חוץ מהעניין הפעוט של הקורונה, ממתין למנכ"ל הנכנס של משרד הבריאות, ד"ר חזי לוי, מוקש לא קטן על השולחן: מה שכבר זכה לכינוי "פרשת גרוטו", שהרי אין בישראל אירוע שהוא פחות מפרשה. אני מאחל לו ולנו שיידע לנטרל את המוקש הזה בלי נפגעים מיותרים, ובעיקר בלי פופוליזם וניסיון לרצות את ההמון הזועם.

מקבץ מרשים של תחלואי השיח הציבורי והתקשורתי בישראל התנקז לאירוע הזה. זה עבד לפי כל כללי הלינץ' המקובלים: פרסום (לגיטימי כשלעצמו) של הודעת מייל בלי ההקשר והתמונה השלמה, ניחוח עסיסי של הון-שלטון, וכמובן משפט שדה עם גזר דין בצידו – תפסנו את המושחת התורן והוא חייב ללכת.

כל זה תודלק על ידי מכתב שהופנה לגרוטו מהמנכ"ל היוצא, משה בר סימן טוב, שהניח את האקדח על השולחן וקרא למשנה שלו "להסיק מסקנות". אחר כך, באולפנים, הוא היתמם ודיבר על "זכויותיו הרבות של איתמר". כשאתה מוציא לתקשורת מכתב כזה, הדבר האחרון שמעניין אותך זה הזכויות של הנמען.

כשגרוטו פרסם – באיחור קטלני של כמה עשרות שעות – את מכתב התשובה המפורט שלו, התברר שהדברים קצת יותר מורכבים: הוא לא מכיר את טדי שגיא, הפנייה הועברה אליו בכלל מגורמים בשירות המדינה, הוא לא נתן לשגיא פטור גורף מבידוד, אלא רק אישור לצאת למה שהוצג בפניו כאירוע משפחתי (שהתברר כמסיבה).

איתמר גרוטו (צילום: פלאש 90)

בנוסף, היו כמה וכמה נסיבות שבאמת הפכו את המקרה של שגיא ליוצא דופן (חלה בקורונה והחלים, נמצא שלילי בבדיקות לפני ההגעה לארץ, הגיע במטוס פרטי בלי להתערבב באחרים ועוד).

ייתכן שגרוטו שגה בשיקול הדעת ולא היה מקום לתת לשגיא את האישור; ייתכן שהוא בכלל לא היה צריך לקבל החלטה, אלא להעביר את הפנייה לגורם אחר במשרד הבריאות (שאגב אישר בחודשים האחרונים לא מעט החרגות מבידוד לחוזרים מחו"ל, וטוב שכך); אבל קצת פרופורציה:

בראש ממשלת ישראל עומד אדם שאין מחלוקת עובדתית על כך שקיבל מתנות בסכומי עתק מכמה בעלי הון, ושעל פי כתב אישום מפורט נתן הטבות בשווי מיליארדי שקלים מכספי ציבור לבעל הון אחר. איש לא טען, בוודאי לא הוכיח, שגרוטו קיבל טובת הנאה כלשהי מטדי שגיא.

זה עבד לפי כל כללי הלינץ' המקובלים: פרסום של הודעת מייל בלי ההקשר והתמונה השלמה, ניחוח עסיסי של הון-שלטון, וכמובן משפט שדה עם גזר דין בצידו – תפסנו את המושחת התורן והוא חייב ללכת הביתה

שום מתנה לא החליפה שם ידיים, שום שאיפה מסיגר או לגימה משמפניה לא נרשמה. בקיצור, לא יצא לו מזה כלום. אם היה מתברר שניתנה כאן תמורה, גרוטו היה כמובן צריך לעלות על הטיל הראשון ולעוף הביתה, אבל זה לא המקרה. ובכל זאת, קבע הבון טון, נתניהו יכול להישאר וגרוטו צריך ללכת. אתם רציניים?

הכללים יבשים, המציאות רטובה

אבל הסיפור האמיתי משתרע הרבה מעבר למקרה של גרוטו. הסיפור האמיתי הוא על מה שפרשה כזו עושה לשירות הציבורי בישראל, ולאנשים שעובדים בו. יש שחיתות בממסדים השונים בארץ, יש הון-שלטון, אך החרדה מפני השחיתות, והטהרנות והצדקנות שנגזרות מהחרדה הזו, גורמות לעתים נזק הרבה יותר גדול.

אני עובד בתכנית ("יהיה בסדר" בגלצ) שמקבלת מדי שבוע מאות פניות מאזרחים נואשים שפוגשים ממסד אטום, שפקידיו וגם ראשיו נצמדים לסט יבש של נהלים בלי להגדיל ראש, להפגין חמלה ואנושיות, בלי להכיר בכך שלכל דבר בחיים יש חריג ושלכל כלל יש יוצא מן הכלל. הכללים יבשים, המציאות רטובה. הכללים כתובים שחור על גבי לבן, המציאות לעתים אפורה, מורכבת.

אם אפשר היה לנהל את החיים המשותפים של 9 מליון בני אדם על פי סט נהלים כתובים, ניתן היה להחליף את כל המנגנון הממשלתי והציבורי ברובוטים. בינתיים יושבים שם בני אדם, שאמורים להפעיל את החוק שלא כתוב בשום מקום – חוק ההיגיון. כשהם רואים מה עושים לגרוטו, מה הסיכוי שיעזו לעשות את זה מחר?

אי אפשר להתלונן מצד אחד (ובצדק, ברוב המקרים) על עודף משפטיזציה וביורוקרטיזציה של המנגנונים הממשלתיים והציבוריים, ומצד שני לערוף את ראשו של משנה למנכ"ל שמפעיל שיקול דעת – גם אם היה שגוי.

אם אפשר היה לנהל את החיים המשותפים של 9 מיליון בני אדם על פי סט של נהלים כתובים, ניתן היה להחליף את כל המנגנון הממשלתי והציבורי ברובוטים. בינתיים יושבים שם בני אדם, שאמורים להפעיל את חוק ההיגיון

בחדשות 13, בדרך כלל מהדורה שאני מעריך את המקצועיות שלה, הביאו את הצקצקנות לשיא: מתברר שטדי שגיא לא היה היחיד שגרוטו סייע לו.

ההוכחה: ווטסאפים שנשלחו אליו על ידי אזרחים, למשל אמא לתינוק שנדבק בקורונה, עם שאלות ובקשות לגבי אופן ביצוע הבידוד. מתברר שגרוטו, שומו שמיים, לא עונה ומסייע רק למיליארדרים, אלא לכולם! למיטב ידיעתי, אגב, התשובה שלו לאותה פונה הייתה מדויקת, אבל זו לא הסוגיה.

אני מעדיף לחיות במדינה שבה המשנה למנכ"ל משרד הבריאות עונה לווטסאפים מאזרחים שהוא לא מכיר, מתייחס אליהם ומשתדל לסייע. הרי ביומיום, זה בדיוק מה שאנחנו – אני כמגיש תכנית שעוסקת במפגש הכאוב בין האזרח לממסד, וכולנו כאזרחים שמשוועים לשירות ממשלתי וציבורי טוב יותר – דורשים מנבחרי וממשרתי הציבור: נגישות, גמישות, היגיון בריא.

וכן, יש לזה מחיר: ככל שמפעילים יותר שיקול דעת, יש יותר סיכוי לטעות.

חזי לוי (צילום: Uri Lenz / Flash90)

אני מעדיף פקידים, זוטרים ובכירים, שלא חוששים לטעות. שכל עוד הטעות לא נובעת מזדון או מאינטרס אפל, הם יודעים שיקבלו גיבוי מהממונים עליהם ומאיתנו – הציבור והתקשורת. כשהחלטה – אולי שגויה – כמו זו שגרוטו קיבל כאן מתפוצצת לו בפרצוף בכזו עוצמה, עובדי המגזר הציבורי רואים ומפנימים. בפעם הבאה שתבקשו מהם להקשיב לבעיה שלכם ולחשוב מחוץ לקופסה, אל תתפלאו אם תקבלו תשובה שלילית מלווה במילת הסבר אחת: גרוטו.