הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.

בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.

בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".

לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית של האויב בכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו"

מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

יצאו טיפשים

דוגמה בולטת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".

בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרג'ימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה, בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד.

על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה"

בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).

לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.

הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.

אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.

בשל הנפגעים הרבים ממשל קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים

הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי

הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.

בתגובה לפיגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטט את שלטון הטליבאן וכונן ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.

אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר.

אבל למרות ההצלחה הראשונית באפגניסטן, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם

הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.

נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.

לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו".

האמריקנים הבינו, שכמו במלחמת וייטנאם ובפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן והפעילו כוח – לא הוגדר כראוי מראש

כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.

בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.

מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע, בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.

את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר וההיסטוריה איננה משופעת בהן.

אז למה דווקא היא הצליחה?

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע בני גנץ אחרי שלושה סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש שאחזה בנו, הלב מחסיר פעימה.

אפילו היום בחלוף הזמן והאירועים שעברנו מאז אני מתכווצת כשאני נזכרת בעוצמת הכאב. זו הייתה נקודת מפנה דרמטית משום שמחנה השינוי למעשה נרמס והושתק. אחזה בנו תחושה שאין שום קשר בין הפתק ששמנו בקלפי לבין הפעולות שעושים הפוליטיקאים בחסות הכוח שהענקנו להם, ולפיכך אין שום משמעות למנגנון הדמוקרטי ולקיומן של בחירות.

חשוב לי לציין שבשונה מבנט, בני גנץ הוביל את מחנה השינוי תחת הבטחה אחת ויחידה – לא לשבת תחת נתניהו. בנט בניגוד אליו הצהיר שוב ושוב שבכוונתו לכונן ממשלה אחרת ושנתניהו סיים. הוא אמנם שמר על עמימות, אבל מי שרצה וודאות יכול היה להצביע לליכוד או לסמוטריץ'. במקרה של גנץ, לא היו לנו אלטרנטיבות ולמעשה גם מי שהצביע מרצ-עבודה קולו נשדד ממנו.

האכזבה הצורמת בבג"צ 11-0 ואחריו אירוע הבגידה הותירו אותנו מיואשים וחבוטים, ומתוך התהום המורלית שהושלכנו אליה הזדקקה התובנה שלנו שלמעשה מוצו האמצעים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו להציל את הדמוקרטיה הישראלית.

בשלב הזה היו כבר גרעיני התארגנות של מחאות שונות. עדיין לא היינו מגובשים ולא עיצבנו קו מחאה אחיד, אבל היה ברור לכל מובילי הגרעינים שבשלה השעה להרים מחאה משמעותית. ידענו גם שאסור לה להיכשל, שכן אם היא תיכשל נאבד את הדמוקרטיה שגם ככה איבדה מכוחה. ההבנה הזו העמיסה על כתפנו אחריות עצומה והפנמה של אמת אחת – אנחנו האנשים להם חיכינו, ואם לא אנחנו זה לא יקרה.

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע גנץ אחרי 3 סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש, הלב מחסיר פעימה

בין קבוצות המחאה השונות התקיימו שיחות רבות, ויכוחים קולניים, מאבקים עקרוניים וערכיים, ולא מעט סטרס ופחד שנבעו מהמצוקה הפוליטית שהתחוללה תחת הקורונה והשינויים הדרמטיים שהיא הביאה עמה. המבוגרים יותר בינינו הביאו לשולחן הדיונים את הצלקות שלהם מכשלון מחאת 2011 והלקחים שנבעו ממנה. בעיני, למידת התהליכים שהביאו לכישלון של 2011 ויישומם בעיצוב מחאת בלפור, תרמו רבות להצלחת המהלך.

