אנחנו יושבים במאהל הבדואי באום אל-ח'יר ועודה הד'לין מגולל סיפור פנטסטי, מרתק, מרובה תפניות, שומט לסת. מסוג הסיפורים שנהוג לסכם במילים "חייבים לעשות על זה סרט". רק שבמקרה הזה הסרט כבר נעשה.
האנגלית בפיו של הד'לין משובחת וקולחת. הוא גבר שיודע לספר סיפור. ובכל זאת אני מתקשה להתרכז בדבריו. ובזמן שהוא מדבר, אני כועס על עצמי על כך שאיני מצליח להתרכז בדבריו בלי שמחשבותיי ינדדו למחוזות שאותם אני מזהה בצער כנגועים בגזענות. זו תמיד חוויה מבאסת לגלות את הגזען הקטן שמסתתר אצלך בפנים.
הד'לין לא מודע, כמובן, לוויכוח הזה שאני מנהל עם עצמי, כי אני מהנהן ועושה עצמי מרוכז בסיפור שלו. הוא מספר על בחור בשם גילעד שדה ש"גדל עם המתנחלים הכי קיצוניים בקריית ארבע", אבל יום אחד חצה את הקווים, והתחיל לבקר באום אל-ח'יר, כדי ללמוד על חיי הבדואים ובהדרגה החל להתערות בין התושבים עד ש"לילה אחד הוא פשוט נשאר כאן, הניח את המזרון שלו ליד המזרון שלי באוהל וישן לידי ובבוקר אמא שלי אמרה לו 'מעכשיו והלאה אתה כמו ילד שלי'.
"אני בוטח בו היום יותר משאני בוטח בפלסטינים. למרות שהוא כבר לא גר בארץ, הוא עבר לאירופה, אני עדיין מתייעץ איתו בכל פעם כשקורים לנו דברים רעים. ואם גילעד שדה יכול להיות כמו אח שלי, זה אומר שיכול להיות פה יום אחד שלום בין הישראלים לפלסטינים".
גיבור הסיפור, גילעד שדה, גדל כגילעד פולק, בנו של טירן פולק, שהיה סגנו של הרב מאיר כהנא. את נעוריו העביר בהפגנות נגד חיילי צה"ל והממשלה ובעימותים עם פלסטינים.
באחת הפעמים שנעצר ונחקר, גילו לו חוקריו שטירן פולק שגידל אותו, הוא בעצם לא אביו הביולוגי. הם סיפרו לו שהוא נולד מקשר אומלל בין אמא שלו לצעיר פלסטיני. טירן פולק, סיפרו החוקרים לגילעד ההמום, חילץ את אמא שלו כשהיא הייתה בהריון מבן זוגה הפלסטיני ואז התאהב בה והחליט לגדל את בנה כאילו היה בנו.
הבמאי אילן מזרחי ליווה את גילעד פולק-שדה במשך 15 שנה, ובסרטו "הסוד שכולם יודעים" הוא מתאר איך גילעד גילה בהדרגה שגם הסיפור שסיפרו לו חוקרי השב"כ – על "ההצלה" כביכול מבן הזוג הפלסטיני שהתעלל באמו – היה בעצם שקר, שאותו בדו פעילי כך, כדי לגייס כספים לארגונים שלהם.
בעקבות גילוי הסודות הללו, גילעד פולק שינה את שמו לגילעד שדה, עזב את אורח החיים הדתי ואת הימין הקיצוני והפך לפעיל שלום וכך הוא גם הגיע לאום אל-ח'יר, הניח את המזרון שלו לצד המזרון של עודה הד'לין והפך ל"אחיו המאומץ", וכשהוא החליט לעזוב את אום אל-ח'יר ולעבור לאירופה, "אנשים בכפר בכו".
רוי בוי לא לבד
הסיבה שבעטיה אני לא מצליח להתרכז בסיפור הפנטסטי הזה שהד'לין מספר לי היא פרוזאית ומביכה. חצי מפניו של הד'לין מצולקות מכוויות עמוקות והוא נעזר בקביים כדי ללכת. כשהוא מספר בהתרגשות על חייו בכפר העני, אני מוצא עצמי חושב בעל כורחי האם הכוויות הללו נגרמו לו כשהוא נפצע במהלך הכנות לפיגוע או חלילה בפיגוע. ומיד כועס על עצמי.
למה אני חושב מחשבות כאלה, במקום לחוש כלפי הד'לין את האמפתיה האוטומטית שהייתי חש כלפי כל אחד אחר במצבו? רק כי הוא בדואי מדרום הר חברון? אם כך, כמה אני רחוק מרוי בוי? שניים-שלושה שלבים בסולם הגזענות?
אני מתגבר על המבוכה ושואל את הד'לין איך פניו נשרפו והוא אומר רק "זה עניין פרטי שלי. אני לא רוצה להיכנס לה. זה קרה בתאונה כשהייתי ילד. אין לזה שום קשר לכיבוש".
הוא בן 25. בן לשבט הג'הלין שגורשו מאזור ערד לדרום הר חברון ב-1948, ורכשו את האדמה שעליה בנויים בתיהם מפלסטינים מיאטה. את האנגלית הטובה שבפיו הד'לין קנה בלימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת חברון, אבל בעיקר מעבודה כמדריך ומתורגמן לקבוצות זרות שמגיעות לאזור.
חירבת אום אל-ח'יר שבה הוא גר כל חייו צמודה לגדרות התיל של ההתנחלות כרמל. חייו עברו בצל העימותים האינסופיים עם תושבי ההתנחלות. הד'לין הוא אחד מ-160 בדואים שחיים בעוני מרוד בפחונים וצריפים מאולתרים, בלי תשתית חיים בסיסית, מחוץ לגדר של התנחלות מבוססת שתושביה נהנים מכל התנאים הנוחים שהחיים המודרניים יכולים לספק.
קשה שלא לחשוב על כרמל המתוארת בספר שמואל א'. "ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאוד ולו צאן שלושת-אלפים ואלף עזים ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל והאשה טובת-שכל ויפת תואר והאיש קשה ורע מעללים".
"אין לנו שום קשר עם המתנחלים מכרמל", אומר הד'לין, "ניסינו המון פעמים ליצור איתם קשר, בתקווה שאולי אם הם יכירו אותנו, הם יבינו את המצב שלנו. הם יבינו שכל מה שהם חושבים עלינו שגוי. הם בעצם לא יודעים עלינו כלום. אני יכול לדמיין שאם הייתי אחד מהם והייתי מסתכל על האנשים האלה שגרים כאן, הייתי שואל את עצמי 'למה הם חיים בבתים עלובים כאלה?'
"אני בטוח שיש שם גם כמה אנשים טובים, שאולי היו מתייצבים לצידנו ועוזרים לנו, אבל הם לא עושים את זה כי הם מפחדים משאר האנשים. אז הם תוקפים אותנו. כל הזמן. וכשהם זורקים עלינו אבנים ואנחנו קוראים למשטרה, השוטרים תמיד אומרים שהם לא יכולים לעשות כלום, כי הם לא יודעים מי זרק את האבנים. אבל אם ילד אחד מאצלנו זורק אבן על ההתנחלות, השוטרים מגיעים ומיד מוכנים לעצור את כל האנשים כאן ולחקור אותם, עד שהם יבררו מי בדיוק זרק את האבן.
"אני בטוח שיש שם גם כמה אנשים טובים, שאולי היו מתייצבים לצידנו ועוזרים לנו, אבל הם לא עושים את זה כי הם מפחדים משאר האנשים. אז הם תוקפים אותנו. כל הזמן"
"גרים באום אל-ח'יר 160 אנשים. יש כאן 75 ילדים ובערך 40 גברים, שכל אחד מהם היה בשלב כלשהו במעצר או במאסר. ואם תבדוק תגלה שגרים כאן תשעה מהנדסים. יש כאן אחיות. 15 מורים כמוני, שעובדים בישובים בסביבה. וגם חקלאים ורועי צאן. אבל אנחנו לא יכולים להתחבר לחשמל. כל מבנה שנבנה פה ייהרס. ואנחנו מקבלים בסך הכול שבע שעות מים בכל שבוע. זה לא יכול להספיק. איך אנחנו יכולים להסתדר עם שבע שעות מים בשבוע? אז בחורף אנחנו אוספים מי גשם ובקיץ אין לנו ברירה אלא לקנות מים מכל מיני ספקים פרטיים.
