קשה מאוד להבין מה תכליתו של מבצע "מרכבות גדעון ב'", שיצא לדרך ומתגלגל כעת ברעמים אדירים שנשמעים לפעמים גם במרכז הארץ.

ראש הממשלה בנימין נתניהו גייס אתמול את הרטוריקה הישנה והרעה שלו כדי לנסות לגמד (שוב) את מבקריו, שכל הזמן מציקים לו עם השאלה "מה האסטרטגיה?" בשעה שהוא עסוק בעניינים ברומו של עולם – כיבוש רפיח, כיבוש חאן יונס, חיסול סנוואר, הריגת מוחמד דף, פירוק חזבאללה, מיטוט איראן.

עקורים פלסטינים עוזבים את העיר עזה בעקבות הפצצות צה"ל בעיר, 15 בספטמבר 2025 (צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)

אלא שבתוך הסרקזם והעוקצנות המוכרים האלה, של הקוסם החלקלק, לא התקבלה תשובה מניחה את הדעת מה באמת האסטרטגיה? הריגה, חיסול, כתישה ופירוק הם לא אסטרטגיה. אפילו הרמטכ"ל אייל זמיר לא מסתיר את העובדה שאת ההוראה לצאת למבצע הוא לא נתן ללוחמי צה"ל בלב שלם, אלא כמי שכפאו שד. ושגם לו – כלומר לצה"ל – עדיין לא ברורה האסטרטגיה.

לא נותר אלא להניח שמה שרואות העיניים זה מה שיש: מטרת המבצע היא להחריב את עזה. ו"אין חפים מפשע בעזה", כמו ששרי הקבינט והממשלה חזרו והבטיחו מתחילת המלחמה.

הישראלים שממשיכים לגבש את תמונת המציאות שלהם על בסיס התקשורת הישראלית והשיח ברשתות החברתיות, ולא מודעים בכלל למה שישראל מחוללת כעת בעזה. לכן רבים מהם עדיין מאמצים את הטענה של נתניהו, שכל הביקורת שמוטחת כעת בישראל היא תוצאה של אנטישמיות.

הדיון סביב המלחמה בארץ מתמקד בדאגה לחיילי צה"ל שיהיו בריאים, בחשש לגורל החטופים, ובוויכוחים מעגליים האם מטרת העל של המבצע היא בכלל פוליטית ולא אסטרטגית.

אבל מה שקורה כעת בעזה, כשהבומים העמומים מגיעים מדרום, זה שצבא אימתני, מהמתוחכמים והחזקים בעולם, מצויד במיטב כלי המשחית של תעשיית הנשק העולמית, מחריב בשיטתיות עיר גדולה המאוכלסת במאות אלפי אזרחים חסרי מגן.

שיירות היחפנים הנמלטים דרומה, שורות הילדים שעומדים שעות בשמש הקופחת בתקווה לקבל מעט אורז או קמח, הבניינים המופגזים מהאוויר וקורסים כמגדלי קלפים, הדיווחים על מאות הרוגים ביום, צילומי ההורים המקוננים על ילדיהם והמשפחות שמחפשות את גופות יקיריהן בתוך ההריסות – כל אלה כמעט שלא חודרים לשיח הציבורי בישראל.

יום יבוא וקלוד לנצמן הפלסטיני ינסח מכל אלה מסמך תיעודי נוקב, שגם יהיה כתב אישום היסטורי נגד מדינת ישראל.  

מבחינת המיינסטרים הישראלי, כל זמן שחמאס לא משחרר את החטופים הישראלים, יש לישראל לגיטימציה להמשיך ולהחריב את עזה. הבעיה היא לאנשי חמאס בכלל לא אכפת שישראל מחריבה את עזה.

מבחינת חמאס, הקרבת אזרחי עזה היא בסך הכול אמצעי לדחוק את ישראל עמוק יותר לפינה, לבודד אותה מהעולם, להפוך אותה למצורעת באירופה ולגרום לאומת ההייטק להפוך לספרטה ולמשק אוטרקי.

