המערבולת הפוליטית ששבתה את ישראל בשנה אחרונה נסבה במובהק על עניין אחד מרכזי: הישרדותו הפוליטית, וכנראה גם האישית, של בנימין נתניהו. אבל במקביל, התסבוכת הזו היא גם תולדה של שני תהליכים ארוכי-טווח, שהקריירה הפוליטית של נתניהו כרוכה בהם: מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ומאזן הכוחות בין מערכת המשפט והמערכת הפוליטית. בשני ההיבטים באות לידי ביטוי מגמות שנמשכות מאז שנות השמונים והתשעים – העשורים בהם נכנס נתניהו לפוליטיקה הישראלית וטיפס בה במהירות.

דווקא בימים שבהם העיניים מרוכזות בהווה המיידי, בשל התהפוכות הפוליטיות הרודפות זו את זו, ובעיקר בשל המגפה המתחוללת, שמחריפה ומחדדת את המשברים הערכיים והשלטוניים בהם נתונה ישראל, כדאי להזכיר את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה. בימים בהם מדי יום נזעקות כותרות ומצהירות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לתשתיתה, למוסדותיה ולאופייה הדמוקרטיים של ישראל.

בימים בהם נזעקות כותרות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לאופיה הדמוקרטי של ישראל

תושביה הערבים של מדינת ישראל סבלו מאז ומתמיד ממעמד של אזרחים סוג ב' והופלו לרעה מבחינה אזרחית ופוליטית. מאז שנות השמונים חלו במעמדם שתי מגמות, אשר יש שיראו בהן סותרות, הנוגעות לעליית נציגותם הפוליטית מזה ולהשתלבותם האזרחית מזה.

מחד, המנהיגות הפוליטית של האוכלוסיה הערבית הלכה והפכה מרכזית בייצוגם: בשנות השמונים הוקמה ועדת המעקב העליונה ואז גם החלו רובם של אזרחי ישראל הפלסטינים להצביע למפלגות ערביות.

בתקופת ממשלת רבין בשנות התשעים נציגות זו זכתה לכוח פוליטי משמעותי כשתמכה בצעדי הממשלה מבחוץ, והאוכלוסייה הערבית זכתה לייצוג ציבורי משמעותי יותר בזכות מדיניות הממשלה.

כישלונם של הסכמי אוסלו בשנות התשעים ובפרט אירועי אוקטובר 2000 היפכו את מגמת השילוב, והגבירו את הנתק הפוליטי בין הציבור היהודי והערבי, ואולם אירועים אלה רק הגבירו את חשיבותה של הנציגות הפוליטית הערבית. ניסיונן של ממשלות ימין לדכא נציגות זו בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי עם הקמתה של הרשימה המשותפת, ומגמת ההתחזקות הגיעה לשיאה במערכת הבחירות האחרונה כשהמשותפת בשיא כוחה.

במקביל, שינויים במבנה המשק הישראלי והעולמי וצמיחתו של מעמד בינוני ערבי ישראלי הביאו להשתלבות אזרחית הולכת וגוברת של הערבים במערכות החיים השונות בישראל.  הדבר ניכר בפרט במקצועות שונים במערכת הבריאות, כפי שניבט לעין כל בימי המגפה המשתוללת כעת. דווקא השתלבות זו תרמה לחיזוקה של הנציגות הפוליטית, שכן היא הגבירה, מתוך רצון או מהשלמה,  את הלגיטימציה למוסדותיה השלטוניים של ישראל ואת הנכונות בקרב הציבור הערבי להשתתפות בזירה הפוליטית הישראלית.

ניסיונות ממשלות ימין לדכא את הנציגות הפוליטית הערבית בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי, בעיקר במערכת הבחירות האחרונה

ואולם, מגמת ההשתלבות הכלכלית-אזרחית לא סימנה פתיחות פוליטית של הרוב היהודי וקבלה גבוהה יותר של האזרחים הערבים. להיפך, ההתפתחויות במערכת הפוליטית הגבירו את הבידול בין האוכלוסיות וטיפחו מגמות לאומניות וגזעניות בקרב הציבור היהודי.

בחירתם, המובנת כשלעצמה, של נציגיו הפוליטיים של המגזר להעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר-יומם (לפחות עד לאחרונה), והתמקדות התקשורת הישראלית בסוגיה זו בסיקור הפוליטיקה הערבית הוסיפו אף הם למגמת הנתק. אליה נוספו סממנים של חשדנות, עוינות ואיבה בכל הופעה של נציג מפלגה ערבית בתקשורת הישראלית הממלכתית.

לצד זאת, מפלגות שדוגלות בהתניית אזרחות בעמידה בקריטריונים לאומיים ובחילופי אוכלוסין על בסיס לאום, שבעבר נמצאו בשוליה הימניים של המפה הפוליטית, הפכו למרכזיות בפוליטיקה הישראלית. את שיא המגמה סימן כינונו של חוק יסוד הלאום בכנסת העשרים. הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה.

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ידע בנימין נתניהו למנף את המגמה הזו ולתרגם את הסנטימנט היהודי הבדלני להון פוליטי – החל מקמפיין "נתניהו טוב ליהודים" ב-1996, דרך "הערבים נוהרים לקלפיות"  כשני עשורים לאחר מכן, ועד לימים אלה בהם מחנהו טען, בהובלתו ובניצוחו, לחוסר הלגיטימיות של תוצאות הבחירות לכנסת, בשל הישענותו של הרוב על נציגי המפלגות הערביות.

הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה

מדיניות פופוליסטית זו ננקטת לאורך השנים בחוסר-אחריות ובלא שתילקחנה בחשבון השלכותיה הרחבות, וכך היא מחלחלת מטה, מזינה ומלבה יצרים ואמוציות לאומניים וגזעניים ברחוב הישראלי. בישראל של השנים האחרונות, תקריות רחוב אלימות שקורבנותיהם ערבים הפכו, למרבה הצער, לתופעה שאינה נדירה כלל. הטיעון הרואה בנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מוקצים, והמרכזיות שתפס בהתפתחויות הפרלמנטריות האחרונות, גם אם אינם המקבילה הפוליטית המדויקת של גזענות הרחוב, בוודאי אינם מסייעים למיגורה.

*  *  *

תהליך נוסף המתרחש מאז שנות השמונים הוא העלייה בכוחה של המערכת המשפטית, ובית המשפט העליון בראשה, אל מול המערכת הפוליטית. ביסוד מגמה זו גורמים מגוונים, חלקם גלובליים וחלקם ייחודיים לנסיבות הישראליות. במסגרתה, הגבירו בתי-המשפט והמשפטנים את מעורבותם בנעשה במערכת הפוליטית, אם באמצעות ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה, ואם באמצעות העמדת קריטריונים שאיפשרו פיקוח משפטי הדוק יותר על שליחי-ציבור, והביאו לסיומן של קריירות ציבוריות בגין עבירות מין ושחיתות.

תהליך התחזקות המערכת המשפטית הגיע לשיאו בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, בתקופת נשיאותו של אהרן ברק, אז זכה בג"צ ליוקרה ציבורית חסרת-תקדים. מאז חלה נסיגה מסויימת בכוחו של בית-המשפט, ויותר מכך בפופולריות שלו בציבור, אך מאזן הכוחות בין המערכת המשפטית לפוליטית נותר עדין ושברירי. גם את האפיזודה עם יו"ר הכנסת, חרף חוסר-התקדים בחומרתה, אפשר לראות מתוך זווית זו.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם גם הגנה על זכויות המיעוט הערבי.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם הגנה על זכויות המיעוט הערבי

כאן נפגשים שני התהליכים ארוכי-הטווח. בשנת 2000 קבע בית-המשפט העליון את זכותה של משפחה ערבית להתגורר ביישוב קהילתי שיועד ליהודים בלבד (בעקבות זאת, בחוק הלאום הוכנס סעיף המתייחס לכך בעקיפין), ולאורך השנים משמש בג"צ כמגן אחרון המאפשר את השתתפותן של מפלגות וח"כים ערבים בבחירות לכנסת.

גם בתחום היחסים עם הפלסטינים בשטחים, אף שעל פי רוב בג"צ מיישר קו עם הקו המרכזי של התפיסות הביטחוניות הישראליות, הוא סימן מספר פעמים גבולות משפטיים להפעלת הכוח הישראלי. עמדות ופסיקות אלה משמשות בידי מתנגדיו של בג"צ מימין להציגו כשמאלני, וכך לחתור תחת הלגיטימיות העממית הרחבה של מערכת המשפט הישראלית.

כך הפך הוויכוח הענייני על גבולות סמכויותיה של המערכת המשפטית לכמעט בלתי-ניתן להפרדה משאלות פוליטיות של ימין ושמאל. וכך נותר האיזון בין הרשויות תקוע במאזן בלתי יציב. מחד, בית המשפט מגלה, ככלל, יותר ריסון שיפוטי בעשור האחרון בהתערבות במערכת הפוליטית, אך עדיין אינו נרתע מלהתערב במקרים מסוימים. ועוד, ריסון זה אינו חל על מערכת התביעה, שהמשיכה במגמת חיזוק הפיקוח על אנשי-ציבור.

מאידך, הצעות שונות שמועלות במערכת הפוליטית להגבלת כוחה של המערכת השיפוטית, כגון הגבלת היקפה של הביקורת השיפוטית או הסדרת סמכויות היועמ"ש לממשלה נעצרות, שכן הן נתפסות כמייצגות אינטרסים פוליטיים חד-צדדיים. ואמנם, הסדרה כזו ראוי שתיוסד על קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב.

למרות הכרזת המלחמה שלו בשנות התשעים על "האליטות הישנות", נתניהו לא העמיד דווקא את מערכת המשפט כמטרה להתקפה לאורך השנים. חרף פרשיות משפטיות שונות בשנות התשעים (בראון-חברון, עמדי והמתנות) – האליטות התקשורתית, התרבותית, האקדמית וכן הביטחונית עמדו אצלו במקום גבוה יותר.

כל זאת עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין. או-אז הפכה מערכת המשפט ואכיפת החוק לחלק ממנגנוני השמאל ומהקנוניה לבצע הפיכה שלטונית. התעמולה נגד מערכת המשפט בוודאי מתפשטת אף היא לרחשי לב הציבור הרחב, אך אין לדעת את מידת השפעתה בפועל.

המלחמה באליטות אחרות עמדה אצל נתניהו במקום גבוה יותר, עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין, ומערכת המשפט הפכה לחלק ממנגנוני השמאל ומקנוניית ההפיכה השלטונית

התשובה מצויה ככל הנראה איפשהו בין כישלונה היחסי של ההפגנה נגד הפרקליטות שארגן לעצמו נתניהו לפני ארבעה חודשים, לבין ההצלחה האלקטורלית של הליכוד וגוש הימין במערכת הבחירות האחרונה, בה זכה נתניהו, למרות היותו נאשם פלילי, בקולותיהם של מיליוני בוחרים. גם אם הצלחה זו אינה מסמנת לכשעצמה זילות כלפי מערכת המשפט, עצם קיומה של ההפגנה ההיא, וכן יחסו המבזה של אדלשטיין לפסק-דינו של בג"צ עתה, מסמנים מגמה מדאיגה. נדמה כי נתניהו לא יבחל בהקרבת מערכת המשפט, גם לא בהתססה עממית, כדי להימלט מדין.

*  *  *

מגפת הקורונה טרפה את הקלפים ופתחה פתח למנהיגי המערכת הפוליטית לצאת מהמבוי הסתום, בחסותו של מצב החירום. לעת הזו, לא ניתן להתנבא כיצד ייראה העולם בימים שלאחר המגפה. בטווח הקצר הסתמן הפתרון הפוליטי בדמות ממשלת אחדות.

בטווח הארוך, ייתכן שיהיו למגיפה ולמשבר הכלכלי השלכות עומק על מוסדות כמו מדינת הלאום, הדמוקרטיה הפרלמנטרית והמערכת הכלכלית הגלובלית.

בטווח הביניים, עם זאת, ניתן להניח שהמוסדות ימשיכו להתנהל כסדרם. וכאן יש לסמן את מעמדם של האזרחים הערבים ואת הלגיטימיות הציבורית של מערכת המשפט, כנתונים תחת איום, המסכן את הדמוקרטיה שישראל עוד מקיימת בגבולות הקו הירוק. השימוש בתקנות לשעת חירום והפגיעה הזמנית בתפקוד הכנסת הן מדאיגות, אך לא הן יביאו למותה של הדמוקרטיה. את הסכנה האמיתית, הקיומית, מסמנים הגזענות הלאומנית וביזויה של מערכת המשפט, בפרט כשהם זוכים לגיבוי מההנהגה הפוליטית.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית