למה אנחנו צריכים לדעת את האמת? למישהו יש תשובה? למישהי יש רעיון? למה אנחנו צריכים לדעת את האמת על מה שקורה בעולם, על המלחמות, על ההרג, על הקושי, על הרוע, על האומללות, על חוסר האונים, על הצער, על הדם.

מה רע לנו בד' אמותינו? למי אכפת שההם שם הורגים אחד את השני? למי זה מפריע? לא פעם אנחנו מאחלים "הצלחה לכל הצדדים". זה לא מרוע, רק אדישות. כשההם שם נלחמים אחד בשני, אין להם כוח להילחם כאן נגדנו. כשההם שם נלחמים אחד בשני, הם מחלישים אחד את השני וזה טוב לנו. כשההם שם נלחמים אחד נגד השני, זו הזדמנות מצויינת למכור נשק לשני הצדדים. נפלא.

אתה יושב בבית במטבח. קפה של בוקר מקפסולה תואמת נספרסו. עוגה שנשארה מאתמול. עיתון. ובעיתון כתבה על המלחמה הנוראית שמתרחשת בסוריה/באפריקה/במזרח הרחוק/במזרח התיכון. סיפורים קורעי לב כתובים שם. 'זה נורא' אתה מסנן לעצמך לאחר סריקת הכותרת ומדפדף הלאה. שתיים וחצי שניות עברו ואתה כבר לא שם.

"אני רואה את זה כדי שאתם לא תצטרכו", אומרת מארי לעורך שלה. לנו. היא חווה את המלחמה עבורנו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לשבת בבית ליד השולחן עם הקפה והעיתון ולדפדף הלאה.

הסרט "מלחמה פרטית" מספר את סיפורה של עיתונאית המלחמות מארי קולווין (Marie Colvin) דמות מרתקת שסיפורה האישי מצדיק סרט עלילתי על חייה. הסרט מתמקד במלחמות ובאיזורים בהם שהתה ומהם דיווחה. מדובר על התקופה שבין מלחמת האזרחים בסרי לנקה ב 2001, שם איבדה את עינה שמאלית בפיצוץ רימון, ועד מלחמת האזרחים בסוריה ב 2012.

Embed from Getty Images

אנחנו לא יודעים דבר על ארבעים שנותיה הראשונות של קולווין. איך הגיעה עיתונאית אמריקאית שגדלה במזרח ארה"ב לעבוד בשביל ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני. מה היה מסלול חייה שהניע אותה להגיע שוב ושוב לאיזורי הקרבות.

"אני רוצה שאנשים יכירו את הסיפור שלך" היא אומרת לאחת הנשים באחד מאיזורי המלחמה. וזו תמציתה של העיתונות כפי שקולווין הבינה. לספר את הסיפור של האחרים. לתת קול לאלה שאין להם קול. לתת למסכנים את התקווה שמישהו שם שומע, רואה וקורא את הסיפור שלהם. ואולי יבוא ויציל אותם.

החלום של קולווין היה לשנות את העולם. להפסיק את המלחמות. הגישה הנאיבית שלה התרסקה פעם אחר פעם על קרקע המציאות והאדישות. אפשר לזהות אצלה תמימות אמריקאית של "טובים ורעים" של ערכי מוסר של טוב ורע שעל פיהם היא מצפה שהעולם יפעל. הראיון שלה עם קדאפי, בה היא מתריסה כלפיו שאלפי אזרחים עלולים למות, זוכה לבוז גלוי מצידו. היא מסרבת לקלוט שזה בכלל לא מזיז לו מאות ואלפי הרוגים אזרחים. להיפך, הוא אף יוזם את המוות שלהם.

ההכרה ברוע שמתבטא במלחמות חסרות תוחלת, גובה ממנה מחיר נפשי כבד. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו עדים למצבה הנפשי שהולך ומתדרדר. המלחמה עבורה היא כמו סם ממכר. מצד אחד מעוררת אותה לחיים ומוציאה ממנה יצירתיות וויטאליות מצד שני דוחפת אותה עמוק יותר לתוך הדכאון, הקושי וההרס העצמי.

קולווין בזה לשררה. היא מתעבת את מוקדי הכוח ואת הממשלות שאחראיות למלחמות. במהותה היא אנרכיסטית. סולדת מפקודות והוראות. היא לא מוכנה להצטרף לסיורים המסודרים של צבא ארה"ב. את הסיפור היא רוצה להשיג לבד בעזרת אנשי קשר מקומיים. לא פעם תוך סיכון חייהם. היא לא מוכנה והיכנע לתכתיבים ולא משרתת שום אינטרס. הדבר היחיד שמחזיק אותה ושעל פיו היא פועלת הוא עמוד שדרה מוסרי. ברור לה מה נכון ומה לא נכון. היא רואה את העוול והסבל ולא מסוגלת לעמוד בצד ולעצום עיניים. לדפדף. היא חייבת להיות שם, להרגיש ולדווח.

הסרט מעלה שאלות אתיות תקשורתיות חשובות לימינו אנו. את מי התקשורת משרתת? כמה פייק ניוז היא מפיצה ובעבור מי ולמה? קולווין מייצגת עיתונות שאיננה מונעת מאינטרסים של רייטינג, של בעלי מניות, של גופים כלכליים חזקים, של מלחמות אגו, של פוליטיקה. היא עיתונאית שמגלמת בתוכה את האימרה של אורי אבנרי: "ללא מורא וללא משוא פנים".

וכאן המקום לחזור לשאלת הפתיחה "למה אנחנו צריכים לדעת את האמת?". מה שינתה קולווין בדיווחיה מהחזית? מה קרה אחרת? הנהרגו פחות אנשים בזכות המאמרים שלה?

לא יותר פשוט להתמסר לפייק ניוז ולהשתלב בתלם? האם כל המרדף אחר ה"אמת" לא נידון לכישלון? וגם אם משיגים את האמת, את מי היא באמת מעניינת?

אנו חיים בתקופה שכל אחד צורך את החדשות שהוא רוצה לראות. יש המעדיפים את ערוץ 20, יש המעדיפים את חשבון הפייסבוק של ראש הממשלה. יש את המנויים על עיתון "הארץ" ויש את קוראי "זמן ישראל" (באשר הם). הפרסונליזציה של החדשות, שכל אחד מקבל מה שהוא אוהב, לא היה קיים אצל מארי קולווין. מבחינתה החדשות החשובות באמת הן אלה שעוסקות ברוע של בני האדם ובסבל שהם גורמים.

בעידן הנוכחי של פייק ניוז ועיתונות מגוייסת, חשוב לראות שאפשר לעשות גם עיתונות אחרת. ללא מורא וללא משוא פנים.

הציון שלי לסרט: 3.5 מתוך 5.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94