(הערת מערכת: אמיר בן-דוד נמצא בחופש ויחזור בעוד יום-יומיים. את הניוזלטר היום הכינה בירנית גורן)

אחרי הפוגה של כחודשיים, ישראל ואיראן שוב יורות זו על זו ישירות. מאז אמש שיגרה איראן כ-30 טילים לעבר ישראל בכמה מטחים. רובם יורטו, חלקם נפלו בשטחים פתוחים, ונזק נגרם למבנים בגדה המערבית ולמבנה מגורים בערד כתוצאה משברי יירוט. לפי מד"א, לא היו נפגעים.

במקביל, טיל ששוגר מתימן יורט בשש בבוקר אחרי שהפעיל אזעקות במרכז הארץ ובשפלה. הלימודים בוטלו בכל הארץ, התקהלויות הוגבלו, ובתי החולים הונחו לעבור לפעול ממתחמים תת-קרקעיים.

אדם בציצית ליד חלק מטיל איראני שנפל בגדה המערבית. 8 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

וכך, בהינף התרעה טלפונית, מדינה שלמה שוב נכנסה למצב חירום, ומיליוני אזרחים מצאו את עצמם מחשבים מרחקים למרחב מוגן.

הסבב הנוכחי התחיל אתמול בתקיפה הישראלית ברובע הדאחייה בדרום ביירות, אחרי שבועות של ירי רקטות ורחפנים מצד חזבאללה, ובהם התקפות שגבו הרוגים ופצועים בצה"ל.

התקיפה בדאחייה הייתה מוגבלת יחסית, אבל משמעותה הייתה גדולה בהרבה מהמטרות שנפגעו בה: היא הגיעה ימים ספורים אחרי שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בלם את ראש הממשלה בנימין נתניהו מלתקוף בביירות.

וכך ישראל חזרה אתמול לדאחייה – והציר האיראני מיהר לנסות לקבוע משוואה חדשה: תקיפה בביירות תיענה בירי מאיראן.

משמרות המהפכה כינו את הירי לעבר ישראל "אזהרה" מפני תגובה רחבה יותר, שתכלול, לדבריהם, גם יעדים אמריקאיים וישראליים באזור אם "התוקפנות" תחזור על עצמה.

טראמפ ניסה לעצור את הסחרור בזמן אמת. דקות ספורות אחרי מטח הטילים הראשון אמש, הנשיא כבר שוחח עם העיתונאי ברק רביד ואמר לו כי בכוונתו להתקשר לנתניהו ולהגיד לו לא לתקוף באיראן בתגובה. (תעצרו שנייה ותחשבו על העולם המשוגע שבו אנחנו חיים, כשנשיא ארה"ב קודם מדבר עם רביד ורק אחר כך עם נתניהו).

טראמפ גם העביר מסר לאיראן: "יריתם את הטילים שלכם, זה מספיק. חזרו לשולחן ותעשו עסקה". מבחינת הנשיא, כל צד עשה את השופוני שלו – ישראל בדאחייה, איראן עם מטח טילים ש"לא פגע באף אחד", כדברי טראמפ – ועכשיו אפשר לחזל"ש.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יורד מ"אייר פורס 1" בשדה התעופה מורסטאון בניו ג'רזי, 5 ביוני 2026 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

אחד השופרים המקורבים ביותר לראש הממשלה נתניהו, שדרן ערוץ 14 שמעון ריקלין, הגיב בטוויטר: "President Trump, Why and how you become such a loser?"

העילגות של ריקלין אולי מצחיקה, אבל הסנטימנט ברור: לנתניהו אין מנדט מהבייס הכי חשוב שלו שלא לתקוף בחזרה באיראן.

ואכן, בניגוד לדרישת טראמפ, חיל האוויר תקף לפנות בוקר מטרות צבאיות במרכז איראן ובמערב המדינה, ולפי הדיווחים גם מתחם מתקנים פטרוכימיים בעיר מאשהאר שבדרום-מערב איראן, שכבר נפגע בסבב הלחימה הקודם. בתקשורת האיראנית דווח על פיצוצים בטהרן, תבריז, איספהאן ובסמוך לאי חארג'.

בצה"ל הדגישו כי התקיפות בוצעו על ידי מטוסים ישראליים בלבד, אך בתיאום עם ארצות הברית בתחום ההגנה האווירית. בצבא נערכים כעת למספר ימי לחימה לפחות, ואולי למערכה ממושכת יותר. לפי צה"ל, התקיפות באיראן אינן נתפסות כתגובה נקודתית בלבד, אלא כחלק מהמערכה המתמשכת נגד המשטר האיראני וניסיון להמשיך לפגוע ביכולותיו.

וזה בדיוק המקום שבו צריך לעצור ולשאול: האם ישראל מנהלת כאן אסטרטגיה, או נסחפת מעוד משוואה לעוד משוואה?

האסטרטגיה הישראלית בשלוש השנים האחרונות נראית יותר ויותר כמו "מה שלא עובד בכוח, יעבוד בעוד יותר כוח". אבל זה לא עובד. וצריך לשאול ביושר מה השגנו עד כה מול איראן.

אחת המטרות המוצהרות של המלחמה בסוף פברואר הייתה להפיל או להחליש באופן דרמטי את משטר האיתוללות. בפועל, המשטר הזה עומד איתן, ואתמול רחובות טהרן התמלאו בחוגגים אחרי שיגור הטילים לעבר ישראל.

מטרה נוספת הייתה לנטרל את איום הגרעין האיראני; אבל האורניום המועשר עדיין נמצא באיראן, וגם אם ישראל פגעה ביכולות הפיתוח של הרפובליקה האסלאמית, אין ספק שהמלחמה רק האיצה את המוטיבציה האיראנית להגיע ליכולת גרעינית.

איראנים מניפים את דגלי הרפובליקה האסלאמית ודגלי חזבאללה ברחובות טהרן אחרי שאיראן שיגרה טילים לעבר ישראל, 7 ביוני 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

רצינו גם להחליש את ההשפעה האזורית של איראן. במקום זה קיבלנו מעצמה אזורית שמתנהלת מול ארצות הברית כמעט כיריבה שוות-כוח, שמטילה מורא על שכנותיה העשירות בהרבה, ושמצליחה לייצר חיבור מובהק בין כל הזירות שבהן ישראל מתמודדת.

למעשה, עד אתמול בלילה, איראן מעולם לא התערבה ישירות במערכה בין ישראל ללבנון. עכשיו גם הבלם הזה נפרץ.

ועל כל זה יושבת מערכת היחסים המתוחה, ההפכפכה והמסוכנת בין נתניהו לטראמפ.

כשפרצה המלחמה בסוף פברואר, בארצות הברית כעסו על טראמפ שהוא לכאורה עושה כל מה שנתניהו אומר לו. בתקשורת האמריקאית פרחו דיווחים על הלחצים, השכנועים והמצגים שהפעילו נתניהו ואנשיו על הנשיא – עד כדי טענות להולכת שולל ממש.

בשבועות האחרונים התמונה התהפכה. ככל שטראמפ חסם אפשרות להרחיב את הלחימה באיראן ובלבנון, בישראל גבר הכעס על נתניהו שהוא עושה כל מה שטראמפ אומר לו וכי ישראל הפכה ל"מדינת חסות". זה הגיע לשיא בשבוע שעבר, בשיחת הטלפון שבה נתניהו זכה למטר עלבונות, קללות ואיומים מטראמפ.

האם אנחנו תקועים עכשיו לא רק במלחמה אזורית, אלא גם במאבק אגו פנים-פוליטי בין שני מנהיגים עם אינטרסים סותרים?

טראמפ רוצה להוכיח לבייס שלו שהוא הבוס, שהוא מסיים מלחמות, שהוא כופה עסקאות, שהוא לא נגרר אחרי נתניהו – גם אם המשמעות היא פגיעה מהותית ביכולת של ישראל להגן על עצמה.

נתניהו רוצה להוכיח לבייס שלו שהוא יודע להגיד "לא" לטראמפ, שהוא לא מתקפל, שהוא עדיין האיש שמנהל את המערכה מול איראן – גם אם המשמעות היא פעולות צבאיות שלא בהכרח מקדמות את ישראל לשום מקום ברור.

הרמטכ"ל אייל זמיר, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ בדיון בקריה ב-26 במאי 2026 (צילום: מעיין טואף/לע"מ)

עמוס הראל כותב הבוקר ב"הארץ" כי "ישראל ואיראן נמנעו מלתקוף זו את זו מאז תחילת אפריל, אחרי שהוכרזה הפסקת האש. אולם, נתניהו חתר כל העת לחידוש המלחמה, והטיל ספק בכך שההסכם שנדון בין האמריקאים לאיראן יצליח באמת לרסן את תוכנית הגרעין האיראנית ולעמוד בציפיות הישראליות מהסכם כזה".

הראל מוסיף כי "ההסלמה האיראנית אמש עשויה לשקף ביטחון גובר של ההנהגה בטהרן כי ניתן ללחוץ על טראמפ להתפשר במו"מ, תוך התגרות מכוונת בישראל".

לדבריו, "ברקע, החלה להתפתח מתיחות בין ארה"ב לישראל. לא רק שטראמפ, במופגן, חיפש את דרכו החוצה מהמלחמה עם איראן, ישנם בכירים בממשל שמנסים להרחיק ככל האפשר את הנשיא ואנשיו מהכישלון שנרשם במאמץ להחלפת המשטר בטהרן".

הבעיה היא שתמונת הכרעה אינה אסטרטגיה. גם כיבוש הבופור, גם תקיפה בדאחייה, גם תקיפה באיראן, אינם עונים לבדם על השאלה מהו היעד הסופי. לאן ישראל רוצה להגיע?

הסכנה הגדולה בסבב הזה אינה רק מספר הטילים ששוגרו הלילה. הסכנה היא שהמלחמה חוזרת להתנהל בקצב שלה עצמה, בלי שמישהו יוכל לומר בביטחון מי מחזיק בהגה.

נתניהו אמר פעם כי "לנצח נחיה על חרב". יכול להיות שהוא צדק. אבל תחת שלטונו, יותר ויותר נדמה שהוא בעצם התכוון: לנצח נחיה על קלונקס.

בנימין נתניהו, מאי 2008