יש מעט מושגים פחות מדויקים בעולם מאשר ניצחון בבחירות בישראל. כחול לבן טענו לניצחון מכריע בספטמבר ובכל זאת, לא במפתיע, בני גנץ לא כיהן יום אחד כראש ממשלה. הסיבה נעוצה בדרישת השיטה היחסית שאלקטורט מפוצל להחריד יוליד רוב מוחלט, איכשהו.

כעת נטען שנתניהו זכה בבחירות השלישיות. ברור שיש אנשים שחושבים שכך הדבר – אבל לפי השיטה הנהוגה בישראל זה לא באמת קרה. על פי ספירת כמעט כל הקולות וגם לפי המדגמים – כל המפלגות החפצות בהמשך כהונתו זכו יחד בבין 58 ל-59 מנדטים מתוך ה-120. גם אם לא יגיעו ל-60 בסופו של דבר (וזה יתכן), מדובר בהישג מרשים בהתחשב בנסיבות ההזויות. אבל בלי 61, ניצחון זה לא.

כחול לבן טענו לניצחון מכריע בספטמבר ובכל זאת גנץ לא כיהן יום אחד כראש ממשלה. כעת נטען שנתניהו זכה בבחירות השלישיות. ברור שיש אנשים שחושבים שכך הדבר – אבל לפי השיטה הנהוגה בישראל זה לא באמת קרה

המפלגות שמתנגדות לו אינן מהוות גוש מגובש מכיוון שאביגדור ליברמן שונא את הרשימה הערבית המשותפת ובשל זאת הם יתקשו לשתף פעולה. עם זאת, ייתכן מאד שיהיה להם רוב. יש סיכוי שתמצא הדרך להשתמש בו

קשה להגזים עד כמה הנושא העיקרי של הקמפיין היה ביבי, כן או לא. זה מוזר ומביך עבור מדינה העומדת בפני סוגיות קריטיות ומורכבות, אך זה המצב.

נתניהו הפך ללב העניין בגלל העובדה יוצאת הדופן שהוא נאחז בהיסטריה בכסאו למרות שבקרוב מאד הוא יעמוד למשפט באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ראש ממשלה עם טיפת טעם טוב היה מתפטר, כמובן. ואכן, לפני 11 שנים נתניהו עצמו קרא לאהוד אולמרט להתפטר בגלל חקירת משטרה בלבד; אולמרט לא היה קדוש, אך הוא היה מספיק מענטש כדי להיעתר. נתניהו עשוי מחומרים אחרים.

אז איך שלא יהיה, ללא הפתעות מכיוון המעטפות הכפולות (וגם זה אפשרי) נתניהו לא ניצח, ואפילו קצת הפסיד (שוב, במונחים ישראלים מטושטשים).

הנושא העיקרי של הקמפיין היה ביבי, כן או לא. מוזר ומביך ככל שיהיה עבור מדינה העומדת בפני סוגיות קריטיות ומורכבות. זאת בשל העובדה יוצאת הדופן שהוא נאחז בהיסטריה בכסאו למרות המשפט המתקרב

אם ליברמן ישים בצד את שנאתו לרשימה הערבית המשותפת ויצטרף אליה יחד עם כחול לבן והעבודה-גשר-מרצ במטרה לסלק את נתניהו, נראה שהדבר יתאפשר. השאלה בפועל היא את מי הוא מתעב יותר – את הערבים או את ביבי וקומץ חרדיו. אף אחד לא מבין את האיש ואני בוודאי לא מתנבא – אם כי אני כן חושב שסילוק נתניהו יהווה צדק פואטי שיהיה גם טוב לישראל, במיוחד אחרי קמפיין השיסוי, ההסתה, השנאה וההכפשה שניהל הליכוד. פתרון יחסית פשוט יהיה תמיכת ליברמן בחוק שימנע מינוי רו"מ הנאשם בפלילים; זה לא יביא קואליציה בהכרח, אבל אם בג"צ לא יתערב זה יסיים את סאגת נתניהו.

ועדיין, הנרטיב השתרש שנתניהו ניצח. על מה זה מבוסס?

זה מבוסס על ההנחה (הוודאית כמעט) שהליכוד זכה ביותר מנדטים מכחול לבן. וזה קרה בין היתר כי נתניהו נגס בהצלחה במפלגת ימינה הדי פריכה. אבל הקולות נשארים בגוש הימין, וזה לא מעלה ולא מוריד דבר. היתרון על בסיס מפלגתי, בשיטה הישראלית, שווה כקליפת השום, פחות או יותר.

