יש מעט מושגים פחות מדויקים בעולם מאשר ניצחון בבחירות בישראל. כחול לבן טענו לניצחון מכריע בספטמבר ובכל זאת, לא במפתיע, בני גנץ לא כיהן יום אחד כראש ממשלה. הסיבה נעוצה בדרישת השיטה היחסית שאלקטורט מפוצל להחריד יוליד רוב מוחלט, איכשהו.

כעת נטען שנתניהו זכה בבחירות השלישיות. ברור שיש אנשים שחושבים שכך הדבר – אבל לפי השיטה הנהוגה בישראל זה לא באמת קרה. על פי ספירת כמעט כל הקולות וגם לפי המדגמים – כל המפלגות החפצות בהמשך כהונתו זכו יחד בבין 58 ל-59 מנדטים מתוך ה-120. גם אם לא יגיעו ל-60 בסופו של דבר (וזה יתכן), מדובר בהישג מרשים בהתחשב בנסיבות ההזויות. אבל בלי 61, ניצחון זה לא.

כחול לבן טענו לניצחון מכריע בספטמבר ובכל זאת גנץ לא כיהן יום אחד כראש ממשלה. כעת נטען שנתניהו זכה בבחירות השלישיות. ברור שיש אנשים שחושבים שכך הדבר – אבל לפי השיטה הנהוגה בישראל זה לא באמת קרה

המפלגות שמתנגדות לו אינן מהוות גוש מגובש מכיוון שאביגדור ליברמן שונא את הרשימה הערבית המשותפת ובשל זאת הם יתקשו לשתף פעולה. עם זאת, ייתכן מאד שיהיה להם רוב. יש סיכוי שתמצא הדרך להשתמש בו

קשה להגזים עד כמה הנושא העיקרי של הקמפיין היה ביבי, כן או לא. זה מוזר ומביך עבור מדינה העומדת בפני סוגיות קריטיות ומורכבות, אך זה המצב.

נתניהו הפך ללב העניין בגלל העובדה יוצאת הדופן שהוא נאחז בהיסטריה בכסאו למרות שבקרוב מאד הוא יעמוד למשפט באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ראש ממשלה עם טיפת טעם טוב היה מתפטר, כמובן. ואכן, לפני 11 שנים נתניהו עצמו קרא לאהוד אולמרט להתפטר בגלל חקירת משטרה בלבד; אולמרט לא היה קדוש, אך הוא היה מספיק מענטש כדי להיעתר. נתניהו עשוי מחומרים אחרים.

אז איך שלא יהיה, ללא הפתעות מכיוון המעטפות הכפולות (וגם זה אפשרי) נתניהו לא ניצח, ואפילו קצת הפסיד (שוב, במונחים ישראלים מטושטשים).

הנושא העיקרי של הקמפיין היה ביבי, כן או לא. מוזר ומביך ככל שיהיה עבור מדינה העומדת בפני סוגיות קריטיות ומורכבות. זאת בשל העובדה יוצאת הדופן שהוא נאחז בהיסטריה בכסאו למרות המשפט המתקרב

אם ליברמן ישים בצד את שנאתו לרשימה הערבית המשותפת ויצטרף אליה יחד עם כחול לבן והעבודה-גשר-מרצ במטרה לסלק את נתניהו, נראה שהדבר יתאפשר. השאלה בפועל היא את מי הוא מתעב יותר – את הערבים או את ביבי וקומץ חרדיו. אף אחד לא מבין את האיש ואני בוודאי לא מתנבא – אם כי אני כן חושב שסילוק נתניהו יהווה צדק פואטי שיהיה גם טוב לישראל, במיוחד אחרי קמפיין השיסוי, ההסתה, השנאה וההכפשה שניהל הליכוד. פתרון יחסית פשוט יהיה תמיכת ליברמן בחוק שימנע מינוי רו"מ הנאשם בפלילים; זה לא יביא קואליציה בהכרח, אבל אם בג"צ לא יתערב זה יסיים את סאגת נתניהו.

ועדיין, הנרטיב השתרש שנתניהו ניצח. על מה זה מבוסס?

זה מבוסס על ההנחה (הוודאית כמעט) שהליכוד זכה ביותר מנדטים מכחול לבן. וזה קרה בין היתר כי נתניהו נגס בהצלחה במפלגת ימינה הדי פריכה. אבל הקולות נשארים בגוש הימין, וזה לא מעלה ולא מוריד דבר. היתרון על בסיס מפלגתי, בשיטה הישראלית, שווה כקליפת השום, פחות או יותר.

נתניהו היה הראשון לטעון זאת אם המצב היה הפוך. כך עשה ב-2009 כאשר קדימה "ניצחה" את הליכוד אבל גוש ימין בעצם גבר. הוא לא התלבט לרגע, והוא צדק, וכך נהיה ראש ממשלה. כך בעצם קרה גם בספטמבר.

נתניהו היה הראשון לטעון שניצחון מפלגתי שווה כקליפת השום – אם המצב היה הפוך. כך עשה ב-2009 כשקדימה "ניצחה" את הליכוד אבל גוש ימין גבר. הוא לא התלבט לרגע, וצדק, וכך הפך לרה"מ. כך בעצם קרה גם בספטמבר

כעת הליכוד מנסה למסמר את הנרטיב הכוזב שגודל המפלגה הוא הקובע. הדבר דומה למצב שהילרי קלינטון הייתה טוענת שניצחה בגלל יתרונה ב-2016 במניין הקולות הארצי על אף שלפי השיטה האמריקאית הוא לא קובע דבר. זו שטות גמורה, ובכל זאת עיתונאים משתפים פעולה. מדוע הם מגבים את השקר? רבות הסיבות:

• ראשית, הם חשודים (בצדק לרוב) בביקורת נגד השלטון – ומקווים להפריך זאת דרך התקרנפות שקופה.
• שנית, התקשורת היא ברובה עסק מסחרי במצוקה בגלל סיבות גלובליות הקשורות למהפכה הדיגיטאלית. תמיד יש מתח, לא רק בישראל, בין אתיקה עיתונאית לבין טעם ההמון שהוא בעצם שוק הצרכנים. כיום חשוב מתמיד לא לעצבן אותם. יש רושם שהנוטים להתעצבן על התקשורת הם הביביסטים.
• שלישית, נעשה לאחרונה מאמץ להציף את גלי האתר בעיתונאים ימניים ודתיים, תופעה חדשה וסבירה שמבקשת לנטרל את העובדה שהמקצוע מושך באופן טבעי אנשים בכל העולם בעלי חשיבה חופשית שנוטים לצד הליברלי. כך מקבלים את עמית סגל מערוץ 12, שכמעט מתהדר בימניותו, ככתב הפוליטי הבולט בטלוויזיה.
• רביעית, יש בציבור סוג של מיאוס ותדהמה ממחזה האבסורד של שלוש מערכות בחירות בשנה. כך מקבלים את יואב קרקובסקי מהתאגיד שמצהיר כי "הדבר האחרון" שהוא רוצה זה בחירות רביעית. בא לך לצעוק: "באמת? האם ממשלה נוראית לא גרועה קצת יותר?"
• חמישית, התקשורת אוהבת סיפור טוב. ונתניהו המתגבר איכשהו על השערוריות המרהיבות, המשפט המתקרב והביטחוניסטים הרוטנים זה אכן סיפור מדהים.

וכך, כבר ביום שני ב-2200, הכתבים התחרו ביניהם בקשירת כתרים והשתטחות לרגלי הראיס אשר גבר על האליטות כעוף החול המיתולוגי (יחד עם רעייתו האוחזת בידו תמיד, ויוצא חלציו המצייץ בהפקרות).

וכך, כבר ביום שני ב-2200, הכתבים התחרו ביניהם בקשירת כתרים והשתטחות לרגלי הראיס אשר גבר על האליטות כעוף החול המיתולוגי (יחד עם רעייתו האוחזת בידו תמיד, ויוצא חלציו המצייץ בהפקרות)

זה קצת מזכיר את התקשורת האמריקאית שברובה מיהרה להסכים שדונלד טראמפ נוקה מכל אשמה בדו"ח מולר – דבר שלא היה ולא נברא. עד שהעובדות התבררו הנרטיב התקבע וכולם עברו לסקנדל התורן הבא, מותשים, מיואשים והמומים.

רק שיהיה ברור: אני לא אומר שהאופוזיציה הצליחה. כחול לבן ניהלה קמפיין שאנן וחסר אנרגיה ומעוף, ולא ברור בכלל שגוש אנטי-ביבי באמת יחזיק מים. אני חושש, בעצם, שלא.

נתניהו, על כל מגרעותיו בתחומי ההגינות והחזון האסטרטגי עבור מדינתו, הוא אדם מבריק וכריזמטי, ויש מצב שהוא הפוליטיקאי הטוב בעולם. גם אם יתקשה להקים קואליציה, בסופו של דבר הוא עלול להישאר על כסאו עוד זמן ממושך, ואולי אפילו קדנציה מלאה.

אבל נכון לעכשיו, יהיה אשר יהיה, הוא לא "ניצח." העם לא "קבע נחרצות" שהוא צריך להישאר ושהשחיתות לא חשובה. הפוליטיקאי הטוב בעולם בחיים לא היה נכנע לנרטיב כוזב ורופס שכזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp

— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan