רבים אוהבים להשתמש בצירוף המילים "רצון הבוחר", במיוחד בהקשר לבית המשפט. לטענתם, שופטי בית המשפט לא נבחרו ולא נבחרים על ידי הציבור, ולכן אסור להם להתערב בבחירות ואסור להם לשבש את רצון הבוחר ולבטל את תוצאות הבחירות.

הצירוף "רצון הבוחר" הפך למעין מילת קסם בפיהם ובמקלדתם של אלה המתעקשים להפגין ידע בדמוקרטיה, ידע שבמקרה הטוב לוקה בחסר.

רבים אוהבים להשתמש בצירוף המילים "רצון הבוחר", במיוחד בהקשר לביהמ"ש. לטענתם, השופטים לא נבחרו ולא נבחרים על ידי הציבור, ולכן אסור להם להתערב בבחירות ולשבש את רצון הבוחר

ובכן, מהו אותו "רצון הבוחר" שמוזכר פעמים כה רבות? רצון הבוחר הוא מה שרוב בעלי זכות הבחירה בחרו ביום הבחירות לכנסת. אם נבחן את הנתונים היבשים נגלה, שרוב הבוחרים בחרו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות אנטי ביבי ונגד שחיתות. בבחירות האחרונות 62 מנדטים למחנה אנטי ביבי, לעומת 58 מנדטים למחנה רק ביבי.

אלא שלאחר הבחירות קרה מה שקרה, ומה שקרה הוא שמשרתי הציבור החליטו להתעלם לחלוטין מרצון הבוחר, והקימו ממשלה המנוגדת תכלית הניגוד לרצון הבוחר כפי שבא לידי ביטוי בשלוש מערכות הבחירות האחרונות.

במילים אחרות, מי שבחר לזלזל ברצון הבוחר ולצפצף עליו אלה אותם משרתי הציבור, חברי הכנסת "הנבחרים" שברוב חוצפתם יום אחרי הבחירות החליפו את עורם והתוצאה: ממשלה שהציבור כלל לא רצה וכלל לא בחר בה.

ומדוע סימנתי מירכאות במילה "הנבחרים"? מפני שהעם לא באמת בחר בהם, גם לא בחברי הכנסת של מפלגות שמתקיימות בהן בחירות פנימיות. כלומר, הם לא באמת נבחרו על ידי העם, אלא על ידי ראשי המפלגות או בבחירות פנימיות שרק לחברי המפלגה יש זכות הצבעה בהן.

אם נבחן את הנתונים היבשים נגלה, שרוב הבוחרים בחרו ב-3 מערכות הבחירות האחרונות אנטי ביבי ונגד שחיתות. בבחירות האחרונות 62 מנדטים למחנה אנטי ביבי, לעומת 58 מנדטים למחנה רק ביבי

אבל בזה לא נגמר העניין. מפני שגם אילו כיבדו את רצון הבוחר או למצער התחשבו בו, ואילו הקימו ממשלה כפי שהבוחר התכוון מלכתחילה – עדיין בית המשפט רשאי וחייב להתערב במקרה של חשד לפלילים או נאשם בפלילים משום שזה תפקידו, ללא שום קשר לרצון הבוחר. שהרי אם בית המשפט לא יקבע בעניינים כאלה, מי יקבע?

וכאן אני מגיע לטענה השנייה של אותם אנשים: השופטים לא נבחרים ולכן אסור להם להתערב בענייניה של הרשות המבצעת.

אלה שטוענים טענה זו אינם מבינים את תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית. אמת, שופטים בבית המשפט לא נבחרים על ידי העם. אבל הם גם לא אמורים להיבחר על ידי העם.

הם לא נבחרים על ידי העם מהסיבה הפשוטה שמשפט אינו עניין פוליטי ואסור להכניס בתוכו פוליטיקה. משפט צריך להיעשות ולהיראות ללא קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת וללא קשר לממשלה כזו או אחרת.

שופטים אמורים לשפוט לפי העניין, החוק, הצדק והמוסר – ולא לפי עמדה פוליטית כזו או אחרת של הממשלה או של העם. אין משפט אחד לממשלת ימין ומשפט אחר לממשלת שמאל, יש משפט אחד ושווה לכולן, ללא יוצא מן הכלל. וזה ללא קשר ל"נבחרי" הציבור עצמם, שכאמור, כלל אינם נבחרים על ידי העם.

