרי כולנו, כעת במיוחד, צריכים את העצות הגאוניות שלה. אשתי ואני, למשל, עוד נצטרך את ורדה ר.ז'. כשנישאר בבית חודש-חודשיים, ונמרר זה לזה את החיים, ונטפליקס לא יעזור.

"אנשים ונשים יתהו […] מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם". איפה ורדה רזיאל-ז'קונט כשצריכים אותה? דויד גרוסמן גוזל את פרנסתה ("תזרקי אותו") בימים שאסור לגזול פרנסה

ומן הקיטש של הקורונה אל הפוליטיקה הישראלית בימי הקורונה. מעטים מדי שואלים את עצמם איך זה שבשעה שכל מדינות העולם מתמודדות עם המגפה, ובחלקן היא חמורה הרבה יותר מאשר כאן – רק בישראל נכנסה האופוזיציה הראשית לממשלה? אם זה צעד שמתבקש מן המגפה – למה רק ישראלים עושים אותו? איך זה שלא התעוררה זעקה לממשלות אחדות לאומית בשום דמוקרטיה (במדינות הלא-דמוקרטיות יש אחדות מוחלטת ושלמה לפני מגפות ואחרי מגפות)?

או מכיוון אחר: תארו לכם שבעקבות המגפה, שארצות הברית היא היום אחד ממוקדיה, יצטרף ג'ו ביידן אל הקבינט של טראמפ. ושמא גם ישאר מקום "מתחת לאלונקה" בשביל ברני סנדרס כשר העבודה של טראמפ?

מה שניראה טירוף הדעת בכל העולם מוצג בישראל כהגיוני ומתבקש. מה שלא עולה על הדעת בשום דמוקרטיה בעולם מוצג בישראל כחובה כלפי ציבור הבוחרים. אופוזיציה מרכיבה באנגליה "ממשלת צללים". כי חיים נושמים צריכים אלטרנטיבה, ושלטון העם צריך אופוזיציה. גם מי שהצביעו בשביל קואליציה צריכים אופוזיציה – בשביל לחשוב, בשביל לבחור מחר אחרת.

תארו לכם שבעקבות המגפה, שארה"ב היא אחד ממוקדיה, יצטרף ג'ו ביידן אל הקבינט של טראמפ. ושמא גם ישאר מקום "מתחת לאלונקה" בשביל ברני סנדרס כשר העבודה של טראמפ?

המצב הישראלי שגנץ יצר של קריסת האופוזיציה אל תוך הקואליציה הוא – אם לחזור אל המטפורה הבריטית – מצב של אדם בלי צל. יש דבר כזה. באגדות, בסיוטים. זה תמיד זוועה. זה תמיד בלי אור. בלי צל זה אובדן צלם.

יש לגרוסמן זכויות רבות על המעורבות שלו בחיים הפוליטיים. וככל שהזכויות רבות רבה האכזבה. יש רגעים שבהם לא טעות נקודתית נעשית. יש טעויות שיש מתחתן תהום. בשביל שלא ליפול לתהום הוא צריך היה לעבור מקנה המידה התנ"כי אל קנה המידה הפוליטי.

אני יכול לתאר לעצמי את גרוסמן נרעש מן הקורונה ואומר לעצמו – "זה לא זמן לבקש את הממשלה שאני רוצה, זה זמן להרכיב את הממשלה שאפשר להרכיב". זה ורק זה? זה ולא שום דבר שיבוא ביחד עם הממשלה המשותפת?

האם לא יכול היה גרוסמן לחשוב צעד אחד קדימה ולדעת, שאם יאמץ גנץ את עצתו זאת לא תהיה ממשלה משותפת, זאת תהיה ממשלה, שאליה יבוא נתניהו עם 59 מנדטים (כעת כבר 61), ואילו גנץ יבוא עם 17, וביחסי כוחות כאלה ברור מי יהיה האדון ומי יהיה משרתו?

האם הזהיר אותו גרוסמן שהאדון יכוף על משרתו להתכחש לתבונה הביטחונית שלו ולחבור אליו אל האסון של סיפוח בקעת הירדן? האם אמר לגנץ שמחיר עצתו יהיה אובדן האמון של בוחרים בו, ולטווח ארוך, כי זה אמון שניבנה רק, אבל ממש רק, על המחויבות לסלק את הנאשם בפלילים?

האם הוא אמר לו שהוא ירסק את מפלגתו שלו, וכך לא רק יושפל אישית, אלא גם יחריב את הסיכוי לכוח פוליטי כלשהו שיתגבר על נתניהו בעתיד הנראה לעין?

