החלה עדות ראש הממשלה בנימין נתניהו. בדברי הפתיחה שלו התייחס למצב האזורי לאחר קריסת סוריה והרגיע: "אני רץ מרתון, אני יכול לרוץ עם 20 קילו על הגב ויכול עם 10 קילו על הגב. ניתן וראוי למצוא את האיזון".

השופטים אישרו את בקשת סנגורו עמית חדד: נתניהו יוכל לקבל פתקים תוך כדי העדות, "בענייני עבודה בלבד".

דברי ראש הממשלה:

כבודכם, קודם כול תודה. שנית, אנחנו אכן, אני אכן חיכיתי שמונה שנים לרגע הזה. לומר את האמת, כפי שאני זוכר אותה. שהיא חשובה גם למען הצדק. אין צדק בלי האמת. זו הזדמנות לנקב את ההאשמות המופרכות האלה.

חייב לומר לכם שקראתי את החומרים לקראת המשפט, אני פשוט נדהם מגודל האבסורד. קראתי מה שהספקתי עד עכשיו, זה אוקיינוס של אבסורד, ואני רוצה לדבר על זה. אני רוצה להעיד. אבל כפי שנאמר כאן, אני גם ראש ממשלה, וזה ברור לגמרי. אני מנהל מדינה. ואני מוביל את מדינת ישדראל וצבא ישראל במלחמה בשבע חזיתות.

עדיין אני חושב שאפשר לעשות את שני הדברים במקביל. אבל לפני ימים אחדים, קרה כאן דבר טקטוני. היו כל כך הרבה רעידות אדמה באזורנו, זו רעידת אדמה שלא התרחשה מאה שנים, מאז הסכם סייקס-פיקו שקבע את הגבולות פחות או יותר של המזרח התיכון, והנה זה קרס. והדבר הזה משנה מציאות.

אנחנו כבר שינינו את פני המזרח התיכון, אבל הדבר הזה מוסיף אירוע שיש לו השלכות היסטוריות, ולא רק בהיקף של מדינת ישראל והמזרח התיכון, אלא בהיקף גלובלי. והאירוע הזה מחייב תשומת לב, וכניסת פתקים. מחייב את תשומת הלב שלי, ואני חשבתי שבמכלול הדברים, הדבר הזה, ניתן למצוא איזון בין צורכי המשפט שאני מכיר בהם לבין צורכי המדינה שאני בטוח שכבודכם מכירים בהם.

המציאות היא ההפך הגמור. אני לא עוסק בעתידי, אלא בעתיד מדינת ישראל. זו השליחות שמובילה אותי.

אלה לא דברים בעלמא, דברים שירשתי מסבי ז"ל, מאבי ומאחי.

אלה דברים שהנחו אותי, המציאות היא שנלחמתי למען המדינה הזו וכמעט קיפחתי את חיי כמה פעמים. דברים שמנחים אותי בשירות הציבורי שלי. אני מדבר על קיום עם ישראל, אין קיום לעם ישראל בלי מדינת ישראל.

ראינו מה קרה לעמנו בלי מדינה. ואין קיום למדינת ישראל בלי שתהיה חזקה מאוד מאוד, חזקה צבאית וגם חזקה כלכלית. בלי כלכלה חזקה אין צבא, ואת שניהם אי אפשר לקיים בלי מהלך מדיני. לחזק את ביטחון ישראל, לחזק את כלכלת ישראל, להפוך אותה מהקצה אל הקצה לכלכלה חופשית, להילחם בשדה המדיני נגד האויבים שלנו ובראש ובראשונה איראן.

זה חייב אותי לעמוד לא רק בלחצים מחוץ אלא גם מבית. העמדות שאני מאמין בהן חייבו אותי להיות במאמק מתמיד עם הדעות הרווחות בתקשורת הישראלית ובשיח הציבורי הישראלי. עד כדי כך – איראן זו הייתה גחמה. ספין של נתניהו. ספין, די הבנו.

ויש פתרון. תקים מדינה פלסטינית, בפאתי ירושלים, בתוך ירושלים, ויבוא סדר לעולם. זה חייב אותי לעמוד מול מסע תקשורתי אדיר וגם אחר, מבית ומחוץ, ואם הייתי רוצה, עו"ד חדד, תקשורת טובה, כל מה שהייתי צריך לעשות הוא רק לאותת שזה בסדר, שתי מדינות. לא צריך להתרכז באיראן. הייתי פשוט עובר כמה צעדים שמאלה. והייתי נישא על כפיים. ורעייתי הייתה נישאת על כפיים. גיבורי ישראל.

ובמקום זה, בגלל שעמדתי על העמדות שחיוניות לדעתי להבטיח את הקיום שלנו, ספגתי ביקורות והתקפות ובניי ומשפחתי ספגו התקפות, נאצות והכפשות ושקרים בהיקף שמעט מאוד אנשי ציבור, אף אחד בארץ וספק אם יש מקרים כאלה בעולם. אם הייתי רוצה סיקור טוב הייתי, סליחה על הביטוי, מאתרג.

כמעוט כל קודמיי התאתרגו. אם הייתי רוצה סיקור חיובי זה מה שמנחה אותי, בסגי נהור, זה אבסורד. כשכל המאמץ המדיני שלי, כל חיי, כל השליחות הציבורית שלי היא ההיפוך הגמור.

כשנכנסתי לחיים הציבוריים, משה ארנס ביקש ממני להיות הציר המדיני בוושינגטון, מס' 2 בשגרירות, כמינוי פוליטי. עיתון הארץ פרסם כתבה בגודל בול שתקפה אותי. הייתי מוכר רהיטים, עוסק ברהיטים, מה לו ולארה"ב.

אני לא ישנתי שבוע, איך הם אומרים דברים כאלה, איך זה יכול להיות? וככל שהמינוי התקדם הכתבות גדלו. זה קיבל חצי עמוד, לא ישנתי יומיים. זה הגיע לדאבל ספרד בעיתונים, זה כבר היה לכמה שעות. ולמדתי במהלך השנים, הרבה מאוד שנים לאחר מכן, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה המדיניות שאני מקדם, ההישגים שאני יכול להביא למדינת ישראל ולעם ישראל, זה מה שמנחה אותי. זה מה שהציבור הגדול של עם ישראל, לא הסיקור.