שופטים לא נבחרים על ידי העם מהסיבה הפשוטה שמשפט אינו עניין פוליטי ואסור להכניס בתוכו פוליטיקה. משפט צריך להיעשות ולהיראות ללא קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת וללא קשר לממשלה כזו או אחרת

לכן גם דעתם הפוליטית של השופטים אינה רלוונטית ואינה צריכה להישקל או להיות מובאת בחשבון. שופטים לא אמורים להיבחר לפי השקפתם הפוליטית. אם חלילה ייבחרו כך לא יוכלו לשפוט משפט צדק ויהיו תלויים בחסדיהם של נבחרי הציבור שבחרו בהם ויהיו "חייבים" להם.

בדמוקרטיה חזקה ויציבה פועלות זו לצד זו שלוש רשויות עצמאיות ובלתי תלויות זו בזו: הרשות המחוקקת, קרי הכנסת; הרשות המבצעת, קרי הממשלה; והרשות השופטת, קרי בית המשפט בשבתו כבג"ץ. אלא שבימינו פועלת בעיקר הרשות המבצעת. הרשות המחוקקת שבויה בידיה של הרשות המבצעת ואינה עצמאית ואינה ריבונית, והרשות השופטת מוחלשת, מותשת, מופחדת, מאוימת, מותקפת ולמעשה מנוטרלת.

ומי מחליש את הרשות השופטת, מאיים עליה ונטרל אותה? האיש החזק במדינה, האיש שמתנהל נגדו משפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים בשלוש פרשות. ולחשוב שאדם שנאשם בהפרת אמונים נשבע אמונים למדינה ומכהן כראש הממשלה. אין אבסורד גדול מזה ואין סכנה גדולה מזו לדמוקרטיה.

הרשות המחוקקת שאמורה לפקח על עבודת הכנסת לא מתפקדת. באין ברירה פונים לרשות השופטת שתפקח – אלא שזו כאמור הוחלשה ונפגעה אנושות ואין בכוחה לפקח – ונשארנו עם רשות חזקה אחת מעל כולן, והיא הרשות המבצעת בראשות נאשם בפלילים שהקיף את עצמו בחשודים בפלילים ומורשעים בפלילים (דרעי, ליצמן ושות') ובחבורת בובות על חוט שמצייתות לכל הוראה של ראש הרשות המבצעת, שהוא כאמור, נאשם בפלילים.

ובמילים אחרות: הפרדת הרשויות בוטלה. הדמוקרטיה מותקפת ומוחלשת והדיקטטורה בפתח.

אלא שבימינו פועלת בעיקר הרשות המבצעת. הרשות המחוקקת שבויה בידיה של הרשות המבצעת ואינה עצמאית ואינה ריבונית, והרשות השופטת מוחלשת, מותשת, מופחדת, מאוימת, מותקפת ולמעשה מנוטרלת

אם כן, נסכם עד כאן: היו בחירות. העם אמר את דברו שלוש פעמים ברציפות. בבחירות האחרונות החליטו נבחרי הציבור להתעלם מבחירת העם ולהקים ממשלה בניגוד גמור ומוחלט לרצון הבוחר, ומייד לאחר מכן מיהרו ברוב חוצפתם להכריז שזהו רצון הבוחר, ואז איימו על בית המשפט לבל יפריע ולבל יבטל את רצון הבוחר.

בית המשפט, שכאמור שופטיו לא אמורים להיבחר על ידי העם ועליו להישאר א־פוליטי, חייב היה להכריע בשאלה אם חבר כנסת שמתנהל נגדו משפט רשאי לקבל מנדט ולהקים ממשלה. אם בית המשפט לא עושה זאת הוא מועל בתפקידו.

בהכרעה כזו בית המשפט אינו מתעלם מרצון הבוחר וּודאי שאינו מבטל את תוצאות הבחירות, הוא בסך הכול אמור היה לעשות את המוטל עליו ואת הדבר שלשמו הוא הוקם ולמענו הוא קיים: שמירה על שלטון החוק ופיקוח על עבודת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

אלא שבימינו הדמוקרטיה נפגעה קשות, שלא לומר אנושות, ולנגד עינינו מתרחשת הפיכה שלטונית שמנהלת הרשות המבצעת בראשות הנאשם נתניהו, האיש החזק במדינה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

שואלים אחד ששוכב עם סכין תקועה בבטנו:
"האם זה כואב לך?"
והוא עונה "רק כשאני צוחק".

זו התחושה אחרי 80 עמודי נימוקים של 11 שופטי בג"צ. קראתי. נימוקי פה אחד עשר בבג"צ. מסמך מדכא, מייאש. בתמצית, קובעים השופטים כי ההבדל בין הלכת דרעי פנחסי, שעל פיה חייב רה"מ לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, לבין ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום – הוא הבדל בין מי שממנה. את השר ממנה רשות מנהלית – ראש הממשלה, ואילו את ראש הממשלה ממנה בעצם הכנסת, הרשות המחוקקת, שהיא ליבת הדמוקרטיה.

שופטי בג"צ מסתמכים רבות על "רצון הבוחר" ומעלימים עין או נרתעים מלהביט למציאות בלבן של העיניים כאשר הבוחרים בחרו ההיפך, נגד ראש ממשלה השקוע עד צוואר בכתבי אישום חמורים שיש עימם קלון.

השופטות והשופטים המכובדים בחרו לנסח מילים קשות ומתבקשות על הכשל המוסרי ועל כך שזה לא ראוי שמועמד כזה יקבל על עצמו את התפקיד, אבל בסוף כל משפט שהם אומרים בעברית, מסתתר "אבל" גדול שעל פיו בחרו שופטי בג"צ לא להתערב בבחירת חברי הכנסת.

בכלל, חברי הכנסת הם הריבון, שעל פי דעת השופטים יכול לעשות במדינה כרצונו, ואת פתק הבוחר הם יכולים, כנבחרים, לגרוס לפתיתים ולפזר כקונפטי במסיבות המפלגה. ואם נבחרי הציבור בוגדים בבוחריהם, לבג"צ אין מה לומר והוא מאשר כל עוולה, כל החלטה שלפי הגדרתו היא "רצון הבוחר" למרות שהנבחרים הפרו אותו ברגל גסה.

החכ"ים הם הריבון, שעפ"י דעת השופטים יכול לעשות במדינה כרצונו. הם יכולים לגרוס את פתק הבוחר לפתיתים ולפזר כקונפטי במסיבות המפלגה. ואם הם בוגדים בבוחריהם, לבג"צ אין מה לומר

הנה השופט ח. מלצר מפשיט, קובע, חודר ונסוג:

"חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות חמורות על טוהר המידות אינו ראוי מבחינה ציבורית כי יקבל לידיו את המנדט להרכיב ממשלה ולכהן כראש ממשלה, וראוי, מההיבט הציבורי, שלא היה מציב את מועמדותו לתפקיד כלל".

"בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על-ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו – בין הפרטית ובין הציבורית – על מנת שיוכל להמשיך לכהן במשרתו" (בג"ץ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4) 837, 839 (1988)).

דברים אלה שנאמרו במישור הערכי והציבורי עולים בקנה אחד עם הדברים שהוזכרו בפסקה 10 לחוות דעתו של חברי השופט י' עמית מפיו של חבר הכנסת נתניהו:

"ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי".

סוף ציטוט מנימוקי ח. מלצר.

אבל גם הוא קיבל את נימוקי א. חיות שאין להתערב בעניין בחירת הכנסת לראשות ממשלה את הנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים:

"לא נמצא לנו עוגן משפטי המאפשר התערבות לצורך הפיכת הצווים על-תנאי שהוצאו – למוחלטים, כדי להביא לפסילת חבר הכנסת המועמד לתפקיד ראש הממשלה, אף שתלוי ועומד כנגדו כתב אישום חמור".

אבל היי – הוא, בג"צ – יגן כמובן על "זכויות האדם".

והנה עוד סלאלום מילולי מפי השופטת ענת ברון:

"אין לכחד שהקמת ממשלה בידי מי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית – ובפרט חובת הנאמנות השלטונית, טוהר המידות בשלטון ואמון הציבור בו. עם זאת, התערבות שיפוטית בבקשתם של רוב חברי הכנסת להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת מסוים, טומנת בחובה פגיעה אנושה בעקרון ריבונות הרוב המונח בליבת הדמוקרטיה".

כלומר – הרוב יכול לפגוע בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה ושופטי בג"צ יכבדו את הבחירה. אגב, איש מהם לא משתמש בביטוי "בית המשפט הגבוה לצדק" אלא רק "בית המשפט".

כלומר – הרוב יכול לפגוע בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה ושופטי בג"צ יכבדו את הבחירה. אגב, איש מהם לא משתמש בביטוי "בית המשפט הגבוה לצדק" אלא רק "בית המשפט"

קריאה במסמך מייאשת ומאכזבת. המבצר האחרון נפול נפל. הנה עוד ייאוש נוסף – השופטת ענת ברון כותבת פשוט דבר לא נכון (עמ' 58 לנימוקי השופטים):

"וכאן המקום להבהיר: העובדה שהמפלגה שבראשה עומד חה"כ נתניהו לא זכתה במרבית קולות הבוחרים בבחירות, אינה גורעת מכך שמינויו לראש ממשלה הוא שמשקף את רצון הבוחר. 72 חברי כנסת פנו בבקשה לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חה"כ נתניהו, ובעשותם כן פעלו מכוח 'ייפוי כוח בלתי חוזר' כלשונו של השופט י' עמית, שניתן להם בקלפי".

לא נכון. שום ייפוי כוח לא ניתן בקלפי על ידי 72 חברי כנסת למנות נאשם בשוחד לראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון.

חברי כחול לבן נבחרו בעקבות "ייפוי כוח" הפוך לחלוטין – הבטחה מפורשת לא לשבת תחת נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים!

גם מפלגת העבודה התחייבה כך וגם גשר.

כלומר שופטת עליון מסתמכת על בקשת חברי הכנסת לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני ולא על הבטחת הבחירות. לא על הייצוג שביקשו הבוחרים ולא על תוצאות הצבעתם הברורות, אלא על הבגידה של הנבחרים.

הבוחרים שנתנו "ייפוי כוח" לנאשם בשוחד השיגו רק 58 מנדטים לעומת 62 מנדטים של הבוחרים שהתנגדו למינויו. שלא לדבר על כך שהבחירות בישראל אינן אישיות, אלא בחירה במפלגה. כלומר לא נתניהו קיבל את אמון הבוחרים אלא מפלגות שונות שחבריהן חברו כדי להמליץ עליו. אם באנשי פרשנות החוק עסקינן, מדוע זה נעלם מעיניה של ברון?

שום ייפוי כוח לא ניתן בקלפי ע"י 72 חברי כנסת למנות נאשם בשוחד לרה"מ. ההיפך. חברי כחול לבן נבחרו בעקבות "ייפוי כוח" הפוך – הבטחה מפורשת לא לשבת תחת נאשם בפלילים!

הנה עוד קצת ייאוש.
השופטת דפנה ברק ארז – מחברת הספר "אזרח, נתין, צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה" בו היא חושפת את נקודות התורפה של מערכות השלטון ושל המשפט החל עליהן, ואף מציעה דרכים לתיקונן, מתייחסת לעובדה האבסורדית המנקרת עיניים ומצפון של כל אדם סביר, שלמרות כתבי האישום נתניהו החליט לקחת על עצמו את התפקיד:

"חשוב לומר כי החלטה של אדם לקבל על עצמו כהונה בתפקיד היא גם החלטה משפטית, ולא רק החלטה אישית – גם אם הביקורת עליה מצומצמת מאחר שאף היא שייכת לשלב התשתיתי של הקמת הממשלה. לשם השוואה, אף במישור המינהלי הרגיל, שאינו חל כאמור בענייננו אך ניתן ללמוד ממנו, כאשר אדם מחליט אם לקבל על עצמו תפקיד עליו לשקול אם הוא נגוע בניגוד עניינים. לא כל שכן כאשר מקבל ההחלטה כבר מכהן בתפקיד של חבר כנסת, כלומר הוא אינו "זר" לזירה הציבורית.

כשם שברי כי על חברי הכנסת לשקול כיצד יגנו על אזרחי ישראל מפני איומים שונים, ביטחוניים, בריאותיים ואחרים, כך מצופה מהם לשקול שיקולים שעניינם שלטון החוק. במובן זה, קיומם של כתבי אישום בעבירות חמורות, לבטח כאשר אלה נסבות על טוהר המידות, הוא בהחלט שיקול שחברי הכנסת צריכים להביא בחשבון כאשר הם ממליצים על מועמד להנהגת המדינה. ואולם, בהתחשב במתחם ההתערבות הצר שצוין לעיל, חובות – לחוד, וסעדים שיפוטיים – לחוד. ברוח זו, כבר נקבע בהקשרים אחרים כי מצען של מפלגות אינו ניתן לאכיפה (ראו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח, פ"ד נט(2) 481, 567-566 (2005)).

הנה  קווים לדמותו של הייאוש. גם היא נסוגה מהקביעות הברורות החדות שהציבה מול עיני חבריה ומול הציבור. "מתחם ההתערבות הצר", "חובות לחוד וסעד משפטי לחוד" ועוד ביטויים עקלתוניים המובילים לאותה תוצאה של חבריה.

לקרוא את נימוקי השופטים שדחו פה אחד את כל העתירות נגד כהונת נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים כראש ממשלת ישראל, את ההתפלפלות והאוריגמי המשפטי, הפליק פלאק, צוקהרה, ובורג באוויר של בגצ כדי לנחות שלמים במגדל השן בלי האיומים והאלימות של הנאשם ולהקתו, זו פשוט סכין תקועה בבטן, שמרוב כאב סוחטת דמעות צחוק והצחוק מכאיב:

קריאת נימוקי השופטים שדחו פה אחד את העתירות נגד כהונת הנאשם בפלילים כרה"מ, את ההתפלפלות והאוריגמי המשפטי, הפליק-פלאק של בגצ כדי לנחות שלמים במגדל השן, זו פשוט סכין בבטן

השופט עמית:

"בבואנו להעביר את הסוגיה שבפנינו במנסרה (פריזמה), קיים קושי להפריד בין אורכי הגל והצבעים המשתייכים לשדה המשפטי 'היבש', לבין אלה המשתייכים לשדה הערכי-ציבורי-מוסרי, שהרי המשפט טבול בערכים, במוסר, בהגינות ובצדק.
אם נעצור הילוכנו בנקודה זו, נבין אפוא כי לא מקרה פשוט עומד לפנינו אלא מקרה מורכב. לא חוק ברור ומפורש כשמש בצהרי היום, אלא ענני גשם כבדים ולא ענני נוצה, המסתירים את השמש. אלא שבנקודה זו אנו מגיעים ל'פתרון החידה', בדרך עליה עמדה הנשיאה בפסק דינה, ואשר יש בה כדי להסביר מדוע על אף השיקולים דלעיל הגענו לסופה של דרך, פה אחד, למסקנה כי דין העתירות להידחות".

מלצר עוד מהין לצטט את הנשיא שמגר ביחס להסכמים הקואליציוניים המעוותים בין הליכוד לכחול לבן – שגם את פסילתם דרשו העותרים. הוא מביא ציטוט שמרים להנחתה לכל שופט:

"פסלנו הסכם קואליציוני כאשר גילינו בו תניות שדבק בהן פסול היורד לשורשו של עניין, הנושא סממני שחיתות או השחתה, בעיקר בתחומי הממון וטוהר המידות, ועל הסכם זה הצהרנו כבטל (בג"ץ 1523/90, 1540 לוי נ' ראש ממשלת ישראל; פרשת ז'רז'בסקי). אין לראות בכך רשימה סגורה, וניתן להביא דוגמאות נוספות של פגיעה ערכית מהותית, היורדת לשורשו של העניין ומחייבת התערבות שיפוטית, כגון נסיבות בהן יש פגיעה מהותית בתקנת הציבור".

אבל  ח. מלצר גם הוא משתפן ונשען על שמגר רק במסקנתו לגבי סעיפי החוק הנורווגי המדלג וההתנכלות לאופוזיציה.
לך תבין.

שופטות ושופטי בג"צ לא דנים כלל בסוגיות המציאות היומיומית, בניגוד העניינים הקיים והבוטה המרוח על כל פעולה והחלטה של נאשם בפלילים המכהן גם כראש הרשות המבצעת.

שופטות ושופטי בג"צ לא דנים כלל בסוגיות המציאות היומיומית, בניגוד העניינים הקיים והבוטה המרוח על כל פעולה והחלטה של נאשם בפלילים המכהן גם כראש הרשות המבצעת

כיצד הוא ידרוש ערכים מטייסי חיל האוויר? מאנשי השב"כ והמוסד? כיצד יוכל לפטר ראש של אחת מהמערכות הללו, הבנויות כולן על אמון מוחלט בין מפקדים לפיקודים ובינם לבין הציבור? כיצד יוכל לפקח ולנהל את מערכות החוק, המשטרה, בתי הסוהר בהיותו בעצמו נאשם בשוחד ומרמה? כיצד יוכל לתת הנחיה לאחד משריו הממונים על המערכות הללו מבלי שייחשד בניצול סמכותו לטובתו האישית וכדי להינצל ממשפטו?

כיצד יוכל ראש הממשלה לקדם מהלכים מדיניים – סיפוח או מלחמה? הרי ברור לכל שכל דחיפה שלו לכאוס אזורי נועדה לגרום למשפטו לטבוע ולהפוך לענן כבד שירחף מעל החלטות גורליות של אומה שלמה והאזור כולו. כיצד יוכל לטעון שהחלטותיו נקיות? ענייניות? וכי אינן מונעות מאינטרסים אישיים?
לבג"צ הפתרונים.

אפשר אולי לשנות את הבדיחה: שואלים שופט בג"צ שיושב על כס המשפט אם הוא כואב את פסקת ההתגברות הצפויה או את האיומים שמשמיע ראש הממשלה הנאשם בפלילים כלפי הפרקליטות והמשטרה, היועמ"ש והשופטים ("שמעתי שהם שמאלנים") והוא עונה: "רק כשאני צוחק". ואחד עשר שופטים מהנהנים בראשם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.