נראה שמהבחינה הזו – דווקא לחמאס יש אסטרטגיה.

הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר בביקור באוגדה 98. 16 בספטמבר 2025 (צילום: דובר צה"ל )

בצה"ל החליטו להחזיר לשירות עשרות אלפי אזרחים שקיבלו פטור משירות לפני שבעה באוקטובר. מדובר בחיילי מילואים ששוחררו משירות וכעת מוחזרים אליו, כדי לענות על הצרכים הגוברים של ספרטה בחיילי מילואים.

יואב זיתון, הכתב הצבאי של ynet, חושף הבוקר כי צה"ל כמעט הכפיל בחודשים האחרונים את כמות ההודעות על ביטול הפטור ממילואים. המספר נסק כבר ל-27 אלף אזרחים ששוחררו בעבר ממילואים מסיבות שונות, וכעת מקבלים הודעה ששירותם שוב חיוני.

על פי הפרסום, כ-57% ממקבלי ההודעות – כ-18 אלף אזרחים – כבר נענו בחיוב ושובצו מחדש לשירות, לרוב ביחידות קרביות ובתפקידי לוחמה. הגיל הממוצע של החוזרים לשירות עקב ביטול הפטור: 32.5.

"לא כולם חוזרים עם חיוך", מאשרים בצה"ל, "לרבים מהם קשה, אחרי שאנחנו היינו אלה שביטלו להם את הפטור".

במקביל, ראש אכ"א, אלוף דדו בר כליפא, הופיע הבוקר בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת וחשף כי צה"ל מתמודד כעת עם אנשי קבע המבקשים להקדים את שחרורם. "שיהיה ברור לכם שאנשים בקבע מתקשרים ושואלים אם אפשר להקדים פרישה באמצע מלחמה", אמר בר כליפא לנוכחים.

האלוף גם חשף גידול ניכר במועמדים לשירות – בין אם בסדיר או במילואים – המוצאים דרכים לצאת ממנו. "יש לנו יותר מ-17 אלף משתמטים. ההשתמטות הפכה לנורמה", אמר והוסיף: "יש צבא של עורכי דין שמוציאים פטורים ברמאות למשתמטים".

גדי איזנקוט במסיבת עיתונאים לאחר שפרש מהמחנה הממלכתי, 1 ביולי 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

גדי איזנקוט הודיע אתמול על הקמת מפלגה חדשה בשם ישר. "המטרה העיקרית של איזנקוט היא כמובן להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבו הוא רואה סכנה ממשית לביטחון המדינה", כותב הבוקר שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של זמן ישראל.

"לאחר שבנו גל ז"ל נפל במלחמה, איזנקוט התחזק בדעתו שנתניהו מהווה סכנה למדינת ישראל, וכי השותפות שלו עם גנץ לא תפיל את נתניהו. לכן התגרש מגנץ. כעת הוא מחוזר אצל כולם – נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ויאיר גולן – אבל איזנקוט יחבור למי שיש את הסיכוי הגדול ביותר להפיל את נתניהו".

ההנחה היא שאיזנקוט הקים את המפלגה כדי שתהיה לו פלטפורמה פוליטית שתאפשר לו לבנות שיתוף פעולה עתידי, וכי הוא מתלבט בין שתי אפשרויות: להיות מספר אחת במפלגת מרכז-שמאל שתכלול גם את יאיר לפיד ויאיר גולן; או להיות מספר שתיים (או שלוש) במפלגת מרכז-ימין שבראשה יעמוד נפתלי בנט (ואולי גם אביגדור ליברמן).

בין מייסדי המפלגה שהוצגו אתמול: אלוף (מיל.) טל רוסו, פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש הסגל לשעבר של נתניהו יואב הורביץ, מתן כהנא והקולנוען יריב מוזר.

"בניגוד למחפשי הכוח, הכבוד והכסף למיניהם", כותב ירושלמי, "איזנקוט רשם את מפלגתו החדשה ביחד עם אנשים הגונים וממלכתיים".

הבמאי אורי ברבש נואם בטקס פרסי אופיר אחרי שקיבל פרס מפעל חיים, 16 בספטמבר 2025 (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

במאי הקולנוע אורי ברבש קיבל אתמול פרס מפעל חיים במסגרת טקס חלוקת פרסי אופיר, וכשידיו רועדות מהתרגשות נשא נאום שהקים את האולם על רגליו למחיאות כפיים שנמשכו דקות ארוכות.

ברבש הפנה את דבריו לשר התרבות מיקי זוהר, שהאשים את הקולנוענים בישראל שהם "מנותקים מהחברה הישראלית". הוא ציטט את "נאום המנייאק" מסרטו "מאחורי הסורגים" וקרא להקמת ברית יהודית-ערבית שתפיל את ממשלת הדמים ששולטת בישראל:

זוהר, בתגובה, לא חיכה זמן רב כדי להוכיח שכל מילה של ברבש מדויקת: הבוקר הודיע כי הוא עוצר את המימון לפרס אופיר אחרי שסרטו של שי כרמלי פולק, "הים", זכה בפרס וייצג את ישראל בטקס פרסי האוסקר בלוס אנג'לס בשנה הבאה.

הסרט מלווה ילד פלסטיני שכל רצונו הוא להגיע לים לראשונה בחייו – חלום של פלסטינים רבים בגדה המערבית.

"האבסורד הגדול הזה שאזרחי ישראל עדיין משלמים מכיסם על הטקס המביש של פרסי אופיר, שמייצג פחות מאחוז בעם ישראל, הולך להיפסק משום שהחלטתי לעצור את זה", הודיע זוהר הבוקר.

"כבר מתקציב 2026, הטקס העלוב הזה לא ימומן יותר מכספי משלמי המיסים. במשמרת שלי אזרחי ישראל לא ישלמו יותר מכיסם על הטקס המביש שיורק בפרצופם של חיילינו הגיבורים. לא עוד".

ועל זה יאמר אורי ברבש: מש"ל.

רוברט רדפורד בסצנה בלתי נשכחת בסרט "כך היינו"

יש מעט מאוד אנשים בתולדות הקולנוע העולמי שהצליחו להקיף בעשייתם את מלוא המורכבות של תעשיית הקולנוע. רוברט רדפורד, שמת אתמול בשיבה טובה בגיל 89, הוא אחד הנדירים שבהם.

כשהיה כוכב קולנוע, הוא היה אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם. כזה ששמו בלבד מספיק כדי למשוך קהל רב לבתי הקולנוע. כזה שתמונתו בלבד על הפוסטר הייתה מספיקה.

רדפורד נחשב גם לאחד הגברים היפים בעולם וגם לאחד השחקנים הנערצים בעולם – לצד חברו הטוב פול ניומן, ששיתף איתו פעולה בסרטי המופת "קיד וקסידי" ו"העוקץ".

גם כשעלה לגדולה דור חדש של שחקנים שלא התהדרו בלוק הקלאסי של כוכב הקולנוע הזוהר – דסטין הופמן, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו – רדפורד ידע לשמור על מעמדו, בשורה של סרטים מעולים כמו "גטסבי הגדול", "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא".

כשהיה במאי – זכה באוסקר כבר על סרטו הראשון (המלודרמה "אנשים פשוטים" מ-1980). ב"נהר זורם ביניהם" בחר בשחקן חתיך ומבטיח בשם בראד פיט לתפקידו הגדול הראשון, ובעצם הכתיר אותו ליורשו.

אבל רדפורד לא היה רק שחקן ובמאי – הוא גם ייסד את פסטיבל הקולנוע החשוב "סאנדנס" (שקרוי על שם "סאנדנס קיד", הדמות שהוא עצמו גילם ב"קיד וקסידי"). וב"סאנדנס" פרצו לעולם קוונטין טרנטינו, האחים כהן, סטיבן סודרברג ורבים אחרים.

ספק אם יש מישהו בתולדות הקולנוע שיכול להתחרות במפעל חיים כזה.

בנימין נתניהו, מאי 2008