נתניהו היה הראשון לטעון זאת אם המצב היה הפוך. כך עשה ב-2009 כאשר קדימה "ניצחה" את הליכוד אבל גוש ימין בעצם גבר. הוא לא התלבט לרגע, והוא צדק, וכך נהיה ראש ממשלה. כך בעצם קרה גם בספטמבר.

נתניהו היה הראשון לטעון שניצחון מפלגתי שווה כקליפת השום – אם המצב היה הפוך. כך עשה ב-2009 כשקדימה "ניצחה" את הליכוד אבל גוש ימין גבר. הוא לא התלבט לרגע, וצדק, וכך הפך לרה"מ. כך בעצם קרה גם בספטמבר

כעת הליכוד מנסה למסמר את הנרטיב הכוזב שגודל המפלגה הוא הקובע. הדבר דומה למצב שהילרי קלינטון הייתה טוענת שניצחה בגלל יתרונה ב-2016 במניין הקולות הארצי על אף שלפי השיטה האמריקאית הוא לא קובע דבר. זו שטות גמורה, ובכל זאת עיתונאים משתפים פעולה. מדוע הם מגבים את השקר? רבות הסיבות:

• ראשית, הם חשודים (בצדק לרוב) בביקורת נגד השלטון – ומקווים להפריך זאת דרך התקרנפות שקופה.
• שנית, התקשורת היא ברובה עסק מסחרי במצוקה בגלל סיבות גלובליות הקשורות למהפכה הדיגיטאלית. תמיד יש מתח, לא רק בישראל, בין אתיקה עיתונאית לבין טעם ההמון שהוא בעצם שוק הצרכנים. כיום חשוב מתמיד לא לעצבן אותם. יש רושם שהנוטים להתעצבן על התקשורת הם הביביסטים.
• שלישית, נעשה לאחרונה מאמץ להציף את גלי האתר בעיתונאים ימניים ודתיים, תופעה חדשה וסבירה שמבקשת לנטרל את העובדה שהמקצוע מושך באופן טבעי אנשים בכל העולם בעלי חשיבה חופשית שנוטים לצד הליברלי. כך מקבלים את עמית סגל מערוץ 12, שכמעט מתהדר בימניותו, ככתב הפוליטי הבולט בטלוויזיה.
• רביעית, יש בציבור סוג של מיאוס ותדהמה ממחזה האבסורד של שלוש מערכות בחירות בשנה. כך מקבלים את יואב קרקובסקי מהתאגיד שמצהיר כי "הדבר האחרון" שהוא רוצה זה בחירות רביעית. בא לך לצעוק: "באמת? האם ממשלה נוראית לא גרועה קצת יותר?"
• חמישית, התקשורת אוהבת סיפור טוב. ונתניהו המתגבר איכשהו על השערוריות המרהיבות, המשפט המתקרב והביטחוניסטים הרוטנים זה אכן סיפור מדהים.

וכך, כבר ביום שני ב-2200, הכתבים התחרו ביניהם בקשירת כתרים והשתטחות לרגלי הראיס אשר גבר על האליטות כעוף החול המיתולוגי (יחד עם רעייתו האוחזת בידו תמיד, ויוצא חלציו המצייץ בהפקרות).

וכך, כבר ביום שני ב-2200, הכתבים התחרו ביניהם בקשירת כתרים והשתטחות לרגלי הראיס אשר גבר על האליטות כעוף החול המיתולוגי (יחד עם רעייתו האוחזת בידו תמיד, ויוצא חלציו המצייץ בהפקרות)

זה קצת מזכיר את התקשורת האמריקאית שברובה מיהרה להסכים שדונלד טראמפ נוקה מכל אשמה בדו"ח מולר – דבר שלא היה ולא נברא. עד שהעובדות התבררו הנרטיב התקבע וכולם עברו לסקנדל התורן הבא, מותשים, מיואשים והמומים.

רק שיהיה ברור: אני לא אומר שהאופוזיציה הצליחה. כחול לבן ניהלה קמפיין שאנן וחסר אנרגיה ומעוף, ולא ברור בכלל שגוש אנטי-ביבי באמת יחזיק מים. אני חושש, בעצם, שלא.

