בשנת 2007 פורסם ספר המבוסס על מחקר באוניברסיטה העברית, אשר עסק בשאלה איך ייתכן שאחרי כמעט ארבעים שנות שלטון ישראליות ביהודה, שומרון ועזה – כמעט שאין דיווחים על אונס כנגד פלסטיניות. אחד הפתרונות שהוצגו בעבודה זו הוא שחיילים מתייגים פלסטיניות כמגעילות וכנחותות ולכן הם נמנעים מלאנוס אותן.

חלפו עשרים שנים מאז והתמונה השתנתה. לאחרונה פרסם בניו יורק טיימס העיתונאי המעוטר ניקולס קריסטוף טור דעה תחת הכותרת "The silence that meets the rape of Palestinians".

פרופ' מיכאל (מיקי) ארליך נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, יליד צ'ילה. מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית של המזרח התיכון בימי הביניים, תוך התמקדות בתחומים: אסלום ושיערוב, עיור, הגירות, עליות לרגל, צלבנים ועוד. פעיל בתחומי חברה, סביבה והסברה. אוהב לטייל בארץ ובחו"ל, מוסיקה וקולנוע.

אציג כאן עמדה מעט מורכבת בסוגיית גיוס חרדים וערבים ואשתדל לפשט אותה ככל הניתן. ברמת הרצוי – מוטב שכל אזרחי ישראל יתגייסו לשירות צבאי משמעותי או לשירות אזרחי מקביל וזהה באורכו. ראשית מתבקש דיוק לגבי שתי נקודות שמסבירות את ההיגיון מאחורי הטענה – מדוע הרצוי הוא גיוס של כולם?

1

ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ הוא תושב שלומי. בעל תואר PhD מאוניברסיטת ת"א, מתמחה בתולדות יהודי ברית המועצות. בוגר תכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית. במשך שנים שימש במגוון תפקידים במערך החינוך, בהם מורה ורכז תחומי דעת, תנ"ך והיסטוריה, מחנך בתיכון ומנהל תיכון. כעת מנחה באקדמיה ומרצה במכינות קדם-צבאיות.