"לא רחוק מפה יש חוות עופות. היא מחוברת למערכת החשמל והמים. והכפר שלנו, שגרים בו בני אדם, לא עופות, לא מחובר למערכת החשמל והמים. את החשמל שלנו אנחנו מקבלים מהלוחות הסולריים שאתה יכול לראות פה על כל מבנה. איך מצב כזה נראה הגיוני למישהו?"
נולדת וחיית רק פה. ביקרת פעם בכרמל? אם תבקש להיכנס פנימה, ייתנו לך?
"ברור שלא. הם בטוחים שכולנו טרוריסטים. אז למה שייתנו לנו להיכנס?"
אפשר להבין את הפחד של ישראלים מטרור פלסטיני. הוא לא הגיע משום מקום.
"אין שום סיבה לפחד הזה, ואני אגיד לך למה. כן, היו פלסטינים שביצעו פעולות טרור. היו פלסטינים שרצחו ישראלים. אבל אם תחזור להיסטוריה מ-48' ועד היום – כמה פלסטינים נהרגו וכמה ישראלים נהרגו? כמה ילדים פלסטינים נהרגו וכמה ילדים ישראלים נהרגו? כמה ישראלים יושבים בבתי כלא פלסטינים וכמה פלסטינים כלואים בבתי כלא ישראלים?
"גם אנחנו קיבלנו מנה גדושה של אלימות מהישראלים. ואנחנו עדיין כאן. ואנחנו לא נעזוב. כי זו זכותנו להיות פה. מי שמכירים את הכפר שלנו יודעים כמה האנשים שחיים כאן הם אנשים שלווים. אין להם שום סיבה לפחד מאיתנו. זה לא צודק להגיד עלינו דבר כזה. כמה אירועי טרור היו בדרום הר חברון?".
מה זאת אומרת? היו פה עשרות אירועי טרור.
"אם אתה רוצה להשוות בין אלימות שהופנתה לפלסטינים ואלימות שהופנתה לישראלים בדרום הר חברון – אני מבטיח לך שאתה תגלה ש-99% מהאירועים האלימים שהיו פה היו אלימות של הרשויות הישראליות כלפי פלסטינים. אולי אחוז אחד של האירועים האלימים פה היו מצד פלסטינים. אנחנו יודעים בדיוק מה קורה כאן.
"רק לפני עשרה ימים מתנחלים מסוסיא תקפו רועים ליד ההתנחלות. אתה לא תשמע על זה בכלל. אתה לא תשמע על כל ההתקפות האלימות פה כלפי פלסטינים – אלה התקפות של המתנחלים, שהחיילים תומכים בהם. אתה תשמע רק על פלסטינים שפוגעים בישראלים. ובסוף אתה שואל אותי אם לא זה לא מוצדק שמפחדים מאיתנו".
מה ששבעים לא מבינים
הד'לין מלמד אנגלית בכפרים שמסביב ליאטה. ובשש השנים האחרונות מגדיר את עצמו כפעיל שלום. "כשהייתי ילד אמא שלי נהגה לומר לי: אם אתה לא רעב, אל תאכל. ואם אתה לא צמא – אל תשתה. למה היא אמרה לי דבר כזה? מה, אמא שלי לא אהבה אותי? זה לא הגיוני. רק כשהתבגרתי הבנתי למה היא התכוונה. אם אתה לא רעב ואתה בכל זאת אוכל – אתה לא מבין את המשמעות של אוכל. זה בדיוק מה שקורה בין ישראלים לפלסטינים.
"אנשים שלא סבלו כמו שאנחנו סבלנו כל החיים שלנו, לא מסוגלים להבין מה אנחנו מרגישים. מי ששבע לא יכול להבין את מי שרעב. מי שלא סבל מכיבוש, לא יכול להבין כמה מי שסובל רק רוצה להגיע לשלום".
"אנשים שלא סבלו כמו שאנחנו סבלנו כל החיים שלנו, לא מסוגלים להבין מה אנחנו מרגישים. מי ששבע לא יכול להבין את מי שרעב. מי שלא סבל מכיבוש, לא יכול להבין כמה מי שסובל רק רוצה להגיע לשלום"
כדי להמחיש לי את המרחק העצום בין השבע לרעב ובין מי שגדל חופשי למי שגדל תחת כיבוש, הד'לין מספר לי את הסיפור הבא:
"אם תשאל כל בן 23 מה החלומות שלו, הוא יגיד לך – שיהיה לי בית גדול, מכונית יפה, עבודה מעניינת, לטייל בעולם. אתה יודע מה היה החלום שלי עד גיל 23? היו לי שני חלומות. חלום אחד היה לבקר בירושלים והחלום השני לבקר בחוף הים.
"בתור מוסלמי, חלמתי להיות לפחות פעם אחת בירושלים. התחננתי, עשיתי כל מה שאני יכול כדי לקבל אישור, אבל בכל פעם סירבו לי. ביקשתי מיליון פעם ולא נתנו לי. לפני שנתיים הגיעה לכאן קבוצה של אמריקאים שביקרו בישראל ובגדה המערבית ולקחו אותי בתור מתורגמן. הם ביקשו בשבילי אישור לבקר בירושלים וככה זכיתי סוף-סוף לפני שנתיים להגשים את החלום הזה. ולמה קיבלתי את האישור? כי לא אני זה שביקש אותו, אלא אמריקאים.
"היה לי מזל שביום שבו ביקרנו בירושלים המדריך של הקבוצה החליט להמשיך גם לחוף הים. לאמריקאים שהיו איתי זה היה כמובן עניין רגיל לגמרי. אני הגשמתי ככה את החלום השני שלי. אבל פחדתי. לא ידעתי מה מותר לי לעשות. אני יכול לצלם תמונות על חוף הים ולהעלות לרשת? בסוף כתבתי רק 'לא יהיה פה שלום עד שכולם ייהנו מהזכות לבקר בחוף הים'. ובזה אני מאמין.
"אנחנו רוצים שלום. אני עדיין מאמין שנזכה לשלום הזה יום אחד. אבל זה רק כי אני עוד צעיר. אם תדבר עם המבוגרים כאן – הם איבדו מזמן את התקווה שיזכו לחיות בשלום. הם התעייפו. הם חיכו שנים על גבי שנים לשלום והוא לא הגיע. אירחתי כאן המון קבוצות. שאלו אותי כל שאלה שאתה יכול להעלות על הדעת. יש שאלה שתמיד חוזרת – מה זה השלום מבחינתי? אני תמיד עונה שיש שני סוגים של שלום: 'שלום גדול' ו'שלום קטן'.
"השלום הקטן כבר התחיל, ברגע שאנשים התחילו לפעול יחד למען השלום. אנשים מאמריקה, אנשים מישראל, פלסטינים, אירופאים, יהודים, נוצרים, מוסלמים. עובדים ביחד. מבחינתי זה 'השלום הקטן'.
"אבל כדי להגיע לשלום הגדול – זה ייקח דורות רבים. כי כדי להגיע לשלום הגדול נצטרך לפתור את הבעיות הגדולות. הפליטים. האסירים. ירושלים. המחסומים. האדמה. המים. כל הדברים האלה. אבל אני מקווה ואני מאמין – בכל הכנות – שיום יבוא ונזכה גם לשלום הגדול ונפתור גם את כל הבעיות האלה.
"כדי להגיע לשלום הגדול נצטרך לפתור את הבעיות הגדולות. הפליטים. האסירים. ירושלים. המחסומים. האדמה. המים. כל הדברים האלה. אבל אני מקווה ואני מאמין שיום יבוא ונזכה גם לשלום הגדול"
"לכן בכל הזדמנות שיש לי – אני מתחנן בפני כל האנשים, בעולם ובישראל. תפעלו למען פתרון צודק. אל תדברו על הפתרון הזה. תפעלו כדי שהוא יקרה. כמו גילעד שדה. אין לי יותר ציפיות מהממשלות. רק מהאנשים. תהיו איתנו במאבק שלנו. זה מאבק צודק.
"אנחנו אנשים פשוטים שרוצים זכויות פשוטות. אנחנו רוצים מים, אנחנו רוצים חשמל, אנחנו רוצים שיתנו לנו לבנות לעצמנו בתים נורמליים. אלה דברים פשוטים מאוד. אלה זכויות שכל אחד צריך ליהנות מהם, אבל מבחינתנו אלה חלומות. אנחנו עייפים מהמצב כאן. אנחנו רק רוצים לחיות בשלום ובשלווה. זה הכל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו