רותם אורג
הזמן של
רותם אורג

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

סנדרס, סטארק, טראמפ

מי שהקשיב לסנאטור ברני סנדרס לאורך הפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות – שנמשכים באופן רשמי כבר כמעט שנה – שם לב לשמות שחוזרים על עצמם בנאומיו. שמות של תעשיות, ספציפית. תאגידי הביטוח, התרופות, וול-סטריט, דלקי המאובנים, התעשיות הביטחוניות וה-NRA (איגוד הרובאים הלאומי) – לסנדרס יש רשימה ארוכה ומפורטת של סקטורים, ארגונים ומוסדות שהוא מתכוון "ללכת להם על הראש", קצת כמו הרשימה של ארייה סטארק מ"משחקי הכס": אוסף שמות של אויביה המושבעים.

לסנדרס יש רשימה ארוכה ומפורטת של סקטורים, ארגונים ומוסדות שהוא מתכוון "ללכת להם על הראש", קצת כמו הרשימה של ארייה סטארק מ"משחקי הכס": אוסף שמות של אויביה המושבעים

אלא שבמקרה של סנדרס, הוא לא מבקש ונדטה אישית נגד התעשיות האלו. הסנאטור מוורמונט, שרץ במפלגה הדמוקרטית רק מטעמי נוחות (לסנאט הוא נבחר כעצמאי, וכמחוקק הוא מתקשה לקדם את יוזמותיו בגלל קושי להגיע להסכמות עם שותפיו הדמוקרטיים), סימן בבירור את "האחוז האחד" – אותן אליטות עסקיות-כלכליות שמנצלות את העם האמריקאי.

תעשיית התרופות גובה מחירים שערורייתיים, תאגידי דלקי המאובנים עושים רווחים של מיליונים אבל שורפים את הפלנטה, ה-NRA מציף את הרחובות בכלי נשק אוטומטיים והתעשיות הביטחוניות מעוותות את מדיניות החוץ האמריקאית וגוררות את המעצמה להרפתקאות צבאיות מיותרות ויקרות, בכסף ובחיי אדם. סנדרס, אם ייבחר לנשיא, מבטיח לעבוד "בשביל העם", אותם 99% הנותרים.

חוץ מארייה סטארק, הרטוריקה הזו מזכירה פוליטיקאי אחר בוושינגטון, שהוא במקרה או שלא במקרה הדייר הנוכחי בבית הלבן: כמו סנדרס, גם לטראמפ הייתה רשימה של אליטות שהכריז עליהן מלחמת חורמה – האקדמיה "הגלובליסטית", התקשורת, מערכת המשפט, קהיליית המודיעין, שירות החוץ ומערכת הביטחון.

חוץ מארייה סטארק, הרטוריקה הזו מזכירה פוליטיקאי אחר בוושינגטון, שהוא במקרה או שלא במקרה הדייר הנוכחי בבית הלבן: כמו סנדרס, גם לטראמפ הייתה רשימה של אליטות שהכריז עליהן מלחמת חורמה

במשתמע ובפועל, טראמפ יצא גם נגד כל מי שזכו להגנתם של אלה – המיעוטים, הסביבה ומדיניות החוץ המסורתית של ארה"ב. כמו סנדרס, גם טראמפ ביצע את ההפרדה הדיכוטומטית בין "העם" (העם, אליבא דסנדרס את טראמפ, הוא אחיד בדעותיו, אותנטי ברצונותיו וטהור במוסריותו) לבין "האליטות" (מנותקות, אגוצנטריות, מושחתות ופועלות ממניעים צרים וזרים), הפרדה שהיא בליבת הפופוליזם ששוטף את ארצות הברית בימינו.

שניהם הבטיחו לתומכיהם את השמיים ואת הארץ: חומה על הגבול עם מקסיקו (שמקסיקו תשלם עליה) וביטוח בריאות לכולם (שהעשירים ישלמו עליו), ביטול הסכמי פריס או ה-"Green New Deal", החזרת האמון של בעלות הברית האמריקניות (ישראל ומדינות ערב) או החזרת האמון של בעלות הברית האמריקניות (מדינות אירופה והמזרח). רק תשימו טראמפ (או סנדרס) בקלפי – וכל החלומות שלכם יתגשמו, כי רק אני עובד בשבילכם.

אבל בליבת הדמיון בין השניים ניתן לראות שגם סנדרס וגם טראמפ "שרפו" את יריביהם במפלגה ככלי שרת של "האליטות", וכמי ש"אין להם האומץ" להתעמת עם השחיתות והאינטרסנטיות. בתפיסת העולם הפופוליסטית אין מקום לעמדות מרכזיות, או אפילו למתינות ימנית או שמאלית: או שאתה בעד המהפכה, או שאתה רקוב כמו כל השאר. ב-"ישראלית מדוברת", אין גנץ או נתניהו, אין רפי פרץ או עמיר פרץ – יש איתמר בן גביר והיבא יזבק.

בתפיסת העולם הפופוליסטית של טראמפ וסנדרס אין מקום לעמדות מרכזיות או מתינות. או שאתה בעד המהפכה או שאתה רקוב כמו השאר. ב"ישראלית מדוברת", אין גנץ או נתניהו, יש איתמר בן גביר והיבא יזבק

טראמפ נכנס לעימות חזיתי עם הממסד הרפובליקני ויצא ממנו מנצח, אבל השכיל להושיט גשר למוסדות המפלגה: הוא מינה את מושל אינדיאנה מייק פנס לסגנו, והשתמש באוונגליסט המהוגן כערוץ קשר למפלגה ומוסדותיה וכדי להכשיר את הרקע שלו ביחס לנשים בעיני ה"בייס".

לתפקידים הבכירים בתחומי החוץ והביטחון בממשלו – שרי החוץ, המשפטים, ההגנה וביטחון המולדת, וכן יו"ר המודיעין הלאומי והשגרירה באו"ם – הוא מינה טייקון נפט שהתגלה כשמרן וממלכתי (רקס טילרסון), סנאטור רפובליקני דומיננטי (ג'ף סשנס) שני גנרלים מוערכים (ג'יימס מאטיס וג'ון קלי), שגריר לשעבר (דן קואטס) ומושלת בהווה (ניקי היילי). כולם כבר לא בתפקיד, מסיבות כאלה ואחרות, אבל ע"י שילוב יריביו בממסד, טראמפ הצליח לרתום את המפלגה הרפובליקנית לצרכיו.

סנדרס הוא כמו נהג משאית שמסתער לעבר קיר הבטון שהוא הממסד הדמוקרטי, המבועת עד מוות מהמחשבה שהסוציאליסט מוורמונט יהיה המועמד לנשיאות.

ע"י שילוב יריביו בממסד, טראמפ רתם את המפלגה הרפובליקנית לצרכיו. סנדרס הוא כמו נהג משאית שמסתער לעבר קיר הבטון שהוא הממסד הדמוקרטי, המבועת מהמחשבה שהסוציאליסט יהיה המועמד לנשיאות

מתודלק במליוני תומכים ברחבי ארה"ב ובתקציב הגדול ביותר מבין המועמדים (למעט כמובן מייקל בלומברג), סנדרס בטוח שייצא וידו על העליונה. הוא יעשה בשכל אם, כמו יריבו הרפובליקני ב-2016, ינהג בממסד המובס בנדיבות של מנצחים, ויציע לבכירי המפלגה ויקיריה השתלבות בממשל העתידי שלו.

אם דמוקרטים מתונים יראו את הפוליטיקאים המועדפים עליהם משתלבים בתפקידי מפתח בסביבתו של "הנטע הזר" סנדרס, יהיה לו קל יותר להבטיח את הססמה המתפשטת בשיח הדמוקרטי ברשתות החברתיות: Vote Blue, No Matter Who.

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 713 מילים

כשאתה אומר "Electability", למה אתה מתכוון?

כל מי שעוקב אחרי הפריימריז הדמוקרטיים שמע את המושג הזה – "Electability" – שוב ושוב. תרגום מסוגנן לעברית יהיה אולי "בחירות", אבל המשמעות היא אותה משמעות – "האם המועמד יכול להיבחר?"

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים באופן מפורש שהתכונה הכי חשובה להם בקרב המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות היא היכולת להביס את הנשיא טראמפ. כיוון שהם רואים בנשיא ה-45 של ארה"ב לא רק מדינאי גרוע אלא אדם מסוכן ממש, שיכול לפרק את היסודות הדמוקרטיים של ארצות הברית, רבים מוכנים להתפשר בבואם לבחור את האיש או האישה שיתמודדו מולו בנובמבר.

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים במפורש שהתכונה הכי חשובה להם בקרב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות היא היכולת להביס את טראמפ. כיוון שהם רואים בו לא רק מדינאי גרוע אלא אדם מסוכן ממש, הם מוכנים להתפשר בבחירת המתמודד מולו

כמובן, כמו פוליטיקאים טובים, המועמדים קוראים את המפה ואת השטח, וכל אחד מהם מנסה לבסס תזה שתסביר מדוע דווקא הוא יכול לנצח את הנשיא. בפוסט הזה אני מנסה לקחת את התזות המובילות, לסדר אותן מבחינה לוגית על החוזקות והחולשות של כל אחת, ו"להצמיד" כל תזה למועמד שמקדם אותה.

1

היונים מול הנצים
בשלוש מערכות הבחירות האחרונות בארה"ב התמודד מועמד אחד נצי – תקיף בזירה הבינלאומית ותומך התערבות ברחבי העולם – ומועמד אחד יוני – סקפטי יותר לגבי התוחלת שבפעלתנות בינלאומית ומעדיף להטות את המשאבים האמריקניים לזירה הפנימית.

Embed from Getty Images

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, המועמד היוני ניצח: אובאמה וטראמפ אולי שונים זה מזה בסגנונם ובאישיותם, אבל הם קראו היטב את הרתיעה הבסיסית בארה"ב מהקזת דם ברחבי העולם. בהתאם, שניהם אימצו מדיניות חוץ שבה יש להם הרבה יותר במשותף ממה שנראה לעין (כמובן שיש ביניהם גם מחלוקות: אובאמה האמין בחשיבות של בריתות וטראמפ הוא חסיד של פעולות חד-צדדיות, למשל).

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, המועמד היוני ניצח: אובאמה וטראמפ אולי שונים זה מזה בסגנונם ובאישיותם, אבל הם קראו היטב את הרתיעה הבסיסית בארה"ב מהקזת דם ברחבי העולם

התזה הזו גורסת שעל מנת לנצח, על הדמוקרטים להעמיד בראש מועמד שיבטיח שלא יגרור את ארה"ב למלחמות מיותרות. הבעיה של הדמוקרטים בהקשר זה היא שטראמפ הוא בעצמו יונה (התבטאויות כמו "בסוריה אין כלום חוץ מחול ומוות", או הנכונות המופלגת שלו להיכנס למו"מ עם אויבים כמו מנהיג צפון קוריאה קים, משקפות זאת היטב), וגם הסמנים השמאליים ביותר במפלגה כמו הסנאטור ברני סנדרס יתקשו לעקוף אותו בנושא זה.

