למה אנחנו צריכים לדעת את האמת? למישהו יש תשובה? למישהי יש רעיון? למה אנחנו צריכים לדעת את האמת על מה שקורה בעולם, על המלחמות, על ההרג, על הקושי, על הרוע, על האומללות, על חוסר האונים, על הצער, על הדם.

מה רע לנו בד' אמותינו? למי אכפת שההם שם הורגים אחד את השני? למי זה מפריע? לא פעם אנחנו מאחלים "הצלחה לכל הצדדים". זה לא מרוע, רק אדישות. כשההם שם נלחמים אחד בשני, אין להם כוח להילחם כאן נגדנו. כשההם שם נלחמים אחד בשני, הם מחלישים אחד את השני וזה טוב לנו. כשההם שם נלחמים אחד נגד השני, זו הזדמנות מצויינת למכור נשק לשני הצדדים. נפלא.

אתה יושב בבית במטבח. קפה של בוקר מקפסולה תואמת נספרסו. עוגה שנשארה מאתמול. עיתון. ובעיתון כתבה על המלחמה הנוראית שמתרחשת בסוריה/באפריקה/במזרח הרחוק/במזרח התיכון. סיפורים קורעי לב כתובים שם. 'זה נורא' אתה מסנן לעצמך לאחר סריקת הכותרת ומדפדף הלאה. שתיים וחצי שניות עברו ואתה כבר לא שם.

"אני רואה את זה כדי שאתם לא תצטרכו", אומרת מארי לעורך שלה. לנו. היא חווה את המלחמה עבורנו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לשבת בבית ליד השולחן עם הקפה והעיתון ולדפדף הלאה.

הסרט "מלחמה פרטית" מספר את סיפורה של עיתונאית המלחמות מארי קולווין (Marie Colvin) דמות מרתקת שסיפורה האישי מצדיק סרט עלילתי על חייה. הסרט מתמקד במלחמות ובאיזורים בהם שהתה ומהם דיווחה. מדובר על התקופה שבין מלחמת האזרחים בסרי לנקה ב 2001, שם איבדה את עינה שמאלית בפיצוץ רימון, ועד מלחמת האזרחים בסוריה ב 2012.

Embed from Getty Images

אנחנו לא יודעים דבר על ארבעים שנותיה הראשונות של קולווין. איך הגיעה עיתונאית אמריקאית שגדלה במזרח ארה"ב לעבוד בשביל ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני. מה היה מסלול חייה שהניע אותה להגיע שוב ושוב לאיזורי הקרבות.

"אני רוצה שאנשים יכירו את הסיפור שלך" היא אומרת לאחת הנשים באחד מאיזורי המלחמה. וזו תמציתה של העיתונות כפי שקולווין הבינה. לספר את הסיפור של האחרים. לתת קול לאלה שאין להם קול. לתת למסכנים את התקווה שמישהו שם שומע, רואה וקורא את הסיפור שלהם. ואולי יבוא ויציל אותם.

החלום של קולווין היה לשנות את העולם. להפסיק את המלחמות. הגישה הנאיבית שלה התרסקה פעם אחר פעם על קרקע המציאות והאדישות. אפשר לזהות אצלה תמימות אמריקאית של "טובים ורעים" של ערכי מוסר של טוב ורע שעל פיהם היא מצפה שהעולם יפעל. הראיון שלה עם קדאפי, בה היא מתריסה כלפיו שאלפי אזרחים עלולים למות, זוכה לבוז גלוי מצידו. היא מסרבת לקלוט שזה בכלל לא מזיז לו מאות ואלפי הרוגים אזרחים. להיפך, הוא אף יוזם את המוות שלהם.

ההכרה ברוע שמתבטא במלחמות חסרות תוחלת, גובה ממנה מחיר נפשי כבד. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו עדים למצבה הנפשי שהולך ומתדרדר. המלחמה עבורה היא כמו סם ממכר. מצד אחד מעוררת אותה לחיים ומוציאה ממנה יצירתיות וויטאליות מצד שני דוחפת אותה עמוק יותר לתוך הדכאון, הקושי וההרס העצמי.

קולווין בזה לשררה. היא מתעבת את מוקדי הכוח ואת הממשלות שאחראיות למלחמות. במהותה היא אנרכיסטית. סולדת מפקודות והוראות. היא לא מוכנה להצטרף לסיורים המסודרים של צבא ארה"ב. את הסיפור היא רוצה להשיג לבד בעזרת אנשי קשר מקומיים. לא פעם תוך סיכון חייהם. היא לא מוכנה והיכנע לתכתיבים ולא משרתת שום אינטרס. הדבר היחיד שמחזיק אותה ושעל פיו היא פועלת הוא עמוד שדרה מוסרי. ברור לה מה נכון ומה לא נכון. היא רואה את העוול והסבל ולא מסוגלת לעמוד בצד ולעצום עיניים. לדפדף. היא חייבת להיות שם, להרגיש ולדווח.

הסרט מעלה שאלות אתיות תקשורתיות חשובות לימינו אנו. את מי התקשורת משרתת? כמה פייק ניוז היא מפיצה ובעבור מי ולמה? קולווין מייצגת עיתונות שאיננה מונעת מאינטרסים של רייטינג, של בעלי מניות, של גופים כלכליים חזקים, של מלחמות אגו, של פוליטיקה. היא עיתונאית שמגלמת בתוכה את האימרה של אורי אבנרי: "ללא מורא וללא משוא פנים".

וכאן המקום לחזור לשאלת הפתיחה "למה אנחנו צריכים לדעת את האמת?". מה שינתה קולווין בדיווחיה מהחזית? מה קרה אחרת? הנהרגו פחות אנשים בזכות המאמרים שלה?

לא יותר פשוט להתמסר לפייק ניוז ולהשתלב בתלם? האם כל המרדף אחר ה"אמת" לא נידון לכישלון? וגם אם משיגים את האמת, את מי היא באמת מעניינת?

אנו חיים בתקופה שכל אחד צורך את החדשות שהוא רוצה לראות. יש המעדיפים את ערוץ 20, יש המעדיפים את חשבון הפייסבוק של ראש הממשלה. יש את המנויים על עיתון "הארץ" ויש את קוראי "זמן ישראל" (באשר הם). הפרסונליזציה של החדשות, שכל אחד מקבל מה שהוא אוהב, לא היה קיים אצל מארי קולווין. מבחינתה החדשות החשובות באמת הן אלה שעוסקות ברוע של בני האדם ובסבל שהם גורמים.

בעידן הנוכחי של פייק ניוז ועיתונות מגוייסת, חשוב לראות שאפשר לעשות גם עיתונות אחרת. ללא מורא וללא משוא פנים.

הציון שלי לסרט: 3.5 מתוך 5.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

"רק חמור לא משנה את דעתו" – קבע משה דיין. ואכן, תמורות ואף מהפכים בדעותינו עשויים להעיד על פתיחות והיעדר פנאטיות, על נכונות לשמוע גם יריבים ובני פלוגתה, על צבירת ידע וניסיון חיים, על ספיגת השפעות והתייחסות לשינויים בארץ ובעולם. ולעתים מקורם גם בהתפכחות ובהתנערות מאשליות.

אבל מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם: אולי אינטרסים אישיים, שמא משבר בחייהם הגורר נקמנות והתחשבנות עם מי שפגעו בהם, אולי מאמץ להיות פופוליסטי, לא לפגר אחר רוח הזמן. אולי הצורך להתריס ולהתגרות בסביבתם הקרובה. ולעתים דחף בלתי נלאה להתבלט ולהתפרסם.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "רק עוד דקה אחת" – ואז מצאתם את עצמכם אחרי שעה גוללים בלי הפסקה בין פוסטים, לייקים והודעות? זה לא מקרי. זו לא רק התמכרות אישית, אלא מערכת שתוכננה בקפידה כדי לשמר את תשומת הלב שלנו.

האלגוריתמים שמפעילים את המדיה החברתית אינם רק שורת קוד, הם כלים שמעצבים רגשות, מחשבות ודימוי עצמי. וזה משפיע על כולם. עלינו, על החברים שלנו, על הילדים שלנו. אבל עבור בני הנוער, ההשפעה היא החמורה ביותר.

לילי שירה יעקב לומדת תקשורת ומנהל עסקים ברייכמן. אחות וטרינרית ומסייעת לנוער במצוקה ברשתות החברתיות כבר 12 שנה. הצילה ילדים שהיו ממש רגע מהתאבדות אחרי כמה ניסיונות.