נתניהו, על כל מגרעותיו בתחומי ההגינות והחזון האסטרטגי עבור מדינתו, הוא אדם מבריק וכריזמטי, ויש מצב שהוא הפוליטיקאי הטוב בעולם. גם אם יתקשה להקים קואליציה, בסופו של דבר הוא עלול להישאר על כסאו עוד זמן ממושך, ואולי אפילו קדנציה מלאה.

אבל נכון לעכשיו, יהיה אשר יהיה, הוא לא "ניצח." העם לא "קבע נחרצות" שהוא צריך להישאר ושהשחיתות לא חשובה. הפוליטיקאי הטוב בעולם בחיים לא היה נכנע לנרטיב כוזב ורופס שכזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

ראשון בא הקיטש. רק אחריו בא פיק הברכיים. כי הקיטש מעלים בתוכו את הקשה והמסובך, וגם את המפיל לקרשים. תמיד העלים. הוא חומר השימון העתיק של ההרסני, וגם של הרופס. הוא הממתיק של המשקאות המורעלים.

קודם כתב דויד גרוסמן מאמר של מליצות על הקורונה בעולם (הארץ, 19.3). למחרת הוא התראיין בערוץ 12 וקרא, לנוכח הקורונה, לממשלת אחדות לאומית בישראל. ואז, יומיים לפני שהפך בני גנץ את עורו, הוא נסע אל ביתו של גרוסמן. וגרוסמן עשה בשבילו מה שסופר ידוע ואהוב יכול לעשות בשביל פוליטיקאי במשבר: הוא נתן לו לגיטימציה מוסרית לצעד שיעורר – שניהם ידעו – התנגדות מוסרית רחבה.

ואז, יומיים לפני שהפך גנץ את עורו, הוא נסע אל ביתו של גרוסמן. וגרוסמן עשה בשבילו מה שסופר ידוע ואהוב יכול לעשות בשביל פוליטיקאי במשבר: נתן לו לגיטימציה מוסרית לצעד שיעורר – שניהם ידעו – התנגדות מוסרית רחבה

וכאמור, הקיטש העולמי קדם אצל גרוסמן ללגיטימציה המקומית. הקורונה, כתב גרוסמן, היא "בקנה מידה תנ"כי". כמה זה "קנה מידה תנכ"י"? אחד למאה? אחד למיליון? אחד למבול של נוח? אחד לפומפיי? אחד לטרבלינקה? הקיטש תמיד מטשטש, מעמעם, אומר משהו מצלצל שהוא כללי עד ליבש את המוח. כי אנחנו  צריכים מאד להבין את הקורונה, צריכים לדעת מה קנה המידה הסביר שלה. אחרת איך נאבק בה? אחרת איך נצא ממנה? להגיד "קנה מידה תנכ"י" זה להפריע להבין.

"היא גדולה מאיתנו, המגפה", הוא המשיך וכתב. ממה בדיוק היא גדולה הקורונה? אפשר להגיד שהיא גדולה מבני האדם כי היא הורגת בני אדם. אבל אפילו זה לא נכון, כי יש בני אדם, והרבה, שהמערכת החיסונית שלהם גוברת על הקורונה.

ולמה לשיר שיר מזמור לחולשה האנושית בדיוק כאשר אנחנו זקוקים לכח האנושי להתמודד עם החולשה. כי זה רומנטי? כי זה מפויט? אם הקורונה גדולה מן הרופאים כדאי שילכו הרופאים מבתי החולים הביתה. אם היא גדולה מאלף הצוותים שעובדים יומם ולילה בארבע פינות העולם למצוא חיסון, אפשר לשלוח גם את הצוותים לחל"ת.

האם זה לא הזמן לזכור מה עשו ועושים אנשים חלשים כמונו אל מול מגפות ואל מול החולשה שלהם. ממה בדיוק היא גדולה הקורונה? מהמצאת הגלגל? מספר איוב? מגילוי הפניצילין? מהמצאת מכונת ההנשמה? מתשלום דמי אבטלה למושבתים? את זה עשו ועושים אנשים בתוך מגפות, למרות מגפות. אז מה קטן ומה גדול? ולמה לכתוב מליצות שאין להן תוכן?

ואז המליצה העיקרית, הכי שמנונית והכי משמנת: "כאשר היא תדעך, סוף סוף, ובני האדם ייצאו מבתיהם אחרי סגר ממושך, ייתכן שאפשרויות חדשות ומפתיעות יתנסחו: אולי המגע בתשתית הקיום יחולל זאת". ומהן האפשרויות החדשות על פי גרוסמן? קראו ותגלו שהן בדיוק, אבל בדיוק, האפשרויות שגרוסמן קרא להן, ובצדק קרא, הרבה לפני הקורונה, בלי הקורונה: אקולוגיה, שלום, לצאת מהארון. זה מספיק חשוב גם בלי להיות חידוש תנ"כי. זה מספיק ברור בשביל להגיד "אקולוגיה". מה מוסיפות לנו המלים המגונדרות "תשתית הקיום"?

ומתשתית הקיום אל בדיחות הקיום. גם זה, אומר גרוסמן, יהיה חדש כמו אדם וחווה בבוקר שאחרי התנ"ך: "אנשים ונשים יתהו[..] מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם". איפה ורדה רזיאל-ז'קונט כשצריכים אותה? דויד גרוסמן גוזל את פרנסתה ("תזרקי אותו") בימים שאסור לגזול פרנסה. הרי כולנו, כעת במיוחד, צריכים את העצות הגאוניות שלה. אשתי ואני, למשל, עוד נצטרך את ורדה ר.ז'. כשנישאר בבית חודש-חודשיים, ונמרר זה לזה את החיים, ונטפליקס לא יעזור.

"אנשים ונשים יתהו […] מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם". איפה ורדה רזיאל-ז'קונט כשצריכים אותה? דויד גרוסמן גוזל את פרנסתה ("תזרקי אותו") בימים שאסור לגזול פרנסה

ומן הקיטש של הקורונה אל הפוליטיקה הישראלית בימי הקורונה. מעטים מדי שואלים את עצמם איך זה שבשעה שכל מדינות העולם מתמודדות עם המגפה, ובחלקן היא חמורה הרבה יותר מאשר כאן – רק בישראל נכנסה האופוזיציה הראשית לממשלה? אם זה צעד שמתבקש מן המגפה – למה רק ישראלים עושים אותו? איך זה שלא התעוררה זעקה לממשלות אחדות לאומית בשום דמוקרטיה (במדינות הלא-דמוקרטיות יש אחדות מוחלטת ושלמה לפני מגפות ואחרי מגפות)?

או מכיוון אחר: תארו לכם שבעקבות המגפה, שארצות הברית היא היום אחד ממוקדיה, יצטרף ג'ו ביידן אל הקבינט של טראמפ. ושמא גם ישאר מקום "מתחת לאלונקה" בשביל ברני סנדרס כשר העבודה של טראמפ?

מה שניראה טירוף הדעת בכל העולם מוצג בישראל כהגיוני ומתבקש. מה שלא עולה על הדעת בשום דמוקרטיה בעולם מוצג בישראל כחובה כלפי ציבור הבוחרים. אופוזיציה מרכיבה באנגליה "ממשלת צללים". כי חיים נושמים צריכים אלטרנטיבה, ושלטון העם צריך אופוזיציה. גם מי שהצביעו בשביל קואליציה צריכים אופוזיציה – בשביל לחשוב, בשביל לבחור מחר אחרת.

תארו לכם שבעקבות המגפה, שארה"ב היא אחד ממוקדיה, יצטרף ג'ו ביידן אל הקבינט של טראמפ. ושמא גם ישאר מקום "מתחת לאלונקה" בשביל ברני סנדרס כשר העבודה של טראמפ?

המצב הישראלי שגנץ יצר של קריסת האופוזיציה אל תוך הקואליציה הוא – אם לחזור אל המטפורה הבריטית – מצב של אדם בלי צל. יש דבר כזה. באגדות, בסיוטים. זה תמיד זוועה. זה תמיד בלי אור. בלי צל זה אובדן צלם.

יש לגרוסמן זכויות רבות על המעורבות שלו בחיים הפוליטיים. וככל שהזכויות רבות רבה האכזבה. יש רגעים שבהם לא טעות נקודתית נעשית. יש טעויות שיש מתחתן תהום. בשביל שלא ליפול לתהום הוא צריך היה לעבור מקנה המידה התנ"כי אל קנה המידה הפוליטי.

אני יכול לתאר לעצמי את גרוסמן נרעש מן הקורונה ואומר לעצמו – "זה לא זמן לבקש את הממשלה שאני רוצה, זה זמן להרכיב את הממשלה שאפשר להרכיב". זה ורק זה? זה ולא שום דבר שיבוא ביחד עם הממשלה המשותפת?

האם לא יכול היה גרוסמן לחשוב צעד אחד קדימה ולדעת, שאם יאמץ גנץ את עצתו זאת לא תהיה ממשלה משותפת, זאת תהיה ממשלה, שאליה יבוא נתניהו עם 59 מנדטים (כעת כבר 61), ואילו גנץ יבוא עם 17, וביחסי כוחות כאלה ברור מי יהיה האדון ומי יהיה משרתו?

האם הזהיר אותו גרוסמן שהאדון יכוף על משרתו להתכחש לתבונה הביטחונית שלו ולחבור אליו אל האסון של סיפוח בקעת הירדן? האם אמר לגנץ שמחיר עצתו יהיה אובדן האמון של בוחרים בו, ולטווח ארוך, כי זה אמון שניבנה רק, אבל ממש רק, על המחויבות לסלק את הנאשם בפלילים?

האם הוא אמר לו שהוא ירסק את מפלגתו שלו, וכך לא רק יושפל אישית, אלא גם יחריב את הסיכוי לכוח פוליטי כלשהו שיתגבר על נתניהו בעתיד הנראה לעין?

האם הוא העיר לו את ההערה הקטנה שעריקה מכוערת כזאת אל מחנה היריב תביא אחריה מפולת של עריקות בהרבה מיפלגות, והחזרת שפמים שגולחו, והפיכת הפוליטיקה כמעט כולה (יבורכו היוצאים מן הכלל) לעיסה אחת של עריקות, ושקרים, והפרות אמונים סיטונאיות?

המצב הישראלי שגנץ יצר, קריסת האופוזיציה אל תוך הקואליציה הוא – אם לחזור אל המטפורה הבריטית – מצב של אדם בלי צל. יש דבר כזה. באגדות, בסיוטים. זה תמיד זוועה. זה תמיד בלי אור. בלי צל זה אובדן צלם

האם האיש שכתב את "נוכחים נפקדים" העלה בדעתו להגיד לגנץ, שלראשונה יש יצוג גדול וחזק של האזרחים הערבים בכנסת? שרק לפני יומיים ההישג שלהם היתרגם, בעזרת כמה התבטאויות נאורות של גנץ, לנוכחות מרגשת שלהם בכנסת ובועדותיה, ובצעד שלו הוא יחזיר אותנו אל החושך של יהודים שבונים פוליטיקה רק עם יהודים, ויהודים שזורקים ערבים אל מחוץ למחנה?

ושמא גם אמר גרוסמן לגנץ שלא יבהל מאיום הבחירות הרביעיות, כי יש לו (היה לו) רוב בכנסת, ולא נתניהו אלא הוא, גנץ, יכול היה להחליט אם ומתי יהיו בחירות, וכי נתניהו יגיע אל הבחירות האלה מספסל הנאשמים? ואולי גם עברה שם בחדר המחשבה שאין שום צורך, לא כאן ולא בעולם, בממשלה משותפת בשביל להאבק בקורונה, כי כל אופוזציה תומכת במאבק הזה תמיכה מלאה.

לא שגרוסמן ידע שכל זה יקרה. אבל לא קשה היה לשער שזה מה שיקרה. גרוסמן לא רצה לשער, לא רצה לחשוב. הוא רצה אחדות.

יש מכנה משותף לכל העיוורונות האלה, לכל הרעות האלה: קוראים למכנה המשותף הזה "אטאביזם"- נסיגה מן ההוה אל איזה עבר טראומאטי, אובססיבי, אוטומאטי, חסר דעת וחסר דעה. זה האטאביזם של "כל ישראל חברים ולעזאזל המחלוקות שביניהם". זה האטביזם של שומרי החומות היהודיים, שהשאירו מאחורי חומות גבוהות כל מחלוקת, כל ביקורת, כל היגיון, ובעצם – כמו שלימד גרשם שלום – השאירו מחוץ להם את ההיסטוריה כולה.

זה גם, אולי בעיקר, האטאביזם הישראלי של "שקט יורים" בכל פעם שיורים, ואצלנו יורים הרבה. זה האטאביזם שאנחנו נאחזים בהיגיון, ובהגינות, של הפוליטיקה כדי להינצל ממנו. זה האטביזם שהציונות נחלצה ממנו בעור שיניה, ופרצה אותו תוך ויכוח נוקב בין יהודים, לא במריחה מפוחדת של מחלוקת.

יש מכנה משותף לכל העיוורונות האלה, לכל הרעות האלה: קוראים למכנה המשותף הזה "אטאביזם"- נסיגה מן ההוה אל איזה עבר טראומאטי, אובססיבי, אוטומאטי, חסר דעת וחסר דעה

זאת המסורת של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון ובוני המדינה, שעמיר פרץ הוריד אותה כעת לאשפתות. וכדי שלא נעשה אידיאליזציה גם למבוכה יש מיפלגות, ויש מחויבויות, ויש קוים אדומים. ויש – לא מיותר לחזור – תפקיד לקואליציה ויש תפקיד חיוני לצל האופוזיציה. ויש, אגב, גם בתי משפט שמכבדים אותם, ואין נאשמים בפלילים בראשות ממשלה.

דווקא בזמן מגפה אנחנו צריכים לתת אמון במנהיגים שלנו ולא לקבל אותם בתור קיטש. דווקא כשמתים אנשים אנחנו צריכים לתת אמון בחיים הפוליטיים שלנו ולא לקבל אותם בתור עיסה. גרוסמן משח בשמן את ראשו של האיש שיצא מביתו ועשה מן הפוליטיקה הישראלית עיסה.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.

מדיניות ההסברה של ממשלת המעבר בישראל, היא מדיניות סדורה מחושבת ושקולה:

בתשע בערב, כמעט כל ערב, מופיע ראש ממשלת המעבר, לבדו באולפן מאולתר, עם 3 דגלי ישראל ואפס עיתונאים. הוא מינה את עצמו לשר ההסברה בישיבה עם עצמו אשתו ובנו. באישור היועמ"ש כמובן.

הוא פונה ל"אזרחי ישראל" ומשקר כאוות נפשו. הנחיתי, הוריתי, דיברתי, תיכננתי. מחר יהיו 20 אלף בדיקות, מחרתיים יותר, נחלק 500 ש"ח לכל ילד, הקציתי עם שר האוצר 80 מיליארד ש"ח לעזרת העסקים העצמאיים, בלה בלה בלה, פוטין ידידי, בוריס ג'ונסון מתוק שלי, אנגלה מרקל חברתי, יוסי כהן נשמה שלי ראש המוסד הביא מכונות הנשמה וגם חנק והעלים את שר הביטחון שלכם בלי שתרגישו, בלה בלה בלה.

בתשע בערב, כמעט כל ערב, מופיע ראש ממשלת המעבר, לבדו באולפן מאולתר, עם 3 דגלי ישראל ואפס עיתונאים. הוא מינה את עצמו לשר ההסברה בישיבה עם עצמו אשתו ובנו. באישור היועמ"ש כמובן

אחריו, המום מרצף השקרים יופיע פקיד כלשהו, או שר מסכן שעל ראשו הפיל ראש הממשלה את ערימת השקרים שלו, לפני שהלך מבושם ומאופר, מלא טקס בישבן, לדיוני ממשלת החירום האין סופיים.

הפקיד/שר…נקרא לו משה בר סימן טוב, או משה כחלון, או משה רבנו, זה ממש לא משנה, מתייצב לבדו מול המצלמות, או מרואיין מהבידוד בביתו, או במשרדו ואז הוא נאלץ לענות לשאלות העיתונאים שבאולפן.

מה הוא יעשה? מה יאמר?
הרי דווח רק על 5000 בדיקות ליום (ואין שום סיכוי להגיע למספר בו נקב המאופר שדיבר לפניו) ואין מטושים ואין חומרים לבדיקה ובכלל לא ברור את מי צריך לבדוק. אז סימן טוב כחלון ממלמל משהו על בחינת המצב ושיקולי מדיניות שיתבררו עוד הערב ומחר נגביר ונפזר את הבדיקות ונגיע ליעד שציין רה"מ ואולי כמעט, ובלה בלה בלה.

אחריו עובר השידור אל סגן כלשהו במל"ל שגם הוא בבידוד בבית לאחר ששהה במחיצת שר הבריאות שנדבק בקורונה לא בריאה.

סימן טוב כחלון טען לפניו ששר הבריאות בעצם התנהג כנדרש לפני שיצאו ההוראות המיוחדות שעליו לנהוג כנדרש והשר בעצם עובד כנדרש מהבית ומרגיש מצוין ומחר גם יתקינו לו אינטרנט במקום ספר תפילות. כנדרש.

נחזור למלל סימן טוב סגן ראש המל"ל. מי מנהל בעצם את כל המערכה בקורונה? שואלים אותו מצהרי היום. הרי מל"ח מושבת ורח"ל לא הופעלה ושר הביטחון מסוכסך עם רה"מ ואנחנו במלחמה ענקית נגד מגפה עולמית? אתה איתנו מר מלל סימן טוב?

וודאי, הוא עונה. ראש המל"ל מנהל מטעם ראש הממשלה ואני אחראי על תיאום זרועות הביטחון והכשרות, וראשי האגפים במשרדנו אחראים על רכש ביצים ומכונות הנשמה, והסדרן בכניסה אחראי על העברת הודעות למשטרה ולפיקוד העורף.

סימן טוב כחלון טען ששר הבריאות בעצם התנהג כנדרש לפני שיצאו ההוראות המיוחדות שעליו לנהוג כנדרש והשר בעצם עובד כנדרש מהבית ומרגיש מצוין ומחר יתקינו לו אינטרנט במקום ספר תפילות. כנדרש

השידור חוזר אל כתבתנו הכלכלית ופרשנינו לענייני טוהר מידות וזיהוי מרמה והפרת אמונים. כיצד יחולקו 80 מיליארד השקלים? נשאל הכתב המבולבל. ובכן שר האוצר בר כחלון מסיים את תפקידו ואין לו מושג.

פקידי האוצר טוענים שרועדות להם הביצים, ואין להם כוח לנשום כאשר ממשרד ראש הקורונה צורחים עליהם לחלק מתנות לעצמאיים, אבל רק לאלה שלא עברו את המסגרת ולא חרגו מהרווחיות הצפויה ברבעון הקודם לחלוקת המענק, שכנראה לא יראו לעולם.

יש לנו צפצוף ואיתות מישיבת ממשלה הדנה בהחלטות על סגר ועוצר בבני ברק רבתי. כלומר תל אביב ושאר חלקי המדינה. סגר עוצר כפי שאמר אמש ראש ממשלת המעבר עוד לפני שהממשלה דנה והחליטה (איך הוא ידע מה היא תחליט?).

ובכן מה החליטה הממשלה? שואלת בייאוש המגישה באולפן. וכתבנו מדווח שכנראה יוטל סגר מוחלט משעה לא מוחלטת אחה"צ או בערב עד למחרת החג, או עד למוצ"ש, או עד לנגיסה הראשונה במופלטה הראשונה של המימונה.

הממשלה תתכנס ממש באותו ערב לישיבת זום מתוחה על השאלה מי צריך לחבוש מסיכות ומי כפפות. ראש המוסד יודיע שארגונו הצליח להבריח מסיכות פורים הישר מתחת לאפו של הג'יהאד האיסלאמי בתימן.

ובכן מה החליטה הממשלה? שואלת בייאוש המגישה באולפן. וכתבנו מדווח שכנראה יוטל סגר מוחלט משעה לא מוחלטת אחה"צ או בערב עד למחרת החג, או עד למוצ"ש, או עד לנגיסה הראשונה במופלטה הראשונה של המימונה

או אז יתכנס מערך ההסברה במשרדי המל"ל של הקורונה לסיים את התדרוך היומי בפרסום טבלת החולים, נדבקים, מונשמים, מחלימים ומתים באתר משרד הבריאות שאותו מנהלת חברת סייבר שהתמחתה בפריצה לטלפונים סלולריים של מועמדים לבחירות שהעזו להתמודד מול ראש ממשלת המעבר.

ראש ממשלת המעבר עצמו, יצייץ מיד שמצבנו הכי טוב בעולם, וכי היו צפויים עשרת אלפים מתים, אבל רק בזכות הניהול המשברי הגאוני שלו ובעיקר בזכות ההנחיות שלו ואולי גם ההצהרות שלו יהיה לכולנו חג שמח בחדר השירותים המבודד, הפונה לרחוב השומם במדינת הסגר ההכרחי. זה הסגר שאולי יפתח אחרי מטס יום העצמאות למען הצוותים הרפואיים המשעממים אותו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.