2

"הראויים" מול "המתאימים"
מאז סוף המלחמה הקרה, העמידה המפלגה הדמוקרטית חמישה מועמדים לנשיאות. לאל גור, ג'ון קרי והילארי קלינטון היה הרבה במשותף – וותיקים, יקירי הממסד, בעלי שנים רבות של "ניסיון וושינגטון" שנתפסו כבחירה ה"ראויה", כמעט במובן הנורמטיבי של המילה, למועמדות לנשיאות ולתפקיד הנשיא. הדבר הנוסף שיש להם במשותף הוא ששלושתם הפסידו.

לאל גור, ג'ון קרי והילארי קלינטון היה הרבה במשותף – וותיקים, יקירי הממסד, בעלי שנים רבות של "ניסיון וושינגטון" שנתפסו כבחירה ה"ראויה" לתפקיד הנשיא. הדבר הנוסף שיש להם במשותף הוא ששלושתם הפסידו

זו התזה האהובה על פיט בוטג'ג': ראש עיריית סאות' בנד לשעבר בן ה-38 רואה עצמו – וטורח להציג את עצמו – כבן דמותם של שני המועמדים האחרים שהעמידה המפלגה, ביל קלינטון וברק אובאמה. כמוהו, הם היו אנונימיים למדי טרם הפריימריז; הם היו צעירים (קלינטון נבחר בגיל 46, אובאמה בגיל 47); והיה להם ניסיון מועט. בכל זאת הם ניצחו מועמדים וותיקים ורבי ניסיון. לא משום שנתפסו כ"ראויים" לתפקיד – ואולי בגלל זאת.

במקום, הם בנו את עצמם כמי שהפרספקטיבה החדשה, החוץ ממסדית, שהם מביאים הופכת אותם ל"מתאימים" לרגע המדויק בהיסטוריה האמריקנית: כך, קלינטון מיצב עצמו כמי שיוביל את אמריקה לקראת האלף החדש והעידן החד-קוטבי ואובאמה הבטיח לשקם את הכלכלה האמריקאית שנפגעה במשבר. בוטג'ג', בתורו, טוען שיוכל לאחות את הקרעים של עידן טראמפ ולהוביל את אמריקה להתמודד עם האתגרים המחכים לה, מאוטומציה ועד שינויי אקלים.

3

"הממקסמים"
איך מנצחים בחירות? התשובה פשוטה – מקבלים יותר קולות (או, במקרה האמריקאי, יותר אלקטורים). השאלה האמתית היא איך מקבלים יותר קולות?

כאן, בגדול, יש שתי אסטרטגיות – הראשונה מדברת על "מקסום פוטנציאל הצבעה", במסגרתה המועמד פועל להגדיל את אחוזי ההצבעה בקרב תומכיו, לרוב ע"י פנייה לאיזשהו "בייס" מיתולוגי (בהקשר הישראלי, זו האסטרטגיה האהובה על נתניהו).

במסגרת אסטרטגיית "מקסום פוטנציאל הצבעה" – המועמד פועל להגדיל את אחוזי ההצבעה בקרב תומכיו, לרוב ע"י פנייה לאיזשהו "בייס" מיתולוגי (בהקשר הישראלי, זו האסטרטגיה האהובה על נתניהו)

ביסוד האסטרטגיה הממקסמת עומדת התפיסה שלפיה לגרום לבוחרים לשנות את דעתם זה קשה ומורכב, ולכן עדיף לגרום לבייס לנהור לקלפיות. בארה"ב, הצד הפרוגרסיבי של המפלגה – בהובלת סנדרס, ועם הסנאטורית אליזבת וורן ככינור שני – הוא הדוגל המרכזי באסטרטגיה זו, בטענה ש"הרעיונות הנועזים" של הפרוגרסיביים יגרמו למספיק אנשים לצאת להצביע.

הקושי באסטרטגיה הזו, שעם ההתחזקות של סנדרס הולך ונראה כקושי מציאותי יותר ויותר, הוא שרעיונות נועזים לרוב מעוררים התנגדות בצד השני, וטראמפ יוכל בקלות יחסית להניע את בוחריו ללכת להצביע (ואליהם עשויים להצטרף בוחרי מרכז שחוששים מהמדיניות הפרוגרסיבית של סנדרס).

4

"הממירים"
האסטרטגיה השנייה פועלת בדיוק בכיוון ההפוך – למרות הקושי, היא מבוססת על "המרת" קולות מהמחנה השני. התפיסה הבסיסית מאחוריה היא שיש דבר כזה "בוחר מתנדנד" ושקיימים אנשים שמשנים את דפוסי ההצבעה שלהם בין סבב בחירות אחד למשנהו.

האסטרטגיה השנייה פועלת הפוך – למרות הקושי, היא מבוססת על "המרת" קולות מהמחנה השני. התפיסה מאחוריה היא שיש דבר כזה "בוחר מתנדנד" ושקיימים אנשים שמשנים את דפוסי הצבעתם בין סבבי בחירות

כיוון שבארה"ב "המנצח לוקח הכל" ומספיק לנצח מספר קטן של מדינות מפתח גם בהפרש זעום, אם יצליח המועמד הדמוקרטי "להמיר" מספיק "מאוכזבי טראמפ" באוהיו, מישיגן, פנסילבניה, ויסקונסין ופלורידה – זה יהיה מספיק כדי להגיע ל-270 האלקטורים הנכספים.

סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן והכוכבת העולה הסנאטורית איימי קלובאשר הם חסידיה של אסטרטגיית ההמרה. הם שמרנים למדי מבחינה כלכלית ובעלי רקורד עשיר בעבודה עם רפובליקנים, ובהתאם משוכנעים שיוכלו לגנוב מצביעים שנתנו את קולם לטראמפ ב-2016.

את החשש המובנה באסטרטגיית הטריפה – לפיו מדיניות מרכזית מדי תגרום להם לאבד קולות שמאליים – הם מפיגים לאור הססמא הפושטת בקרב דמוקרטים ברשתות החברתיות: Vote Blue, No Matter Who.

ג'ו ביידן והסנאטורית איימי קלובאשר הם חסידי אסטרטגיית ההמרה. הם שמרנים למדי מבחינה כלכלית ובעלי רקורד עשיר בעבודה עם רפובליקנים, ובהתאם משוכנעים שיוכלו לגנוב מצביעים שנתנו את קולם לטראמפ

ביידן וקלובאשר בטוחים שגם מצביעים פרוגרסיביים שהיו מעדיפים את "הנשיא סנדרס" או "הנשיאה וורן" יצאו להצביע להם במטרה להביס את טראמפ, ולא יסתכנו בלהישאר בבית או בלהצביע למפלגה שלישית.

5

להביס את טראמפ במגרשו
הקלף החזק של טראמפ הוא הכלכלה – ב-2016 הוא מיתג את עצמו כאיש עסקים מצליח שבהתאם יוכל להצעיד את הכלכלה האמריקאית קדימה, ובארבע השנים שחלפו מאז הקמפיין הכלכלה האמריקאית אכן חזקה ויציבה (אמנם כרגע סימני מיתון הולכים ומתקדרים כמו עננים באופק, וכן ישנה גם השאלה עד כמה תרמה מדיניות טראמפ לצמיחה הכלכלית – שני נושאים שלא אגע בהם הפעם).

בהתאם, קיימת התפיסה שעל מנת לנצח את טראמפ יש להתעמת איתו דווקא על הנושא שנחשב למגרשו הביתי, ולהציג איך הכלכלה האמריקאית רחוקה מלהיטיב עם האזרחים האמריקאיים.

קיימת התפיסה, שעל מנת לנצח את טראמפ יש להתעמת איתו דווקא על הנושא שנחשב למגרשו הביתי, ולהציג איך הכלכלה האמריקאית רחוקה מלהיטיב עם האזרחים האמריקאיים

המיליארדר טום סטאייר, שנחשב מועמד חסר סיכוי, הוא ממייסדיה של התזה הזו – בניגוד לטראמפ הוא לא ירש דולר מהוריו אלא בנה את עצמו במו ידיו, ובהתאם טוען שיוכל להתעמת איתו בנושא הכלכלי.

מייקל בלומברג בתורו, שהולך וצובר תאוצה כמועמד מרכזי, לקח את התזה של סטאייר והעלה אותה הילוך: הוא לא רק עשיר בהרבה מטראמפ (הונו של בלומברג מוערך ב-60 מיליארד דולר) ובעל ניסיון פוליטי רב כראש עיר, אלא גם בעל סגנון רטורי תקיף כמו של טראמפ, כולל נכונות להיכנס לעימותים חריפים בטוויטר. בלומברג מקווה שהבוחרים יתרשמו, שבשביל להביס את הניו-יורקי העשיר והתקיף על במת העימות הנשיאותי – ובקלפיות – צריך להציב מולו ניו-יורקי עשיר ממנו ותקיף לפחות כמוהו.

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,169 מילים

הפריימריז הדמוקרטיים מתחילים להיראות כמו מרוץ דו-ראשי

ההצבעה בניו המפשייר, המדינה השנייה להצביע בפריימריז הדמוקרטיים בארה"ב, עברה חלק – לפחות בשביל סופרי הקולות ומפרסמי התוצאות, שהצליחו להימנע מחזרה על הקרקס שהתרחש באיווה לפני שבוע. עם זאת, המועמדים עצמם (לפחות רובם) רחוקים מלברך על המוגמר. כמה דברים שלמדנו השבוע:

ראשית, "Electability": אין מושג שנשמע יותר בפיהם של בוחרים אמריקאיים מאשר "Electability", אותה תכונה חמקמקה שמאפשרת למועמד "להיות בחיר", ובפרט – "להיבחר מול הנשיא טראמפ". גם ניו המפשייר, בדומה לאיווה, החליטה לשבור את הקונספציה לגבי "מה הופך מועמד לבחיר" והעניקה את קולותיה בראשונה לסנאטור ברני סנדרס (25.7% מהקולות, לפי אתר הניו יורק טיימס), אחריו לראש העיר פיט בוטג'ג' (24.4%) ובמקום השלישי והמפתיע – הסנאטורית איימי קלובאשר ממינסוטה (19.7%).

אין מושג שנשמע יותר בפיהם של בוחרים אמריקאיים מאשר "Electability", אותה תכונה חמקמקה שמאפשרת למועמד "להיות בחיר", ובפרט – "להיבחר מול הנשיא טראמפ"

סנדרס כבר היה על הגל וניו המפשייר היא מגרש ביתי מבחינתו. אבל העובדה שבוטג'ג' וקלובאשר (שהספדתי אותה, בטרם עת מסתבר, כבר בפוסט הקודם) הגיעו להישגים מרשימים כאלה במדינה מתנדנדת, רחוקה מ-"המערב התיכון" שהוא ביתם – מראה שדברים שהערכנו שירתיעו בוחרים התגלו כלא נכונים. מהעמדות הסוציאליסטיות של סנדרס, דרך שמו המורכב של בוטג'ג' ועד חוסר הכריזמה של קלובאשר.

במקביל, צריך שנייה להתעכב על ברני סנדרס: לסנדרס היה את כל מה שדרוש כדי לנצח בניו המפשייר. זוהי מדינה שהוא מוכר בה עוד מימיו כסנאטור וכחבר קונגרס מטעם ורמונט השכנה (המדינות חולקות, או לפחות חלקו בעבר, ערוצי טלוויזיה), רוב אוכלוסייתה לבנה, הוא הוביל ברוב הסקרים במדינה, נחשב למנצח בעימות הדמוקרטי האחרון ונכנס אליה על גלי המומנטום שלו מאיווה.

אל המדינה הבאה שתצביע, נבאדה, הוא מגיע מחוזק מתמיד, אבל בהמשך יעמדו בפניו אתגרים משמעותיים.

סנדרס כבר היה על הגל, אבל העובדה שבוטג'ג' וקלובאשר הגיעו להישגים מרשימים כאלה, מראה שדברים שהערכנו שירתיעו בוחרים – מהעמדות הסוציאליסטיות של סנדרס, דרך שמו המורכב של בוטג'ג' ועד חוסר הכריזמה של קלובאשר – התגלו כלא נכונים

אחד האתגרים הצפויים לסנדרס הוא האוכלוסייה ההיספנית במדינה, ששמה את יהבה, לפי רוב הסקרים, על ביידן ועל מועמדים שמרניים יותר באופן כללי (יש להזכיר שביידן הוא קתולי, בדומה להיספנים רבים). וישנה העובדה שהוא מפסיד באזוריים כפריים למועמדים מתונים יותר.

אבל האתגר המרכזי של סנדרס הוא המועמדים המרכזיים במירוץ, שיפעלו לגייס את "הממסד המפלגתי" ואת תורמי הענק הדמוקרטיים כדי לבלום אותו, כמי שנתפס כמועמד ריאלי יותר מתמיד לזכות במינוי.

לצערם, סנדרס בונה על כך שינסו לבלום אותו: כל הקייס שלו מבוסס על "אני הולך על הראש של התאגידים הגדולים בזמן שהממסד הדמוקרטי משרת אותם", ובתור יהודי גאה בהחלט יכול להיות שהוא משנן לעצמו את "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

לצערם, סנדרס נערך לנסיונות הבלימה שלו. כל הקייס שלו מבוסס על "אני הולך על הראש של התאגידים הגדולים, שהממסד הדמוקרטי משרת". כיהודי גאה, בהחלט יתכן שהוא משנן לעצמו את "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"

נתן זך כתב את "אני שומע משהו נופל", אבל אם היה מתגורר היום בניו המפשייר הוא לא היה שומע משהו נופל, אלא את שריקת ההתרסקות של אליזבת וורן. הסנאטורית ממסצ'וסטס, שבתחילת אוקטובר 2019 הגיעה לשוויון עם המועמד המוביל דאז ביידן (ובכמה מקרים אף עקפה אותו), נמצאת בדרכה למטה.

אחרי שקשרו לראשה כתרים בתור מועמדת וודאית, וורן הוציאה תוצאה בינונית באיווה (כפי שכתבתי בפוסט הקודם) אבל נכשלה לחלוטין בניו המפשייר עם מספר חד ספרתי של אחוזי תמיכה, וכשהיא נדחקת לאחור בידי הסנאטורית קלובאשר.

וורן טוענת שהיא מועמדת "מאחדת" שיכולה לגשר ולקרב בין תומכי סנדרס הפרוגרסיביים לבין הצד המתון של המפלגה, אך בפועל היא נתפסת כהרבה יותר דומה בעמדותיה לסנדרס מאשר לביידן או בוטג'ג', וכל עוד היא נשארת במרוץ היא מפצלת את הקול הפרוגרסיבי ומשאירה למועמדים המתונים פתח של תקווה.

וורן טוענת שהיא מועמדת "מאחדת" שיכולה ל לגשר בין תומכי סנדרס הפרוגרסיביים לבין מתוני המפלגה, אך בפועל נתפסת כדומה בעמדותיה לסנדרס יותר מאשר לביידן או בוטג'ג', ומפצלת את הקול הפרוגרסיבי

ולבסוף, ביידן – הוא עוד בונה על המצביעים ההיספנים בנוואדה והשחורים בדרום קרוליינה שיחזירו לו צבע ללחיים, אבל זה לא נראה טוב מבחינתו של סגן הנשיא לשעבר. שני הפסדים צורמים במדינות מתנדנדות, אותן מדינות שבהיותו מועמד מתון ביידן אמור לנצח בבחירות הכלליות, הם בבחינת אות L גדולה על מצחו. גם אם יתאושש וינצח במועמדות, טראמפ – האיש שניצח במרוץ הפוליטי היחיד שעשה בחייו – לא ייתן לאף אחד לשכוח את ההפסדים של ביידן.

דרכו של סנדרס להמשך המירוץ סלולה, אבל הוא עדיין רחוק מהמועמדות: יריבו העיקרי יהיה כנראה מועמד מתון ממנו, תלוי ביכולת ההתאוששות של ביידן במדינות הדרומיות וביכולתו של בוטג'ג' לשמור על המומנטום שלו.

יש משהו יפה, כמעט אירוני, בשאלה מי יהיה יריבו המתון של סנדרס – האם יהיה זה סגן הנשיא לשעבר וידידו משכבר הימים, שחיבק את סנדרס בעימות האחרון אחרי שהוזכר ציטוט של שרת החוץ לשעבר קלינטון לפיה "אף אחד לא אוהב אותו (את סנדרס)"? או שיהיה זה ראש עיריית סאות' בנד לשעבר, שבתור נער בכיתה י"ב כתב חיבור זוכה-פרס קנדי ובו טען כי הוא מעריץ את חבר הקונגרס-דאז מוורמונט על האומץ שלו לקרוא לעצמו סוציאליסט?

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 765 מילים

זה לא היה השבוע של הדמוקרטים

חמש הערות (ועוד אחת) על חמישה מועמדים דמוקרטיים (ועוד דמוקרטית אחת שאינה מועמדת), אחרי השבוע המטורף שעבר על אמריקה:

1

פיט בוטג'ג': אם לפני שנה היו אומרים לי שהסנאטורית קמלה האריס וחבר הקונגרס לשעבר בטו או'רורק יפרשו מהמירוץ לנשיאות עוד לפני איווה, לא הייתי מאמין. אם לפני שנה היו אומרים לי שפיט בוטג'ג' יגיע לאיווה כשווה-בין-שווים עם יריביו לפריימריז וייצא מהם מנצח כשהוא משאיר אבק לשועלים פוליטיים כמו סגן הנשיא לשעבר ביידן והסנאטורית ממסצ'וסטס וורן, הייתי אומר "מי זה לעזאזל הפיט הזה ואיך הוגים את השם שלו?"

פיט בוטיג'ג' (משמאל) ובן זוגו (צילום: (AP Photo/Lynne Sladky, File)
פיט בוטיג'ג' (משמאל) ובן זוגו (צילום: (AP Photo/Lynne Sladky, File)

בוטג'ג' הפגין עד עכשיו יכולות קמפיין מרשימות (כאמור, הוא שרד והתקדם על חשבון מועמדים מוכרים ומנוסים ממנו) והוא יוצא מאיווה בתור המנצח – לא רק בתור מי שקיבל הכי הרבה צירי מפלגה וצבר מומנטום חיובי ומפתיע, אלא בעיקר לאחר שהוכיח שגם ראש עיר בן 38 שהוא הומוסקסואל מוצהר יכול לנצח במדינה מתנדנדת, חקלאית ושמרנית למדי כמו איווה, כולל במחוזות הכפריים שלה, לפי מפת ה-"ניו יורק טיימס".

אם לפני שנה היו אומרים לי שפיט בוטג'ג' יגיע לאיווה כשווה-בין-שווים עם יריביו לפריימריז וייצא מנצח כשהוא משאיר אבק לשועלים פוליטיים כמו סגן הנשיא לשעבר ביידן והסנאטורית ממסצ'וסטס וורן, הייתי אומר "מי זה לעזאזל הפיט הזה?"

נכון שהמומנטום שלו נשחק בגלל הפארסה שהובילה לעיכוב בפרסום התוצאות והוא עדיין לא צבר בסיס תמיכה רחב בקרב הקהילה השחורה, אבל הוא עובר לניו המפשייר עם תדמית של ווינר וניחוח של משהו חדש, ומקווה לבנות על "תקדים אובאמה" – בחור צעיר, לא מוכר ועם שם מוזר שפורץ מאיווה לתודעה הלאומית בתור הדבר החם הבא.

2

ברני סנדרס: המנצח השני של איווה הוא ללא ספק ברני סנדרס הסוציאליסט, שכמו בוטג'ג' שבר לחלוטין את התפיסות המקובלות לגבי "electability" במדינה קריטית כמו איווה (שאינה מייצגת מבחינת אוכלוסייתה – כפרית ולבנה ברובה – אבל היא חשובה בהיותה מדינה מתנדנדת מהמערב התיכון, אותו רצף מדינות שהעניק לדונאלד טראמפ את הנשיאות).

המנצח השני של איווה הוא ללא ספק ברני סנדרס הסוציאליסט, שכמו בוטג'ג' שבר לחלוטין את התפיסות המקובלות לגבי "electability" במדינה קריטית כמו איווה

אמנם סנדרס ניצח בשלוש מתוך ארבע הערים הגדולות ולא הוכיח יכולת electability מרהיבה באזורים הכפריים, אבל הוא כן קיבל יותר קולות מבוטג'ג' בספירה הראשונה, וניו המפשייר היא סוג של מגרש ביתי מבחינתו (הוא מגיע מוורמונט השכנה).

3

אליזבת וורן: אחרי שהספיקה כבר לעקוף את ביידן בכמה סקרים ברמה הלאומית מחד אבל לצנוח בחדות בגלל תשובות מתחמקות ופנייה לפוליטיקת זהויות מאידך, מבחינתה של הסנאטורית אליזבת וורן להגיע למקום שלישי באיווה זה תיקו קטן ונחמד (היה יכול להיות גרוע יותר).

היא הצליחה לבלום את ההתרסקות שלה ואפילו תצא מאיווה עם כמה צירים, ותנסה להמריא מחדש בניו המפשייר (כמו סנדרס, גם היא מגיעה ממדינה שכנה – מסצ'וסטס). אם תצליח להתמיד גם אל מדינות הדרום הבאות, היא עשויה לכרסם בבסיס התומכים של שני יריביה המובילים כעת את המירוץ ותשאיר את שדה המתמודדים רחב למדי.

4

מייקל בלומברג: אם יש מישהו שהרוויח מכל הפארסה של האפליקציה שקרסה והעיכוב בתוצאות, הוא "האיש שלא היה שם" – ראש עיריית ניו יורק לשעבר ואחד האנשים העשירים בעולם. זה שלא טורח בכלל להתמודד במדינות המוקדמות, ובמקום זאת השקיע סכום אסטרונומי של כמאתיים מיליון דולר בפרסומות ובתשדירים במדינות "יום שלישי הגדול" הצפוי ב-3 במרס.

המרוויח מפארסת האפליקציה שקרסה והעיכוב בתוצאות, הוא "האיש שלא היה שם", לא טרח להתמודד במדינות המוקדמות, והשקיע כ-200 מיליון דולר בפרסומות ובתשדירים במדינות "יום שלישי הגדול"

זו אסטרטגיה תקדימית ועוד מוקדם להגיד האם היא תשתלם (בינתיים הוא עולה לאט-לאט בסקרים הלאומיים), אבל מחר (שישי) הוא כנראה יעמוד לראשונה על במת הדיבייט הדמוקרטי ויצטרך לענות על שאלות קשות.