האם הוא העיר לו את ההערה הקטנה שעריקה מכוערת כזאת אל מחנה היריב תביא אחריה מפולת של עריקות בהרבה מיפלגות, והחזרת שפמים שגולחו, והפיכת הפוליטיקה כמעט כולה (יבורכו היוצאים מן הכלל) לעיסה אחת של עריקות, ושקרים, והפרות אמונים סיטונאיות?

המצב הישראלי שגנץ יצר, קריסת האופוזיציה אל תוך הקואליציה הוא – אם לחזור אל המטפורה הבריטית – מצב של אדם בלי צל. יש דבר כזה. באגדות, בסיוטים. זה תמיד זוועה. זה תמיד בלי אור. בלי צל זה אובדן צלם

האם האיש שכתב את "נוכחים נפקדים" העלה בדעתו להגיד לגנץ, שלראשונה יש יצוג גדול וחזק של האזרחים הערבים בכנסת? שרק לפני יומיים ההישג שלהם היתרגם, בעזרת כמה התבטאויות נאורות של גנץ, לנוכחות מרגשת שלהם בכנסת ובועדותיה, ובצעד שלו הוא יחזיר אותנו אל החושך של יהודים שבונים פוליטיקה רק עם יהודים, ויהודים שזורקים ערבים אל מחוץ למחנה?

ושמא גם אמר גרוסמן לגנץ שלא יבהל מאיום הבחירות הרביעיות, כי יש לו (היה לו) רוב בכנסת, ולא נתניהו אלא הוא, גנץ, יכול היה להחליט אם ומתי יהיו בחירות, וכי נתניהו יגיע אל הבחירות האלה מספסל הנאשמים? ואולי גם עברה שם בחדר המחשבה שאין שום צורך, לא כאן ולא בעולם, בממשלה משותפת בשביל להאבק בקורונה, כי כל אופוזציה תומכת במאבק הזה תמיכה מלאה.

לא שגרוסמן ידע שכל זה יקרה. אבל לא קשה היה לשער שזה מה שיקרה. גרוסמן לא רצה לשער, לא רצה לחשוב. הוא רצה אחדות.

יש מכנה משותף לכל העיוורונות האלה, לכל הרעות האלה: קוראים למכנה המשותף הזה "אטאביזם"- נסיגה מן ההוה אל איזה עבר טראומאטי, אובססיבי, אוטומאטי, חסר דעת וחסר דעה. זה האטאביזם של "כל ישראל חברים ולעזאזל המחלוקות שביניהם". זה האטביזם של שומרי החומות היהודיים, שהשאירו מאחורי חומות גבוהות כל מחלוקת, כל ביקורת, כל היגיון, ובעצם – כמו שלימד גרשם שלום – השאירו מחוץ להם את ההיסטוריה כולה.

זה גם, אולי בעיקר, האטאביזם הישראלי של "שקט יורים" בכל פעם שיורים, ואצלנו יורים הרבה. זה האטאביזם שאנחנו נאחזים בהיגיון, ובהגינות, של הפוליטיקה כדי להינצל ממנו. זה האטביזם שהציונות נחלצה ממנו בעור שיניה, ופרצה אותו תוך ויכוח נוקב בין יהודים, לא במריחה מפוחדת של מחלוקת.

יש מכנה משותף לכל העיוורונות האלה, לכל הרעות האלה: קוראים למכנה המשותף הזה "אטאביזם"- נסיגה מן ההוה אל איזה עבר טראומאטי, אובססיבי, אוטומאטי, חסר דעת וחסר דעה

זאת המסורת של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון ובוני המדינה, שעמיר פרץ הוריד אותה כעת לאשפתות. וכדי שלא נעשה אידיאליזציה גם למבוכה יש מיפלגות, ויש מחויבויות, ויש קוים אדומים. ויש – לא מיותר לחזור – תפקיד לקואליציה ויש תפקיד חיוני לצל האופוזיציה. ויש, אגב, גם בתי משפט שמכבדים אותם, ואין נאשמים בפלילים בראשות ממשלה.

דווקא בזמן מגפה אנחנו צריכים לתת אמון במנהיגים שלנו ולא לקבל אותם בתור קיטש. דווקא כשמתים אנשים אנחנו צריכים לתת אמון בחיים הפוליטיים שלנו ולא לקבל אותם בתור עיסה. גרוסמן משח בשמן את ראשו של האיש שיצא מביתו ועשה מן הפוליטיקה הישראלית עיסה.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.