פונקציית המטרה וכיבוש היעד

אחד הדברים שהובילו לכישלון ב-2011 היה היעדר ניסוח מדויק של פונקציית המטרה. מחאה מוצלחת חייבת להציב לעצמה יעד קונקרטי, ברור ומדיד. כותרות כמו "צדק חברתי", "איחוי הקרעים", "תקווה" וכו' הם יעדים אמורפיים. איך מודדים צדק חברתי או תקווה? ברגע שהדרישות מופשטות אי אפשר לקבוע את השגתן, ולכן הדרישה ל"צדק חברתי" נענתה בוועדת טרכטנברג שמסמסה את המחאה ולא הביאה לתוצאות משמעותיות ביחס לבעיות שעלו בה.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה ואי אפשר לטעות בהשגתו. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא הושג, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!".

.מחאת בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

לא רוצים וועדות, לא רוצים כסף, לא רוצים הקצבת כהונה ולא רוצים לחכות להכרעת בית המשפט. רוצים שהנאשם ילך כי הוא הבעיה ולכתו היא הפתרון. לאורך הדרך היו פניות וגישושים, ניסו לפשר אותנו עם הצעות שונות ומשונות לשינויים, אבל עם "לך!" כיעד, לא היה על מה לדבר.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!"

המדיום הוא המסר

אני זוכרת שישבתי לקרוא חומרים, בניסיון להבין מה הופך מחאות למוצלחות ומה מביא לכישלונן. שלושה דברים חזרו ועלו:

1. יעד.
2. טיימינג.
3. לוקיישן.

כדי שמחאה תצליח חייבת להיות הלימה בין מיקום הבעיה למיקום המחאה. פתאום הבנתי למה תל-אביב היא בית קברות למחאות, ולמה ממרום גילי ועשרות הפגנות שלקחתי בהן חלק מאז נעוריי אף לא אחת מהן הניבה הצלחות. מה הקשר בין תל אביב לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור הפרעה, רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק. היא צריכה ליצור אי-נוחות למחולל הבעיה ולהבהיר לו שהיא מכוונת כלפיו. מכאן התחדדה ההבנה שההפגנה חייבת להיות בבלפור.

רבים חשבו שאין לכך סיכוי משום שהמקום עצמו לא מתאים להפגנות ומשום שזה רחוק מהמרכז ויכביד על המוחים. אבל מרגע שאמיר השכל וחבריו האמיצים קבעו את מאהל המחאה בבלפור, ובפרט לאחר המעצר השערורייתי של השכל, בלפור הפך למוקד עליה לרגל. לא עוד מקומו של הגרעין הקשה ומטיבי הלכת, אלא "ביתם" של רבבות אזרחים זועמים שהתייצבו בבלפור שבוע שבוע.

כרמי גילון נגרר על ידי שוטרים ממאהל בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

המעצר של השכל הגדיש את הסאה עבור אזרחים רבים ושבועיים אחריו קיימנו את הביביסטיליה שהיה למעשה האירוע שקיבע את בלפור כמחנה הקבע שלנו.

מיצג בהפגנה בכיכר פריז, ליד בלפור, מחווה לציור של דלקרואה על העלייה לבסטיליה, יולי 2020 (צילום: שרון אברהם)

”אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ.“ (איוב יד, פסוק יט)

או בשפה פשוטה – גם מים שוחקים סלע אם נותנים להם מספיק זמן. אני זוכרת שחיפשתי נתונים שעוסקים בפרקי זמן של מחאות. ניסיתי לברר אם יש קורלציה בין משך של מחאה לבין סיכויי הצלחתה. לא מצאתי ראיות שתומכות בקורלציה כזו אבל כן גיליתי שאם באמת רוצים משהו, זה עשוי לקחת זמן. כך למשל המחאה נגד מלחמת ויטנאם שנמשכה בגלים משך למעלה מעשור.

פתאום הבנתי למה ת"א היא בית קברות למחאות. מה הקשר בינה לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק, להבהיר למחולל הבעיה שהיא מכוונת כלפיו

היה לנו ברור שאם אנחנו רוצים להצליח נידרש לאורך רוח והתמדה. והמשמעות היא שלא עוצרים עד שהוא הולך, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. את המסר הזה הפנמנו ופמפמנו לאורך כל הדרך, ולא זכור לי שמישהו התייאש או חשב להפסיק. היה ברור לכולם שהמחאה תימשך עד להשגת היעד "לך!". ומרגע שהתחלנו ועד היום, מחינו בבלפור במשך 15 חודשים ברצף!

מחאה עושים בזעם או לא עושים בכלל

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים. אי אפשר לביים תחושות כאלה, ואי אפשר להניע אנשים לפעולה בהעדרן. הזעם שלנו היה עצום אחרי הבגידה של גנץ. התחושה ששדדו את קולנו בקלפי שחררה שאגת זעם מגרוננו, אותה הפננו ישירות לעבר המעון בבלפור.

אסף שפיר @AsafShafir כתב:
במשך שנה שלמה נאבקנו כדי שהסיפור הגדול של מהפכת בלפור יגיע לכל בית בישראל. התמודדנו עם הכוחות הגדולים ביותר ונשבר לנו הלב כשראינו את הכתבים באולפנים מתארים מציאות שקרית ובכך מונעים מהציבור הרחב להצטרף למהפכה שתכליתה להציל את pic.twitter.com/KrRCXvAEOI

— Henry Saltzman – Saving Israel and democracy (@henrysaltzman) May 13, 2021

לתחושת הזעם הזו נלוותה חרדה קיומית והבנה עמוקה וממשית לפריכותה של הדמוקרטיה הישראלית והאיום הישיר והמיידי שרובץ עליה. זה היה הדלק שהניע כל אחד ואחת מאיתנו לאורך 15 החודשים הקשים הללו.

הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית ואם נעצור אפילו לרגע נאבד את התקווה והעתיד. ידענו שאנחנו האופוזיציה, שאנחנו החזית, שאנחנו הצבא, שאנחנו הסופרים שכותבים את ההיסטוריה ושלמעשה אין לנו את הפריווילגיה לא להילחם.

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים

מי צריך מנהיגים?

יש עדיין מי שמגלגלים עיניים למשמע המשפט "למחאה הזו אין מנהיגים". אבל אחת הסיבות העיקריות שהיא הצליחה זה בדיוק בגלל זה!

אנשים לא הגיעו לבלפור בגלל שקריים מיניסטר או סדי, או אמיר השכל, או הדגלים השחורים ביקשו מהם לבוא. תפקידם של ארגוני המחאה היה לנסות לגבש יעד ולוקיישן משותף, ולהקל על הלוגיסטיקה למי שמעוניין לבוא. לא מעט פעמים לאורך הדרך היו ארגונים שהחליטו לצאת מבלפור לפעולות אחרות, לקחת פסק זמן, לנסות משהו אחר. זה לא שינה במילימטר את המוטיבציה של ציבור המוחים להגיע במוצ"ש לבלפור.

ההמונים לא באו מתוך שייכות לארגון מסוים או מתוך ציות לבקשה של מישהו, הם באו כי הם זעמו וכי בלפור הפך להיות הכתובת לזעם הזה. כל מוצ"ש בשעה 19:00 בערב, ידעת שבבלפור לא תעמוד לבד, ידעת שבבלפור תפגוש אנשים, שכמוך מתקשים לקבל את החושך שיורד עלינו, ומוכנים לעשות כל מה שאפשר במסגרת החוק על מנת לעצור אותו. בלפור הפך למקום שבו התכנסנו ונתמכנו זה בזה, תוך הבנה שהלכה והתפתחה שאנחנו לא לבד ושהרבה יחידים זועמים יכולים להפוך לכוח שאין לעמוד בפניו.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה הזו יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני באמת מאמינה שאחד הכישלונות של 2011 נבע מהאספרציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה, אשר נטלו לעצמם חרויות להחליט החלטות בשם המחאה. מאחר שהכרנו היטב את התקדים, הקפדנו לא לעשות שום פעולה או החלטה שלא ניתן לנו המנדט לקבל.

לא לנסח רשימות של דרישות, לא להיפגש עם נציגי השלטון, לא להתפתות לפשרות או הבטחות שונות. היינו נחושים ושקופים לאורך כל הדרך.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני מאמינה שאחד מכישלונות 2011 נבע מהאספירציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה

טיימינג

חייבים להיות הוגנים ולומר זאת: גם לטיימינג יש משקל בהצלחה של מחאה, ואין ספק שמחאת 2021 הגיעה בטיימינג בו הבשילו התנאים לשינוי. אני בספק גדול אם מחאת 2011 הייתה פועלת באופן דומה למחאה שלנו, ולא עושה את הטעויות שנעשו, היא הייתה מצליחה להחליף את השלטון.

ב-2011 נתניהו עוד היה יחסית מתון בסגנונו הריכוזי והפופוליסטי, ומרוסן יחסית אל מול מערכת החוק ושותפיו הפוליטיים. הוא גם היה בתקופה של התחזקות והתרוממות שלטונית ולא עמדו נגדו אישומים פליליים.

בהינתן מצבו האישי פוליטי אז, זה היה מרחיק לכת מצד המחאה לדרוש את לכתו ואילו עתה – אחרי שלוש מערכות בחירות בהן נכשל, ושלושה כתבי אישום חמורים שעומדים נגדו, הוא איבד את הלגיטימציה הציבורית למשול. התנאים שהמחאה פרצה בהם היו שונים בתכלית מאלה של 2011, ומכאן גם נבעה נחישותה והתמדתה.

????️בחירות, סגר, חיסונים, התקשר לבורלא, ליקק למודרנה, המשפט נדחה, עלייה בתחלואה, הסכם שלום עם נרנייה, המפגינים בבלפור חייזרים, כלומר מגוחכים, או בעצם מפחידים, ממש מסוכנים.
????️לא משנה מה הוא יגיד, ישקר, ימציא או יעשה. לא משנה אם זו אמת או שקר.
????️ לא נזוז מבלפור עד שהוא ילך!!! pic.twitter.com/5DcDnzq7n9

— ???????????????????????? ???????????????????? ???? (@limor_moyal) January 9, 2021

אני כותבת את הרשומה הזו בגוף ראשון יחיד ורבים משום שהייתי שם מן הרגע הראשון, לפעמים כעצמי ולפעמים כחלק מכוח, וחוויתי חוויות אישיות וקבוצתיות. את "הדמוקרטים" הקמתי עם קבוצת חברים מוכשרים ומדהימים עם הודעתו של גנץ על הקמת ממשלת השפל עם הנאשם, ומאז ועד היום אנו פועלים כתנועת שמאל שעשתה רבות בתוך המחאה ומסביבה.

אולם הקרדיט להצלחת המחאה לא נתון לנו או לארגונים השונים. המחאה הזו הצליחה הזכות כל האנשים הנפלאים שהפגינו בהתמדה, על חשבונם, על חשבון זמנם, תוך סיכון עצמי והשקעת משאבים, מתוך אמונה ואהבה למדינה הזו ותחושת שליחות עמוקה ואמיתית.

ולמרות זאת, הניצחון האמיתי בסופו של דבר הוא של כולנו! ממשלת השינוי תהיה טובה לכל אזרח ישראלי מימין ומשמאל, יהודי או ערבי, דתי או חילוני… המחאה הביאה רוח חדשה של שינוי, ומהמתנה המופלאה הזו ייהנו כל אזרחי ישראל.

לימור מויאל היא סופרת, אקטיביסטית ודוקטורנטית לפרשנות ותרבות. רעיה ואם לארבעה.

המלך עבדאללה הודיע על כוונתו לערוך "רפורמות פוליטיות מקיפות" בירדן בניסיון להרגיע את התסיסה של השבטים הבדואים נגדו. המתיחות בין בית המלוכה לשבטים הבדואים הגיעה לשיא ולעימות מזויין באזור נאעור, בו נפצעו אנשי ביטחון ירדנים. המלך מנסה להרגיע את השטח ונמנע לפי שעה ממעצר מתנגדיו.

במחוז נאעור, דרומית לעיר הבירה של ירדן עמאן, נמשכת המתיחות בין השבטים הבדואים לבין בית המלוכה הירדני . זאת לאחר שהפרלמנט הירדני החליט לפני כמה ימים, בישיבה מיוחדת, לפטר את חבר הפרלמנט אוסאמה אלעג'ארמה, בהסתמך על בקשה מיוחדת שהגישו 109 חברי פרלמנט הנאמנים למלך עבדאללה.

לאוסאמה אל-עג'ארמה יש לשון חדה כתער והוא לא היסס בחודשים האחרונים להשתלח בבית המלוכה הירדני בממלכה, לפני כשבועיים הוא טען כי גורמי הביטחון הירדנים ניתקו את החשמל במקומות שונים בממלכה ומנעו מתהלוכות הזדהות עם "פלסטין" מלהגיע מרחבי ירדן כדי להפגין בעיר הבירה עמאן במהלך המלחמה ברצועת עזה בין חמאס לישראל.

לאל-עג'ארמה יש לשון חדה כתער, והוא לא היסס להשתלח בבית המלוכה הירדני. לפני כשבועיים טען כי גורמי הביטחון הירדנים ניתקו את החשמל במקומות שונים בממלכה

אל-עג'ארמה איים כי בני השבטים יגיעו לעמאן כדי לטפל ב"סוכנים" ו"משתפי הפעולה" כשהוא מתכוון לבכירי המשטר הירדני שמקיימים קשרים עם ארה"ב וישראל.

אוסאמה אל-עג'ארמה ערך כינוס מחאה גדול ובני השבט שלו חסמו את ציר התנועה המוביל מעמאן לחוף המזרחי של ים המלח.

על פי גורמים ירדנים, הוא אף התבטא כי ברצונו לפגוע במלך עבדאללה עצמו "ולירות כדור במצחו". בעקבות דבריו פירסמו כמה נציגים של השבטים בירדן  הודעות תמיכה ונאמנות במלך עבדאללה ועשרות חברי פרלמנט התאגדו יחדיו כדי להדיחו מהפרלמנט.

בהצבעה ההדחה בפרלמנט, התייצבו לצידו של אל-עג'ארמה כמה חברי פרלמנט הנחשבים לתומכי תנועת "האחים המוסלמים".

לפני כשבוע הגיעו כוחות הביטחון של ירדן למאחז תומכיו של אל-עג'ארמה באזור נאעור והרסו אוהל בדואי מסורתי גדול שבו נהג אל-עג'ארמה לנאום נגד בית המלוכה הירדני. במקום פרצו עימותים בין תומכי אל-עג'ארמה לבין אנשי הביטחון שהשתמשו בגז מדמיע לפיזור המפגינים.

במהלך קרב היריות שפרץ במקום בין אנשי הביטחון הירדנים לתומכיו של אל-עג'ארמה נפצעו 4 אנשי ביטחון ירדנים מירי חי והועברו לטיפול בבית חולים.

אל-עג'ארמה איים כי בני השבטים יגיעו לעמאן כדי לטפל ב"סוכנים" ו"משתפי הפעולה", כלומר בכירי המשטר הירדני שמקיימים קשרים עם ארה"ב וישראל, וטען כי ברצונו לפגוע במלך עבדאללה עצמו "ולירות כדור במצחו"

אזור נאעור הוא אזור שקט יחסית, המוכר כאזור תיירות שמיושב בשבטים בדואים ובצ'רקסים, אולם מיום ליום מתברר כי המשבר בין המלך עבדאללה לבין השבטים הבדואים הולך ומתרחב. המלחמה בין ישראל לחמאס ברצועת עזה השפיעה ללא ספק על האווירה בירדן וחיזקה את התמיכה בחמאס ובתנועת "האחים המוסלמים", שהיא תנועת האופוזיציה הגדולה בירדן.

השבטים הבדואים בירדן ממורמרים מאוד וזועמים על בית המלוכה הירדני בגלל המצב הכלכלי הקשה בירדן ובשל הנטייה של המלך עבדאללה, בניגוד לאביו המלך חוסיין, להסתמך יותר ויותר על הפלסטינים בירדן ועל הרש"פ. זאת במקום על השבטים הבדואים שהיו תמיד נאמנים לבית המלוכה ההאשמי ויש להם יצוג מכובד בצבא הירדני ובבטכ"ל (הביטחון הכללי הירדני).

חביבם של השבטים הבדואים בדרום ירדן הינו הנסיך חמזה, אחיו למחצה של המלך עבדאללה, והדמות השנואה ביותר עליהם היא המלכה ראניה.

רעייתו של המלך עבדאללה ראניה היא פלסטינית מאזור טול כרם הידועה כ"אישה החזקה" בממלכה, ולטענת השבטים הבדואים היא מכתיבה למלך את מהלכיו ומערבת גם את בני משפחתה בעסקים בירדן, לפני כמה שנים הם אף הגישו עצומה למלך עבדאללה הדורשת ממנו לנטרל את השפעתה על ענייני הממלכה, דבר שלא קרה.

לפני כשלושה חודשים חשף המודיעין הירדני תוכנית לקשירת קשר נגד שלטונו של המלך עבדאללה. בקשר היה מעורב הנסיך חמזה עם כמה מראשי השבטים הבדואים בדרום ירדן. הקושרים נעצרו והנסיך חמזה אולץ לחתום על הצהרת נאמנות למלך וליורש העצר הנסיך חוסיין בן עבדאללה.

מיום ליום מתברר כי המשבר בין המלך עבדאללה לשבטים הבדואים מתרחב. המלחמה בין ישראל לחמאס ברצועה השפיעה על האווירה בירדן וחיזקה את התמיכה בחמאס וב"האחים המוסלמים"

מאז נעלם הנסיך חמזה וההערכה היא כי הוא נתון במעצר בית. מרבית הקושרים נגד המלך שוחררו, מלבד שניים העומדים לדין. המלך הורה לשחרר את כל בני השבטים שהיו מעורבים בקשירת הקשר מחשש שהדבר יעורר מהומות ושפיכות דמים בממלכה.

בכלא הירדני נותרו שתי הדמויות הבכירות שהנהיגו את הקשר נגד המלך עבדאללה ביחד עם הנסיך חמזה. מדובר בד"ר באסם עוואדאללה, ראש הלשכה המלכותית לשעבר והשריף חסן בן זיד, בן משפחת המלוכה ההאשמית. לשניהם יש אזרחות סעודית והם מקורבים מאוד ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן.

הם עומדים לדין בבית הדין לביטחון המדינה ושלטונות ירדן הטילו איפול על כתב האישום נגדם ומהלך משפטם.

מאז מעצר השניים יש שפל חסר תקדים ביחסים בין ירדן לסעודיה. הירדנים מאשימים בשקט את סעודיה כי היא תכננה ביחד עם הנסיך חמזה את הקשר נגד המלך עבדאללה כדי לקדם את "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ ולקבל "דריסת רגל" סעודית בהר הבית. כזכור, ירדן היא האפוטרופוס של המקומות הקדושים בירושלים על פי הסכם השלום עם ישראל משנת 1994.

המלך עבדאללה מודאג מאוד מהתסיסה של השבטים הבדואים נגדו. כוחות ביטחון גדולים פרוסים באזור נאעור אך העימותים לא הסתיימו.

מאז מעצר השניים יש שפל חסר תקדים ביחסים בין ירדן לסעודיה. הירדנים מאשימים בשקט את סעודיה בתכנון עם הנסיך חמזה של הקשר נגד המלך עבדאללה לקידום "עסקת המאה" של טראמפ

לפני כמה ימים הודיע המלך על כוונתו לערוך "רפורמות פוליטיות מקיפות" בממלכה ולהביא להתחדשותה. אבל, אף אחד בירדן לא מתייחס ברצינות לסיסמאות השדופות האלה, שהן בבחינת כדור אקמול לתחלואות הכלכליות והפוליטות העמוקות בירדן. המצב מתוח מאוד והכיסא של המלך עבדאללה התחיל להתנדנד.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)