החיים הם אף פעם אינם סיפור של רק שחור או רק לבן. ל"מאוס" יש גם צללים.
אני מביא תקציר מכתבה של רון מיברג מ"מעריב".

"כאשר היה "מאוס" מוכן לרדת לדפוס, פרצה ממזוודה עלומה ומפתיעה בעיה חדשה: שני בני דודים של ספיגלמן, שאולי ידע על קיומם ואולי לא, שאחד מהם, מנחם שפיגלמן מחולון, לא היה יכול לעמוד מנגד ולהניח ל"מאוס" לראות אור בעברית.
בן דוד אוסטרלי, מילוש ספיגלמן, קרא את "מאוס" באנגלית, הזדעק והתריע על קיומו בפני מנחם שפיגלמן. בספטמבר 1987 שמע ספיגלמן מבן דודו הישראלי. שפיגלמן העיד שהוא בנם של פסח שפיגלמן, שנספה בשואה ושוולדק מוסר עליו עדות חמה וחיובית בספר, ושל חסקל ספיגלמן, אחיו של פסח, שאימץ אותו בסוף המלחמה. עיקר כעסו יצא על העובדה כי חסקל ספיגלמן מוצג ב"מאוס" כקאפו יהודי, משתף פעולה עם הנאצים ומציל יהודים עבור בצע כסף. "כיצד אתה מעז", כתב שפיגלמן לבן דודו, "לבסס האשמות נוראות כאלה על מקור אחד ולפיו להשמיץ את אבותיי? אינני יודע אם דבריו של אביך יצאו ממוח סנילי או מפיו של שקרן מרושע".

שפיגלמן סתר את העובדות כפי שהן מופיעות ב"מאוס". האב פסח מעולם לא היה שוטר יהודי; חסקל שרד את אושוויץ ואת מצעד המוות של מאוטהאוזן, חזר לפולין ב־1946, עמד למשפט באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים וזוכה מכל ההאשמות נגדו. כשהוא מנסה לשמור על טון תרבותי, קיווה שפיגלמן כי הדיבה על אבותיו נעשתה בתום לב; כי ספיגלמן הוטעה על ידי אביו החולה; וכי ניתן עדיין לתקן את הנזק והעוול שנגרמו.

שפיגלמן דרש כי בספר השני בסדרת "מאוס" יתנצל ספיגלמן על העובדות המשובשות בחלק הראשון וכי ההתנצלות תופיע ב"Raw" ו"בעיתון רציני נוסף". בכל מהדורה נוספת או בתרגום חדש לשפה זרה, יערוך ספיגלמן את התיקונים המתבקשים בגוף הטקסט על סמך העובדות החדשות שהובאו לידיעתו.

ספיגלמן לא חזר בו מהעובדות כפי שנמסרו לו: "אחרי שמונה שנות כתיבה וציור אינני יכול לעבור על הספר ולהכינו מחדש. אני להוט להשתמש במידע שהבאת לרשותי בספר הבא. אני מבקש לברר אם אתה מעוניין שאשתמש בכל העובדות שמסרת לי, אם אני יכול לצטט אותן". התכתבות בין ארט ספיגלמן מרחוב גרין, ניו יורק, ובין מנחם שפיגלמן מאלופי צה"ל, חולון, הייתה התכתבות בין שתי תרבויות שונות: זו שהשואה שלה היא ערך אבסטרקטי ונושא להתמודדות אינטלקטואלית, וזו שהשואה שלה היא יחידת זמן מתמשכת המשנה צורות ומצבי צבירה, אך אינה מרפה לעולם.

לפני שהסתיימו תלאותיה של הגרסה העברית, צף ועלה ספיגלמן ב"ווילג' וויס" (6.6.1989). ספיגלמן – שאמור להיות מיקיריו של השבועון הניו־יורקי שעבר לאונליין, שאיננו עוד, משום שהוא אוונגרדיסט, אינטלקטואל ושמאלן – כתב ב"וויס" שאינו מאוהב בפתרון לבעיה היהודית שנקרא ישראל. "האירוניה גדולה במיוחד", כתב ספיגלמן, "יש שם פלסטינים עם חלום לאומי גיאו־פוליטי משלהם והם דורשים את הפינה שלהם בגטו. האם במקרה שיזכו באותה פינה, ידרוש ג'ורג' חבש פרוסה נפרדת מאותה פיסת אדמה קטנה, כדי לממש את החלום הלאומי שלו? האם כל חדר בכל בית חייב להפוך לאומה לפני שניתן יהיה לעשות סדר במבנה החברתי העולמי? במקום לשנוא יהודים, שונא כעת העולם ציונים. כמובן שיש אנטי־ציונים שאינם אנטישמיים בהכרח. רבנים חסידיים, לדוגמה…".

ואז נפתחו שערי הגיהינום. תחת הכותרת "The King of Comix" ספג ספיגלמן חבלות קשות ב"וויס" מהקומיקסאי טד רול. רול לא ניסה להסתיר את סלידתו הקליקאית מספיגלמן, מפרס הפוליצר שקיבל ב־1992 על "מאוס" בקטגוריה שהוקמה במיוחד עבורו, מהאופן שבו התחבב על טינה בראון בשבתה כעורכת ה"ניו יורקר", שם הפך למאייר שערים קבוע, ומכך שעזר לאשתו פרנסואז מולי להתמנות לעורכת הגרפית של ה"ניו יורקר".

במאמר כתוב ש"הפילוסוף היהודי-איטלקי תיאודור אדורנו (Theodor Adorno)… "
טאגור אדורנו התנצר לכנסיה הפרוטסטנטית. אימו אכן היתה איטלקיה קטולית ואביו יהודי גרמני. תאודור בחר לשאת את שם אימו ולא כמקובל את שם אביו. גם באיטליה הוא מזוהה הפילוסוף גרמני ולא איטלקי מפאת מקום הולדתו, פועלו והשפה בה כתב. אדורנו הוא מאבות האסכולה של פרנקפורט.