5

ג'ו ביידן: עוד מוקדם להספיד את סגן הנשיא לשעבר, שייצא מאיווה במקום הרביעי עם אפס צירי מפלגה ומומנטום שלילי ביותר – ביידן, שנהנה מתמיכה גורפת של הקהילה השחורה בארה"ב, הוא המועמד היחיד שהיה יכול להרשות לעצמו להפסיד באיווה ועדיין להישאר במירוץ. הדעיכה שלו אמנם מפנה מקום למועמדים "מתונים" כמו בוטג'ג' ובלומברג (ואפילו נתנה זריקת מרץ קלה לאיימי קלובאשר, אך לדעתי מדובר בהשפעה זמנית ביותר שתדעך עם התרחקות המירוץ מהמגרש הביתי שלה, המערב התיכון). היא מאפשרת את המשך קיומו של שדה מועמדים רחב למדי, אבל שום דבר עוד לא בטוח, וביידן ממשיך לבנות על בונקר המצביעים שלו בנוואדה, דרום קרוליינה ומדינות "יום שלישי הגדול".

מוקדם להספיד את סגן הנשיא לשעבר, שייצא מאיווה במקום הרביעי עם אפס צירי מפלגה ומומנטום שלילי ביותר – ביידן, הוא המועמד היחיד שהיה יכול להרשות לעצמו להפסיד באיווה ועדיין להישאר במירוץ

ועוד אחת שלא התמודדה – ננסי פלוסי:

זה אמור היה להיות השבוע של הדמוקרטים – התנעת הקמפיין החגיגית באיווה הייתה אמורה להציב אלטרנטיבה שפויה, אחראית ורצינית לכאוס שהוא ממשל טראמפ, ובסוף הסתיימה בפיאסקו מביך שסיפק לנשיא תחמושת לעלוב ביריביו.

נאום מצב האומה של הנשיא, שנקבע יום לאחר ההצבעה באיווה, היה אמור להיאבד בשטף התקשורתי על תוצאות ההצבעה, אך משאלה התעכבו הוא זכה לסיקור נרחב (וחיובי למדי, כולל בתוכניות הלייט נייט שעוינות אותו).

לבסוף, רימון הנפץ שהשליך ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי לשעבר, שחשף שטראמפ דרש ממנו להקפיא את הסיוע לאוקראינה, אמור היה להוביל לזימון עדים לסנאט והתמשכות משפט ההדחה שיביך את הנשיא. אך זה התגלה כרימון סרק שלא הוביל לתוצאה הרצויה – הסנאט הצביע נגד זימון עדים נוספים וזיכה את הנשיא טראמפ משני האישומים שעמדו נגדו.

זה אמור היה להיות השבוע של הדמוקרטים – התנעת הקמפיין החגיגית באיווה הייתה אמורה להציב אלטרנטיבה שפויה, אחראית ורצינית לכאוס שהוא ממשל טראמפ, ובסוף הסתיימה בפיאסקו מביך שסיפק לנשיא תחמושת לעלוב ביריביו

אפשר להבין למה פלוסי, יו"ר בית הנבחרים האמריקאי, הגיעה לנאום מצב האומה במצב רוח קרבי ומתוסכל במיוחד. אפשר היה לראות זאת בשפת הגוף שלה. למשל, כיצד היא עוצרת בעצמה מלגלגל עיניים כשהנשיא דיבר.

העובדה שהנשיא לא לחץ את ידה בתחילת הנאום, בין כיוון שלא ראה את היד המושטת ובין שבחר להתעלם ממנה, הייתה מבחינתה הקש ששבר את גב הגמל והיא קרעה בהפגנתיות את הנאום המודפס לכשטראמפ סיים לדבר. באקט שנתפס כהתרסה נמוכה (במקרה הטוב) או כהתנהגות ילדותית (במקרה הרע), חשפה פלוסי, הפוליטיקאית השנייה בעוצמתה בוושינגטון אחרי הנשיא, וכן המנהיגה-בפועל של המפלגה הדמוקרטית, אמת שחשוב שנזכור כשאנו עוקבים אחרינו מנהיגינו – עם כל הכוח שבידיהם, הם עדיין, בראש ובראשונה, בני אדם בדיוק כמונו.

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 939 מילים

כנגד ארבעה בנים לא דיברה תכנית המאה

ישראל עברה שבוע מטלטל אפילו בקנה המידה שלנו – הגעתו התקדימית של יו"ר כחול-לבן גנץ לוושינגטון, ההכרזה על עסקת המאה, הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושחרור נעמה יששכר.

המחולל המרכזי של הסערה היה כמובן פרסום "עסקת המאה" שנועדה להביא שלום בין ישראל לפלסטינים, ושנראה שאימצה את כל הקווים המנחים של ישראל בנוגע לסוגיות הליבה, מירושלים ועד ההתנחלויות.

אבל בתוך הסערה התקשורתית הזו נראה שארבעה אנשים, כל אחד מהם בעל תפקיד דרמטי בעלילה שהיא חיינו, הצליחו להיעלם מהדיון הציבורי. הנה מה שהיה צריך להגיד עליהם, ולא נאמר.

1

ג׳ון בולטון, הנץ מוושינגטון

היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא טראמפ תפס (יחד עם קובי בראיינט) את כל תשומת הלב התקשורתית בארה"ב השבוע, כשנודע שבספרו הוא מתאר כיצד הנשיא הורה לו להקפיא את הסיוע הצבאי לאוקראינה. בכך, בולטון ממוטט את קו ההגנה של הנשיא העומד בפני משפט הדחה, לפיו אין עדי ראייה לעסקת התן-וקח שהוא מואשם בה.

בולטון הוא לא איש שמאל שנוטר לנשיא בעקבות פיטוריו, כפי שהתקשורת הימנית בארה"ב מציירת אותו כעת, להפך – הוא אידיאולוג ימני מובהק, נץ טורף שמעולם לא שמע על סכסוך בינלאומי ולא האמין שהדרך היחידה לפותרו היא מלחמה. עדותו, אם וכאשר יזומן להעיד בפני בסנאט במשפט ההדחה, עשויה לטרוף את הקלפים בוושינגטון ולהסיט את תשומת הלב של הממשל בחזרה לצרותיו המשפטיות. עם העסקה נישאר אנחנו.

2

בוריס ג׳ונסון, הבדלן מלונדון

בין כל הודעות התמיכה והגינוי, בלטה הודעת הממשלה הבריטית כי היא מברכת על תוכניתו של הנשיא טראמפ. מדהים לראות איך בשבוע הדרמטי של בריטניה, ימים ספורים לפני עזיבתה הרשמית את האיחוד האירופי, מצא ג׳ונסון את הפנאי המחשבתי להתייחס לסוגיה בינלאומית, שכמו רבות אחרות נדחקה לשולי סדר היום בממלכה מאז משאל העם בו הוחלט לעזוב את האיחוד.

האם מדובר בהפגנת חיבה לארה"ב ולישראל, שותפות פוטנציאליות להסכם סחר חדש שבריטניה תתבסס עליו כדי להחליף את הסכמי האיחוד? בניסיון להתחיל במיצוב מחדש של בריטניה כמעצמה בעלת אחריות גלובלית? או בסך הכול עוד נושא במחלוקת שג׳ונסון יכול להפגין בו כמה הוא מרוחק מהאיחוד האירופי? התשובה, כמו תמיד, היא כנראה איפשהו באמצע.

3

ג׳ארד קושנר, הג׳נטלמן מניו יורק

חתנו ויועצו המיוחד של הנשיא הוא הארכיטקט של עסקת המאה, לאחר שהופקד עליה בתחילת כהונתו הממשל בידי חותנו, שהודיע "אם ג׳ראד לא יצליח להשיג את העסקה הזו, אף אחד לא יצליח". מאז פרסום העסקה קושנר כבר הספיק לסתור בפומבי את שר החוץ מייק פומפיאו והשגריר בירושלים דיוויד פרידמן, לאחר שהודיע שארה"ב מתנגדת למהלכים חד צדדיים לפני הרכבת ממשלה בישראל.

קושנר, שכמו חותנו גם הוא טייקון נדל"ן ניו-יורקי, הוא טיפוס מתעתע: יש לו פני-תינוק, הוא ממעט להתראיין ובתקשורת הליברלית בארה"ב הוא מוצג לעתים קרובות כפיון חסר-דעה על לוח השח של הנשיא, אבל הוא כבר הספיק להפגין אכזריות פוליטית מהסוג שמופגן בדרך כלל רק על ידי שועלי קרבות ותיקים.

ימים ספורים לאחר ניצחונו של טראמפ, מי שאמור היה להיות ראש צוות המעבר לבית הלבן, מושל ניו ג׳רזי לשעבר כריס כריסטי, הודח בידי קושנר, ייתכן כנקמה על כך שבהיותו התובע הכללי של המדינה הוא שלח את אבי המשפחה, צ׳ארלס קושנר, לבית הכלא.

לו הייתי מייעץ לפומפיאו, הייתי מציע לו להימנע מעימות עם החתן, כי בניגוד ליועצי ומקורבי הנשיא – ג׳ארד הוא משפחה.

4

ברני סנדרס, הסנאטור מוורמונט

בשבוע אחר זה היה תופס כותרות ראשיות בישראל – הזינוק המטאורי לצמרת הסקרים של המועמד לנשיאות ברני סנדרס, יריבה בפריימריז של הילארי קלינטון ומי שמוביל את הדגל הפרוגרסיבי והסוציאל-דמוקרטי במפלגה הדמוקרטית, שבוע לפני פתיחת הקלפיות באיווה.

איווה היא מדינה חשובה לא בגלל גודלה אלא בגלל היותה המדינה הראשונה שמצביעה, ובכך היא מאפשרת למועמדים לצבור מומנטום לקראת המשך הפריימריז. היסטורית, איווה נוטה גם להעדיף את האנדרדוג – ב-2008 ניצח בה סנאטור צעיר, שחור ואלמוני ששמו ברק אובמה, וב-2016 טייקון הנדל"ן ומנחה הריאלי דונלד טראמפ, שמועמדותו נתפסה כקוריוז, הגיע למקום השני. סנדרס, שמגדיר עצמו כסוציאל-דמוקרט (מילה גסה בפוליטיקה האמריקאית), הוא בהחלט אנדרדוג שכזה.

סנדרס מגדיר עצמו "מאה אחוז פרו-ישראלי", אבל אהדתו האמוציונלית לישראל לא מונעת ממנו להפגין ביקורת חריפה ביותר כלפיה: ממדיניות הפעלת הכוח בעזה ועד המשך בניית ההתנחלויות בשטחים, סנדרס מוכן להפעיל לחץ מדיני חסר-תקדים, כולל התניית המשך כספי הסיוע האמריקני, כדי שישראל תשנה את מדיניותה.

העובדה שסנדרס נתמך ע"י חברות ה-"Squad", ארבע חברות קונגרס פרוגרסיביות הידועות בביקורתיות שלהן כלפי ישראל (שתיים מהן, אילהאן עומאר ורשידה טלאיב, אף אימצו בפומבי את תנועת ה-BDS ובשל כך נמנעה כניסתן לישראל באוגוסט האחרון), לא מרככת את עמדותיו.

אם ייבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית, סנדרס עשוי להוביל חצי מאמריקה, כולל 70 אחוז מיהודיה המצביעים לדמוקרטים, לאמץ עמדות ביקורתיות ביותר כלפי ישראל. אם ייבחר לנשיאות, אפשרי בהחלט שייקח את עסקת המאה וישליכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 699 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה