כציוני אני מתבייש בחלק מההיסטוריה הציונית והישראלית. הציונות צדקה בהבנת הסכנות האורבות ליהודים בעידן הלאומנות והגזענות, וצדקה בעמדה של יצירת 'מדינת היהודים' כשם ספרו של הרצל. מאחר והתחילה לפעול בעידן הקולוניאליסטי היא התבססה על תמיכת מעצמות וראתה בבני המקום ילידים נחותים. כדי לבסס את התעצמות הישוב חיפשה לקנות אדמות ("גאולת הקרקע" , מושג משיחי שקרי: אי אפשר לגאול קרקע!) ו"לכבוש את האדמה" תוך התעלמות מהאריסים שאדמתם נלקחה מהם.
לגבי הפלסטינים צודק זה שהגיב שלא היה 'עם פלסטיני' אלא 'רק' תושבים ערבים שחיו כאן מאות רבות של שנים. המושג של לאום פלסטיני נוצר כתגובה למה שתושבי הארץ ראו כתוקפנות ציונית שנעזרת בכובש קולוניאליסטי (הצהרת בלפור). לאומיות, גם באזורים מפותחים יותר, נוצרה רק במאות 18-19 והוכחה לכך יש ביצירתה של תודעה לאומית יהודית ויצירת זרם טריטויראליסטי וזרם לאומי תרבותי.