כשהוא ניצב בבטחה על גשר הפיקוד, שיערו הסגלגל משוח לאחור, קולו ומבטו מעט זחוחים מהמצופה מקברניט שנקלע לסערה מסוכנת, ניווט קפטן נתניהו בצאת השבת את ספינת הקורונה של מדינת ישראל אל נמל המבטחים האהוב עליו: אולפני הטלוויזיה בנווה אילן.

כשהרוח נושבת במלוא העוצמה בשני המפרשים המתוחים שהובילו אותו מאז ומעולם – היסטוריה והיסטריה – שייט נתניהו במיומנות בין שני סוגי קרחונים. קרחוני הקורונה שעליהם – כך חזר שוב ושוב – קברניטי מדינות פחות מנוסים ממנו כבר ריסקו את מדינותיהם. והקרחון ה"מטורלל" (בראיון לערוץ 12) וה"הזוי" (בראיון לערוץ 13) יאיר לפיד.

חייזר שהיה נוחת אמש בישראל ומבקש ללמוד על מצבנו משני הראיונות של מנהיג המדינה, היה עשוי להתרשם ששתי סכנות כבירות מאיימות כרגע על עתיד המפעל הציוני: נגיף הקורונה הגלובלי ונגיף הלפידיזם הלוקאלי. כשלא תמיד היה קל להבחין מי מהם מסכן יותר את שלום האנושות ואת גורל עם ישראל.

חייזר שהיה נוחת אמש בישראל ומבקש ללמוד על מצבנו משני הראיונות של מנהיג המדינה, היה עשוי להתרשם ששתי סכנות כבירות מאיימות כרגע על עתיד המפעל הציוני: נגיף הקורונה הגלובלי ונגיף הלפידיזם הלוקאלי

נתניהו יודע שכשהרחובות ריקים, הרייטינג בשמיים; וכשמפלס הפחד עולה, היכולת לבקר את החלטותיו שוקעת. והוא לא אחד שיחמיץ רגעי קסם כאלה. לכן הוא מתייצב מדי ערב מול המצלמות, וסביר שימשיך לעשות זאת גם בשבועות ובחודשים הקרובים, כשהוא מרגיל את האזרחים המפוחדים להסתופף סביבו בסלון ולצפות למוצא פיו. הוא אפילו מגיע להתראיין, דבר שמיעט מאוד לעשות בשנים האחרונות.

וכמובן – הוא לא מפסיק לדבר על עצמו, להלל ולשבח את החלטותיו, ולהדוף כל ניסיון לעמת אותו עם אחריותו למצב שבו תפס משבר הקורונה את מערכת הבריאות. הפעם, הוא יודע, כבר אי אפשר להדוף טענות כאלה ב"את משעממת אותנו" כמו פעם.

לכן נולדה טקטיקה חדשה: זה לא באמת משנה אילו צעדים היו ננקטים קודם, כי כך או אחרת משבר בסדר גודל כזה היה תופס אותנו לא מוכנים, שהרי מה זה כבר משנה אם היו עוד כמה מאות מיטות, עוד חדרי אישפוז, עוד תקנים לרופאים ועוד מכונות הנשמה, מול עשרות אלפי חולים שעוד מעט יצבאו על בתי החולים ויתחננו לטיפול. זכרו את הטיעון הזה – כנראה שנשמע אותו הרבה בקרוב.

כדרכו, חזר נתניהו עשרות פעמים על המילה "אני" ועל הטיות שונות של פעלים בגוף ראשון (הוריתי, הנחיתי, ביקשתי, הזמנתי, דיברתי, שאלתי, ביקשתי, דאגתי ועוד ועוד). החייזר שהוזכר קודם, זה שאין לו מושג מה באמת קורה פה ולמה, היה עלול להתרשם מהראיונות הללו, שבעולם מתחולל עכשיו מאבק איתנים בין נגיף מסוכן לבין גיבור-על, נתניהומן, שרק הוא לבדו יכול להציל את המצב.

חייזר היה עלול להתרשם מהראיונות הללו, שבעולם מתחולל עכשיו מאבק איתנים בין נגיף מסוכן לבין גיבור-על, נתניהומן, שרק הוא לבדו יכול להציל את המצב

רק הוא לבדו יכול למנוע מאיתנו לשקוע בחזרה אל חשכת ימי הביניים (גם אותם הזכיר נתניהו כמה פעמים בשני הראיונות, רומז כנראה למגפה השחורה, שהשמידה כ-40% מאוכלוסיית העולם), אבל כל זה רק בתנאי שיצליח להתגבר קודם על הנבל המטורלל יאיר לפיד, זה שמבקש לנצל את שעת הכושר, שאבי האומה עסוק יומם ולילה, מסביב לשעון ממש, במאבק איתנים בנגיף, ומבקש – מי יכול להאמין לדבר כזה? – למנות את מאיר כהן ליו"ר הכנסת, וכך לגרום למותם של עשרות אלפי ישראלים.

כשדפי המסרים שאותם תיכנן להעביר לציבור פרושים לפניו על השולחנות המחוטאים באולפנים, התחיל הראשון בבידוד להעיף באוויר כדורים במהירות מסחררת.

בעוד צופיו ספונים בבית, נתונים בסגר, מבועתים מפני נגיף שמאיים לחולל שמות, חרדים מפני ההשלכות הכלכליות של המצב החדש, ומתקשים לעקוב אחרי תנועות ידיו וחלקלקות לשונו, הוא דילג בין פנדמיה לבין עסקנות; בין איומים אפוקליפטיים על עשרות מיליוני מתים ("שמעתי ממנהיגים שאני מדבר איתם דברים שאינני יכול לחזור עליהם", הוא המתיק סוד עם מראייניו, "אולי אכתוב על כך ביום מן הימים בזכרונותי"), לבין טפיחות עצמיות על השכם ("אנחנו במצב טוב יותר מרוב המדינות").

בעוד צופיו ספונים בבית, נתונים בסגר, מבועתים מפני נגיף שמאיים לחולל שמות, חרדים מפני ההשלכות הכלכליות של המצב החדש, ומתקשים לעקוב אחרי חלקלקות לשונו, נתניהו דילג בין פנדמיה לבין עסקנות

בין הדגשת הצורך באחדות לאומית בשעה היסטורית זו לבין המשך זריעת הפילוג, הפירוד והשנאה, כדרכו – כשביד אחת הוא מנסה לפרק את כחול-לבן ולהפריד בין "חוסן לישראל" של בני גנץ ל"יש עתיד" של יאיר לפיד, וביד השנייה מבדיל בין הרופאים, האחיות והרוקחים הערבים שניצבים בחזית המאבק בקורונה ("נתתי להם 15 מיליארד שקלים. יותר מכל הממשלות לפני"), לבין נבחרי הציבור שלהם (תומכי טרור, אוהדי מחבלים שמרוצצים ראשי תינוקות ומעריציו של חסן נסראללה).

ההיסטוריה זימנה לנתניהו, בתפנית מבהילה שאיש לא יכול היה לחזות אותה, הזדמנות נדירה. זה בלי ספק אתגר עצום, שנדמה שהביוגרפיה שלו כולה הייתה הכנה אחת ארוכה לקראתו.

הנה הוא יכול סוף-סוף להתעלות מעל העובדות השוליות, הקטנוניות, חסרות החשיבות, שכבר שלוש מערכות בחירות הוא לא הצליח לזכות באמון הציבור ושתלויים נגדו שלושה כתבי אישום.

הנה הוא יכול להיכנס לנעליו הגדולות של דוד בן-גוריון ולגלם, כמו שתמיד חלם, את תפקיד אבי האומה. הנה הוא יכול להיות בשידור חי בשעת צפיית השיא,  מי שבני העם נושאים אליו עיניים בשעת משבר היסטורי, ומצפים למוצא פיו ולהחלטותיו.

אבל למרבה הצער, גם כשנתניהו מנסה להיות אבי האומה, הוא בוחר להיות אב מכה.